הוא נולד אי שם ליד ההרים,יחד עם עוד מאות אלפים מבני מינו,דגי הסלמון,אבל בניגוד לכל הדגים האחרים לסלומון,שקרא בשם הזה גם על שמו של החכם מכל אדם (הוא היה דג בעל תכונות יוצאות דופן ביותר,בעיקר מבחינה אינטילקטועאלק),וגם על שם טעות הכתיב הנפוצה בתפריטי מסעדות בישראל,הייתה תכונה של יכולת חשיבה אבסטרקטית ומודעות עצמית מפותחת,דבר שהיה יכול להיות שימושי אילו היו לו גם יכולות ורבליות או ידיים להשתמש בהן,אך בהיותו דג ים התכונה הזו הייתה מבוזבזת לחלוטין.אחרי שעזב לראשונה את שפך הנהר ויצא אל הים הפתוח הקדיש את עצמו סלומון ללימוד הסביבה,הכרת אופי הכרישים ודיונים פילוסופיים מעמיקים בינו ובין עצמו על משמעות החיים.
<יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך,החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך ומקרה אחד יקרה את כולם>
אחרי הכל,בין סרטי הטבע שבמבי רואה ואני מקשיב להם תוך כדי הקלדה לדיסק חוזר על עצמו סרט המסע המופלא של דגי הסלומון מהים הפתוח אל אותו הנהר שבו הם נולדו וממנו הם יצאו.
אבל למרבית האירוניה בחיי הטבע כמו בחיים המסע במעלה הנהר הינו מסעו האחרון של הדג.
גופו של הסלמון מתאים את עצמו לחיים במי הים ועל כן ריכוז המלחים שבו כה גבוה עד כדי כך שבחוזרו אל מי הנהר המתוקים גופו של הדג סופח מיים בתהליך ביולוגי של השוואת ריכוזים וסופו שכל מערכות גופו פשוט קורסות.
<מותר האדם מן הבהמה אין....הכל הולך אל מקום אחד....אין טוב מאשר ישמח(האדם) במעשיו כי הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו>
סלומון שהיה דג מלומד חשב לעצמו שיום יבוא וגם הוא יעשה את דרכו המעלה הנהר,אל המפגש המיוחל עם זוג התאומים ארוס וטנאטוס,אולם הוא לא חש שהדבר בוער בעצמותיו,בכל מקרה יש דברים חשובים יותר לאין ערוך.בסיוריו לאורך החופים הוא התבונן ארוכות ביצירי האנוש ששכבו להם על החוף וגם נכנסו למיים,הוא תמה על כך שהם אינן ניזוקים מהשהות בממלכת הדגים אולם הוא החליט שהפיזיונומיה שלהם אינה כשל הדגים.הוא שמע ג'ינג'ית אחת שהייתה שקועה בשיחה עם ידידה שהייתה שקועה במצב נפשי קשה.
-פשוט תשכחי אותו,אמרה הג'ינג'ית לידידתה,יש הרבה דגים בים.
-אבל אף אחד מהם כולל היונקים הימיים לא יקיים יחסים עם אחת כמוך,חשב סלומון לעצמו אך מכיוון שלא היו לו ריאות לא יצא לו קול.הוא ניסה לסמן לג'ינג'ית עם בועות מורס,אך היא הייתה עסוקה בצרות הפרטיות שלה וממילא היא הייתה טבעונית או בדיאטה.
<כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין להם עוד שכר כי נשכח זכרם,גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש>
וכך עברו השנים ים רדף ים והנחלים זרמו אליהם וסלומון גדל והחכים ,מדי פעם הוא היה מתקרב אל שפכי הנהרות בזמן הגאות,מרחיק על לנקודה שבה ירד ריכוז המלחים במים לרמה מסוכנת בעבורו ואז היה חוזר לו למשכנו אשר במי האוקיינוס,בוהה בתמונות של דולפינות סקסיות וחי מעשיית סרטים לדיסקברי צ'אנל .יכול להיות שהוא יעלה יום אחד במעלה הנהר וילך לו בדרכי כל דג סלמון ורוד ויכול להיות שעד שהוא ימצא את הכח הנפשי לעשות את זה הוא יהיה זקן מדי וכל מה שישאר אחריו יהיו כמה סימנים בחול,שישטפו בגאות.
בכל מקרה את הדילמה הקיומית הוא כבר לא יוכל לפתור מעצם היותו דג סלמון.אילו הייתי סופר יותר מוכשר או בעל דימיון יותר פורה אולי הייתי יכול להפוך אותו לצב ים או לאנטילופה או משהו כזה,אבל אני לא מתכוון לפתור את הדילמות שלו בצורה של דאוס אקס מאכינה.
<הנה אשר ראיתי אני טוב לאכול ולשתות ולראות טובה ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו.ויתר מהמה הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר>
(הציטוטים לקוחים מקהלת,והסיפור מוקדש ל-מ.יקירתי)
לפני 20 שנים. 24 בפברואר 2004 בשעה 17:27