בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

RIDE THE SPIRAL

רגעים אבודים
לפני 20 שנים. יום שבת, 15 באפריל 2006 בשעה 21:30
ליבי דימם עם הקבצן שברחוב
בגלל כל האנשים נמנעתי מלצעוק
והעתיד שלו נראה כ"כ צפוי
ושלי נראה כ"כ רחוק
והטעם המתוק
נמוג
ואין
לי
מקום.

לא התכוננתי לתפקיד כזה
דמות בודדה בסרט שחור לבן
וזו תקופה בה פסקול אין
ואילם לא הולם אותי כ"כ
זוכר, היה בי צחוק
חיוך
תקווה
לי
אין.

אם אשתדל מספיק
אהיה לי לענן
את כל הכאב הזה
אשא איתי מכאן
לפני 20 שנים. יום שבת, 15 באפריל 2006 בשעה 15:45
זו רישמית אחת השאלות שאני פשוט לא מסוגל לענות עליהם ...

איזה דיסק היית לוקח לאי בודד .
אז ככה:

קודם כל , נצא מנקודת הנחה שאני לא מסתובב עם דיסקים בודדים אלא עם תיקים ( קייסים ) ככה שבקייס הקטן ביותר שלי יש 40 דיסקים + נגן ה MP3 שלי עליי שמכיל עוד 10 דיסקים אז ... אנחנו מגיעים כבר ל50 דיסקים .


אבל ... לא אטריח עצמי עם רשימת 50 הראשונים אז .... נתחיל ונזרום ...

ועכשיו ...

תופים

הרשימה ( מבולגנת לחלוטין ... לא מדורגת ז"א !!! )

1. Pink floyd - the wall
2 . pink floyd - dark side of the moon
3. pink floyd - wish u were here
4. dream theater - scenes from a memory
5 . Dream theater - Awake
6.Faith No more - Angel Dust
7 . Chroma key - Dead Air For Radios
8. Tori Amos - little Earthquaqes
9. Porcupine Tree - LightBulb Sun
10 . Sigur Ros - Sigur ros
11. Sigur Ros - Takk
12 . The The - Dusk
13. Gong - You
14 . Alice in Chains - Unplugged
15. Jeff Buckley - Grace

זהו לעכשיו ...
המשך יבוא !

אתם מוזמנים לקטול , להחמיא ,להוסיף , או כמו שאתם עושים תמיד ...
להכנס ולא להשאיר עקבות
לפני 20 שנים. יום שישי, 14 באפריל 2006 בשעה 20:48
מתעצב כטביעת הרגל
הגאות הקרבה , לוחשת מרחוק
והנה דילוגי ילדות , תקווה היא סוחבת
מים וצדפים ,חול נעלם כצחוק

הנה מיתר קרוע
הנה לוח עץ , הנה מראה
אך היכן ההשתקפות ?
הנה מבנה רעוע
הנה שבר בבסיס , אשמה
אך היכן ההתנצלות ?

מתאהב כעצם מעוותת
המתחבאת בגבס מייחלת להחלמתה
ובחלום אני ריחפתי וזהרתי כירח
ובחלום הייתה שם הקלה

הנה מיתר קרוע
הנה ענן , הנה מלאך, הנה גלימה
הנה שתיל נטוע
הנה ניצן , הוא מבקש , לזחול בחזרה
היכן ההשתקפות שאל לו הצפרדע
אך הנחל לא ענה
היכן התנצלותו המתבקשת ?
שקוע לו בתרדמה
הנה עלה קרוע
יצור ירוק גונח בתשוקה
משהו משלי
יציב לו וקבוע
על המים , רק שלי
לא שוב אל אמא אדמה
לפני 20 שנים. יום שישי, 14 באפריל 2006 בשעה 18:09
Written by Steven Wilson]

So see how long I can last
You can pretend that I don't exist for you
And I can laugh about it now
But I hated every minute
I was waiting for your email
And each day that you forgot to call
Just made me feel so low
So low

Christmas 1998
I tried to call
I just couldn't wait
And your message was out of date
So I left my voice on your machine
But you did not respond
OK OK OK you've won
You make me feel so low
So low
לפני 20 שנים. יום שישי, 14 באפריל 2006 בשעה 18:07
אין שום קיום
שום אחיזה במילים שלך
אני כמו הבוץ
נשפך אל המדרון

וכמו הפרח השחור
שבליבי פרח
מתבייש מאור היום
מתייבש ...
אני נטול תנועה
שרוי בחרדה
אילו יכלו הכוכבים
לצייר לי את הדרך חזרה
אל שביל ההתחלה
אולי הייתי
נושק אז לשפתייך

אין שום קיום
אין שום הבנה
את נוהגת כך לשקוע
להביט מהחלון

בתוך עולם ללא חמצן
את לא יכולה לצמוח
לא יכולה לפרוח
קצת אבודה , מאד תלויה
במיניות שלך
בכל הצעצועים שאת
מצליחה להמציא כל פעם מחדש
וכמו תינוק אני אוחז
באצבע הקטנה שלך
אולי תתני עוד ממתק?
אולי תקני לי עוד משחק?
אולי תרימי אותי מעט יותר גבוה
כי נמאס להיות נמוך כל כך
לפני 20 שנים. יום רביעי, 12 באפריל 2006 בשעה 22:18
רגע לפני הנסיקה ...

אני חושב על תחושת הסיפוק.
על תחושת הנצחון.
על שרידי כוס הזכוכית שעל רצפת הפרקט.
נזכר איך הנוזל הכתום נוצץ באור השמש.

