RIDE THE SPIRAL

מעל ראשי עוף החול
חג במעגלי זהב
כל הירוק
נראה נושם עכשיו

בין ההרים הלבנים
שוקעת שמש רדומה
ומבפנים
נמס ליבי המדמם

ומהם עננים
אם לא חלומות נמוגים
ובלעדייך
אין יותר אני

ועל גבי נהר שקוף
שטים ברוך אל השקיעה
נאחזים
בכל מה שהיה

אין יותר צבעים
אין יותר תקווה
ועל גבך רובצת האשמה
אין עוד ילדים
בעומק נשמתך
חשוף העץ אחרי הסערה
רצחת את המלך
שמלך באנשי המראה
רמסת את כל מה שעמד מולך
ובשבילה
זנחת את כל מה ומי שאתה
וכמה זה כאב כשהיא עזבה...

מעל ראשי עוף החול
חג במעגלי זהב
כל הירוק
כל כך בודד עכשיו .

שקט
שקט עכשיו
אחרי האפור השנתי הידוע מראש
מהדהד - אסור לוותר.
סיכמנו על זה ש ... אני לא מפחד מהלבד.
לא נרתע מהחלל הקבוע שנותר.
העין בוערת
הפנים כואבות
השרירים מייחלים לתנומה
הירוק שבדשא
הכחול בחלון
האדום האיום ונורא

פגשתי אדם זקן שרק רצה לאהוב
פגשתי אדם גוסס שרק רצה לאהוב
את נשמתו הוא מכר ברחוב
בוחן כל תנועה מקרוב
הוא שוכן לו כעת
בחדר זהב
שקט
שקט עכשיו
והפחד
מהסוף
במפתן הדלת

הוא נתן לי שקט
נתן לי להתעטף בתחושת ההקלה
הזדהה עם מצבי הנפשי
וכשהיה חסר , אותי הוא השקה
הוא הפך אותי לאיש של רוח
הוא אימץ את הרוחות אל חיקו האמיץ
הוא קישט את שמיי בצבעים של אופל
הוא גרם לי לדעת שזה נכון להרגיש.

ועכשיו
הוא הלך
משאיר על אדמתי גופות של טבע
כן עכשיו הוא הלך
אתנחם לפחות בבואו של הצבע
עכשיו השמיים יראו אותי רק כשצריך
אהובתי , מערת הנטיפים
קראתי בעיתון שמסוכן במים
שיש שם כרישים

הכל אבד
הוא יחזור
הרי זו הבטחה
אני שונא
לצאת מהמקלחת
ולרצות להכנס
בחלוף השעה.

אז אני שואל
את האיש המרובע
למה הבאת את הקיץ איתך?
למה הבאת את הקיץ איתך ?!?!!?


מנגו ,בננה ומלון
המזגן הגוסס שבסלון

בחסות הלילה
תשמעי אותי
מתלחשש כנחש
הקולות המתרבים
עופות כמהים לטרף
הביטי בי
מתפשט כנחש.

אלף ביציות שוכנות בטבורה של אמא אדמה
פרח מנסה לברוח
הענן המתהווה מלטף את החמה
פרח ינסה לשכוח
דמעותיי כתער חותכות בגבעולו
אין דרך להפסיק את הנועד לקרות
צרחה שקטה , בלתי נשמעת
פרח מנסה ללכת בשלווה.

בחסות הלילה
תשמעי אותי
לוקח עוד נשימה קלה
הקול המרחף
הצמאון האינסופי
היא מסתירה את חיוכה.



- משהו , משהו לוקח חלק ממני
משהו , לא מרגיש נכון להיות אני
תמיד מנסה , אבן בתוכי
משהו לוקח חלק ממני.

בחסות הלילה , יש יותר מקום למפלצות

יש משהו לא מוכר במיטה שלי
יש משהו זר שמחלחל עמוק
אל מול כל הצללים אני מחכה לשחר
נגרר מאחורי הרפש של זכרון מתוק.

אישה ילדה ולה כותונת
ילדה אישה בגן ללא פרחים
נכלא מבטה בציורי שמיים
נמלט ליבה מטבח מלאכים רוצחים

כשאנחנו שיכורים
אנחנו לא נוטים
להתפרק
פתאום כל השקרים שלך
לובשים לבן.

