עשרים שנה כמעט של שליטה. זה הרבה.
אני זוכר את הפעם הראשונה הכי חי שיכול להיות.
עוד לא ידעתי את זה על עצמי. דוגי חזק תמיד היה, קצת ספנקים, משיכות שיער אבל לא מעבר.
אנחנו אצלה. אמצע יום עבודה. היא על הספה, ערומה. אני לבוש לעבודה, מכנס מחוייט, חולצה מכופתרת, רק המכנס פתוח ואני מזיין אותה.
עד כאן .... סטנדרטי.
משום מקום אני מוציא את החגורה מהמכנס, מקפל אותה כמה פעמים ומצליף בה.
אני מופתע מעצמי אבל אז אני מביט בה. האישונים שלה רחבים, היא מביטה בי במבט שלא ראיתי עדיין בחיים. מבט של פחד והתרגשות וחרמנות.
זה היה קצר, אבל משמעותי. אחר כך המשכנו, השפרצתי אותה עד שהיא רעדה וחזרתי למשרד.
לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה שם. לקבל שזה בסדר להיות מה שאני. שזה בסדר להנות מלהכאיב. להתמכר למבט הזה שאני יכול לייצר.
כמעט עשרים שנה עברו, קשרים ארוכים לא מעטים, מפגשים מזדמנים ועדיין אני זוכר את המפגש הזה הכי חי שיכול להיות.
אז אני אגיד תודה על כך שבלי שידעת פתחת לי את הדלת למקום הזה בחיים שלי.
תודה חן.