כן זו הייתה מלחמה עיקשת בצהרי היום
הלוואי וכולם יכלו לעצור הכל ולראות
איך עמדתי עם חזה נפוח
מיוזע אך כה גאה
ולמרות שמההתחלה ידעתי שהמין שלי לא בנוי לזה
ששום גבר לא רוצה להתמודד עם זה
התמודדתי
נילחמתי
ניצחתי...

אנחה של שחרור ורפיון.

אוי כמה שזה קשה להכניס את שמיכת הפוך אל הציפית שלה ...
לפני 20 שנים. יום רביעי, 12 באפריל 2006 בשעה 0:29
כל כך הרבה חסר כרגע
בד לבן כולו חלל

אני מוטרד מדי מכדי לכתוב.
אני מוטרד מדי מהדרך בה אני מבטל ברגע כל מסה של כריזמה ובטחון
מוטרד כי אני יודע מה מסתתר מעבר לוילון ...
אולי בשבוע הזה הכל יהיה אחרת
אולי השקט ישתלט וימזוג טיפות כבדות של שלווה אל תוך כוסות החרדה.

כל כך קל לטבוע
כל כך קל לצוף
קשה לשחות בחזרה
לפני 20 שנים. יום שבת, 8 באפריל 2006 בשעה 13:42
עולה בי הרצון למחוק את כל הבלוג הזה ...
ובכדי לבטל אותו אני חוזר אחורה , טובע בארכיון
מגלה דברים שכתבתי לפני
דברים שפשוט אסור לי למחוק .

מצאתי שיר פה שממש הפחיד אותי
ככה זה שכל מה שנכתב , נכתב כ"כ מהר ...
אולי אני כותב ככה כדי לשפוך ולהפטר
לדפדף הלאה , הרי , אין לי כוח לעמוד להסתכל ולבכות.
היום ...

אני מניח שהשיר הזה תמיד יהיה רלוונטי כי הרגש המדובר הוא רגש שתמיד יחזור
תמיד ילווה
והמטרה שלי תהיה לקחת את הרגש הזה ולפרק אותו לחלקיקים ...
לפזר אותו אל החלל


טוב ...
ENOUGH SAID

ייאוש
פורסם לפני 157 ימים ב - 2 בנובמבר, 2005
לא מצליח לנער
את הרגשת האי אונים
כאשר הבנתי שמול פחדים
תמיד אמעד

לא מצליח לספר
למרות שכולם מתעניינים
על איך בילדותי
דמעותיי יצרו כך ים

לא יכולתי לשתף
אותך , במה שבי
לא יכולתי לחשוף אותך
על הבמה

ולכן
נשארתי כאן בשקט לבדי
אין קול עונה
אין שום רצון
או כוונה



--------------------------------------------------------------------------------

לפרסום זה אין עדין תגובות, היה הראשון להגיב!
לפני 20 שנים. יום שישי, 7 באפריל 2006 בשעה 0:54
היא יושבת לצידי ומדברת
ואני , באמת מקשיב .

היא יושבת לצידי ומתקרבת
ואני , לאיטי מפשיר.

והיא שותה וגם אני
אולי טיפה יותר מדי
אני רוצה לתת לה ביס בבשר
אני שותה והיא שותה
היא מתעלפת כך עלי
מתקפלת כמו נחש סביב הצוואר ...

אין לי מה לנשום פתאום
אני רוצה לרתק אותה אל הרצפה
ומהדלת הימנית פורץ לו בשיחה הגבר
ג'נטלמן מהשורה הראשונה.
הוא משתלט , והוא מפציר
הוא מפלרטט בלי הפסקה
הוא לא תוקף,
תראו איך הוא צועד לו בבטחה
במעגל הוא מסתובב
דורך שוב על אותה הנקודה
מאוהב בתפאורת הקלישאה
והוא אף פעם לא טועה
הוא אף פעם לא האיש הרע
הוא האחד שדוחקים לשולי הסרט
ואחרי העריכה הוא נשאר על הרצפה
הוא מוקרן על מסכי ענק
שם באמצע הכיכר
הוא מדמם , זו סצינה מצונזרת
לפני 20 שנים. יום חמישי, 6 באפריל 2006 בשעה 8:28
היא החלה לטבוע
בים של בגדים מעופשים
ובנשימתה האחרונה שלחה קולה אליו
הנה הוא קורע את הגלים , בן האלוהים

היא שוכבת עירומה על החול המאדים
את כפות ידיה לפתו בין רגע 4 סרטנים
וברגליה הנוגעות בבד אוחזים זוג תמנונים
והיא בוכה , והיא צוחקת , והיא חסרת אונים

רוכב לו על השמש
בן האלוהים
קושר אל חגורתו את הירח
רוכב עליה אל תוך הלילה
בן האלוהים
וכשהוא חודר איך שהוא צורח

היא המשיכה לדמוע לדמם מבפנים
כמה היא רוצה לשחות בתוך ים של בגדים
והנה דמעות שהופכות לקללות , ולה אין מילים
נזכרת שאחרי הכל , היא לא מאמינה באלוהים.

היא שוכבת מרותקת , פרצופה אל השחקים
בוהה בשיירה של עננים חסרי חיים
היא מייחלת להתאדות, נטשה כל בקשה של רחמים
כ"כ הרבה רגעים קפואים

הוא רוכב לו על רכבת
בן האלוהים
משחית שדות ירוקים, רומס רכסי הרים
רוכב עליה אל תוך הלילה
צוחק לו , בן האלוהים
במשרתו ממשיך , רוצח מלאכים.