RIDE THE SPIRAL

תקווה רוסקה אל מול פניי
וצלקות נגלות באור
ואת בוכה ואז צוחקת
או אז ליבי חדל לפעום

תקווה רוסקה אל תוך פחדיי
וכל חושיי לבשו שחור
והעתיד עומד לו במקום הזה
או אז ליבי חדל לפעום

והשקט
נותר יתום
כה לבד לו
משתוקק לחלום
וזיעה קרה ניגרת לה ברוך
משתלטת על מצחו
והשקט
כה לבד לו
הוא חולם לו על תהום
"אקרא לך בית ...
אקרא לך בית ...
עם כל השחור שמסביב
נפער חלל של דמיון
אקרא לך בית
מרוקן מרהיטים
מאובזר בשגעון"
ולא , הוא לא חולף
וכה לבד לו
כשהוא נשען על החלון
ומפנטז על התרסקות נוחה
וכך הוא מצטרף
זה מה שנותר לו
כשהוא נשען על החלון
ובידו כפית מרה של

צער.

תקווה תחת חלום
כל המילים מקוטעות
ולדמעותיי אין בית
ובליבי נותר מקום

תקווה תחת חלום
כל המילים טבעו בשקט
ותשוקתי ממך נסתרת
ובליבי נותר מקום

...

תחושה של ריגרסיה
תחושה של קירות מתכתיים
תחושות של יום מבוזבז.
והיכן הנערה אשר קניתי לה כוכב?
ומיטתה לא תשאר ריקה היום...
חתכתי את גרונו של הדרקון
ופרץ דם ניגר היישר אל תוך עיניי
המפלצת נרצחה , אך לרוחי אין עוד תקווה
הרי כשלתי במירוץ המפוקפק.

יש רק ילדים מתים
מתאיידים היישר אל תוך הערפל
יש רק ילדים מתים
דואים ומתאיידים , יודעים כי עצובים
הם
נבלו הם בידיי
הם
מהדהדהים בחלומותיי
האפורים
הנצרבים כל כך
לו רק יכולתי
להרדם
במיטתך.

איך זה שבסופו של יום אני נושם אותך אבל מרגיש כל כך לבד ?
בשיחות המתנהלות אצלי בחלל הנפש , הכל נשמע ברור יותר.
זה כואב להתאמץ , לא להסתובב סביבך.
זה כואב להתנהג , כמו הטפיל של עצמך.
ויש סוס , ויש צריח , ויש רץ , ויש מלכה...
עם כל צעד שלהם אני מרגיש כ"כ נורא
איך העיוות הויזואלי של עצמי גורם לי להרגיש כ"כ רע.

יש עולמות אשר בנויים קצת אחרת.

בזמן שהשמיים מתנפצים מעלינו
את דוחפת מבטים אל קערה ריקה
ושפתיך מתכווצות
והתמונה לא תתבהר יותר.

בזמן שהשמיים משחירים מעלינו
את מנסה ללכוד בכף ידך מבטים נוגים
ושפתייך מתכווצות
והתמונה לא תתבהר יותר.

כל מה שיש לתת
למי שלא רוצה לקחת
והעלים בוכים בדרך חזרה ממך
כל מה שיש לתת
ממולי האדמה נפתחת
בולעת חלומות אל תהומות החשיכה.

בזמן שהשמיים נסדקים מעלינו
ויללות כאב נוטפות כמו זיעה
קשה לומר את המילים האלו
בולע תשוקתי בחזרה
והתמונה לא תתבהר יותר.

קצת קשה למלא את הדפים החדשים כאשר הדיו נוזל החוצה מקדרת הנפש.

אני הוא הגשם
אני הוא הגשם ששוטף חטאים רדודים
אל עמק הכאב

אני הוא הגשם
אני הוא הגשם שהופך ציפייה לאימה
אני הוא האויב

וכמו כל השפכים
אני צריך למצוא מקום , אליו להתנקז
עם צואת האנושות אני בהבנה עוזב
לא מסוגל להביט בירח החיוור
ולא יכולתי לשקר יותר

אני הוא העצב
אני הוא העצב שמתנגן מנבל הבדידות
אל חדרים ריקים

אני הוא העצב
אשר נחרט באותיות ריקות על מצבת געגועים
היא מספרת על חיוכים תמימים.

וכמו כל השפכים
אני זורם בלית ברירה אל עומק הסדקים
ואין מה שיספוג מתחת לסדינים
את דמעותיו של הזקן המתפורר
ולא יכולתי לשקר יותר

כמה קל להסתתר
כמה קל להסתתר אני שואל?
לתוך דברי ההבל אני צולל
בחשיכה אני מרגיש חי יותר
כשהפחד מקנן ומתגבר.

כמה קל להסתנוור
מהאורות המזוייפים שמקיפים אותך
כשאלף לשונות מחליאות כל חלק בגופך
האם זה קל להסתתר ?
הכל נהיה קטן יותר
כשהפחד מקנן ומתגבר.

תריסר חליפות עומדות בגאווה
תריסר תחפושות בחלון הראווה
ובשנייה שתתלבש ותעמוד מול המראה
תחוויר לדעת שאתה רק חליפה.

זה סיפור על פרח
בגן הלא נכון
זה סיפור על פרח
שרוי ברקבון

ולעולם הוא לא ייקטף
כף יד חמה אותו לא תלטף
כמה ליבו בודד, הוא מדמם עכשיו
בחלומותיו לנצח הוא נודד.

ועם בוא הערפל
ליבו נהיה אפל
וגינתו כעת היא ביצה של דם
כן עם בוא הערפל
אל הירח מתפלל
רוצה קורבן אדם
רוצח ונרדם.

זה סיפור על פרח
בגן הלא נכון
אחרי מבול של שאלות
באה שתיקה נצחית.
זה סיפור על פרח
והוא בגן הלא נכון
כמה גנים ישנם בחוץ
אף פעם לא ידע ...

Life is meaningless
unless
you break out and express
those fears will be your guide

life is meaningless
im tired , broken and depressed
those fears
keep me alive



ההתנתקות הרגשית הזו עושה תמיד טוב.
הלבד זה הדבר היחיד בו אני מוצא את נחמתי.
הלבד הוא הדבר היחיד לו אני קורא אויבי.
עבר עליי חודש מרוקן, מיותם , מיותר.
חודש חסר מחשבות.
ואני מוצא את עצמי מתרפק על פנטזיות של סוף.
אני מוצא את עצמי מתרפק על כאב , מתפרק ונשכב על עלי שלכת מתפוררים.
וזה נדמה כאילו אין עוד מקום לדמעות , אין שום דרך לסטות מהדרך הקבועה בה החיים מתנווטים.
אין הגה , אין מוט הילוכים והגלגלים , אוי הגלגלים מתגלגלים ומתגלגלים.
חוסר אונים.
חוסר וודאות.
חוסר.
חוסר.

בימים שכאלה
אולי מחר,
האור עוד יעוור.