שחור
אפור
ומתאדה
תולה את מעיל הגשם הישן
שחור
אפור
ומתחפר
קובר נפשו במדבריות עבר
ולמלכה אבד המלך
וממלכתה כעת עפר.

מילים.
מילים תמיד ישנן.
גם האדם הטיפש ביותר יוכל בעזרתן להשמיע את קולו.
בדו שיח חברתי , המילים הן גשר.
גשר בין שני אנשים שבסה"כ נהנים משטף השיחה ורוצים להמשיך אותה ( רק בגלל שלהרבה אנשים השקט הוא כ"כ מפחיד).

השקט הזה , גורם לאנשים להכנס אל פינות מהן הם מעדיפים להמנע והשיחה , שיחת החולין הפוטנציאלית הזו , משמעותה , אנחת שחרור ענקית.

אני לעומת זאת , אוהב שקט.
זהו.

שנייה לפני שהכל נעצר
אני טובע מרצוני
במעיין הכנות
מרגיש יותר טוב עם עצמי
מרגיש טיפה יותר אני

אני תובע מהעולם כל פיסה של שקט
אני קושר את לשוני אל חרב החרדה


גיליתי שאפשר לגרור חיים שלמים בעזרת שרשראות של קלישאות

מי אתה בסך הכל

האויב של עצמך

ואם אתה צריך כל כך

אז איך תסביר את הבריחה?



יש לך רצון נכסף

לשרת את היצרים

ולקפל את ההיסוס

להיות שלם בין השברים



זו שקיעתה של הנשיקה האחרונה
זה רצונו של האילם לצרוח
זה חלומו של השבוי לפרוץ את הדלתות
זו הרגשת הנוחיות המבעיתה



מה אתה בסך הכל?

סמטת רחוב בלי תאורה

וכאן שדים מטונפים

מוצאים מנוחתם


היה בך רצון

לאחות את הסדקים

ויש כל כך הרבה גופות

זרוקות על הרצפה



זו נשיקתה של השקיעה הנמוגה
זה חול הים שאת צורתו ממהר לשכוח
זה השבוי אשר חולם לשבור את הדלתות
זו הנוחיות אשר כולאת את השלווה

אני רוצה לשתוק
פשוט רוצה לשתוק
לא רוצה לכתוב או לצייר
לא רוצה ליצור ולא למחוק
פשוט רוצה לשתוק.

אני רוצה גוון עור שקוף
לא רוצה כלי דם
לא רוצה וורידים
רוצה להיות זרוק על חוף נטוש
כמו מדוזה מנוקבת
לא רוצה לחוש

אני רוצה לשתוק
אני רוצה לצוף
אני לא רוצה לשחות
לא לטבוע , לא למות
פשוט רוצה לצוף
לא רוצה פרצוף

אני רוצה להתגעגע
לא רוצה עוד חרבות שלופות
רוצה לגמוע את הכל ברגע
רוצה עולם של חמישים שניות

אני רוצה לצרוח
אבל תמיד רוצה לשתוק
אני רוצה לרצוח
את הכאב המהדהד.

אני חוזר אחרייך
וצוחק
אני מחזר אחרייך
מעט מתרחק
וכשאת מרחפת
את נראית כל כך יפה
ואת שלי , תמיד שלי , לנצח
אבל אף פעם לא מתקרבת
אל העולם שברצפה.

יורד אל סוף הדעת
עומד על סף תהום
להבה בוהרת
שד ניזון מתשוקתי
ולה אין צבע
ושם אין אור
ראה הכל הפך שחור
ראי על קיר , צריך לשבור
אותי
לא כך עצרתי
לא , לא אזרתי
אין אומץ לארוז הכל
להתרומם מבלי לזחול
עלייך
לך אתן במתנה
קרום בתולים מהקופסא
חדש, נוצץ עם אריזה!
ותשלחי לנו בדואר את השקרים שלך
כשהתמימות כך מדממת
ולשדים יש יום שמחה
את מתבגרת , מתעצבת
את לא זונה , פשוט לא בתולה.