אני פוקחת את עיניי לחשכה. קרני שמש חמימות מלטפות את פניי, ואני מבינה שהחושך נמצא רק בתוכי.
מבקשת להסיט את שיערי הסתור, אך ידי כפותה למראשות המיטה,רשרוש השלשלאות ממלא את החדר.
אני כבולה.
אני מחוברת לגב המיטה בחבלים עבים, וגופי מתחכך בשלשלאות פלדה הפזורות על המיטה.
זיכרונות מארועי אמש מציפים אותי וגל של הנאה שוטף את גופי.
ריח משכר של מטעמים מתגנב לאפי ובטני מתכווצת. אני מנסה להתרכז, ללא הצלחה .
צעדים נשמעים במסדרון, ליטוף עדין על ראשי מקפיץ אותי, " בוקר טוב אסט". אדוני מנתק אותי מהמיטה ומוביל אותי לחדר האמבטיה. שאון הפלדה שאני גוררת מקרסולי האזוקים מלווה את מסלולנו.אני מוצבת על האסלה. " התרוקני אסט, בוקר". אני מאדימה. מקללת בלב את הבושה שמסרבת להרפות ממני, בושה שאין לה מקום במרתף של אדוני. " אסט, קדימה, אני איתך ", אמר בעודו חופן אותי, מהדק אחיזתו בשיערי, והנוזל מתפרץ מגופי ביחד עם הבושה.
מקלחת מהירה ואדוני מושיב אותי לשולחן האוכל. הוא אוזק את ידי ומניח צלחת מולי. כשרק חוש הריח לעזרי, הרעב מתגבר ופי מתמלא בנוזלים.
אנחנו מנהלים שיחת חולין תוך כדי שאדוני מאכיל את שנינו. לרגע אני מצליחה להתנתק מהמציאות ולראות אותנו מהצד. אני אזוקה, מוחשכת בעזרת סלוטייפ שחור ועבה, עירומה, נינוחה, במקומי הטבעי, ואדוני דואג לכל צרכיי.
"ספרי לי על אתמול" אדוני מנחה אותי, ואני מחייכת. "אתמול למדתי שיעור" אני משיבה. " את פה כדי ללמוד, את באילוף אסט, ספרי לי, מה למדת?"
תמונה אחת ברורה ניצבת מול עיניי, אני שרועה על המיטה, מותקנת בחבלים ושלשלאות, מתוחה לכל כוון, מוחשכת, עם אטמים באוזניי, חושי ניטלו ממני.
אני מתכנסת בתוך עצמי ונותנת לשקט למלא אותי.
" למדתי אדוני שלי, שהשקט נמצא בתוכי, ואתה נותן לי כלים למצוא אותו ".
אדוני מחייך. " ספרי לי על כאב אסט, ספרי לי מה חווית".
" ביקרתי אתמול בתהום. טיפסתי וצללתי ומשכת ללא רחם. בעומקים אליהם נדחקתי לא נראה כל אור. התבוססתי בעצמי, במיצי, בזיעתי. כל העולם סביבי הצטמצם לכדי אוושות, נחיתות, כאב מפלח, קורע. דיאלוג חריף בין גופי המתעוות בריקוד גרוטסקי ובין בדל מחשבה שאדוני אחראי לתופת הזאת. היית שם. שמרת. החזרת אותי לחיים. כפית עלי ביקור בגיהינום. ושרדתי."
" את יודעת שיש דרך, דרכי, הדרך שאת צועדת בה, את יודעת שרק מתוך התחתית את תצמחי, והתפקיד שלי הוא להביא אותך למקום הזה אסט, רק משם תוכלי לגדול, להכיר את נפשך המסוכסכת, רק בכאב הגדול, כשאני שם לצידך, מכאיב, ושומר, רק שם את תתפתחי, כך ראוי".
נזכרתי בצעקותי, שלא הכרתי כמותן בעבר, שעומעמו על ידי גאג כדורי גדול, בניסיונות שלי להגן על גופי מהצלפות בלתי נגמרות, בכעס, באימה, בכאב ואז בשקט.
נזכרתי בידיים שמלטפות, שמטיילות בתוכי, מעסות, מרגיעות, מגמירות.
נזכרתי במה שעשית בי בליל אמש אדוני.
" עשה בי כרצונך"