עד כה, פרוטוקול חו"ל עבד נהדר, כל המטלות מבוצעות בדיוק רב וסה"כ התחושה היא שאנחנו צולחים את הנסיעה הלא מתוכננת בצורה טובה, כל זאת עד שקיבלתי את ההודעה הבאה:
"אדוני, אחד הקולגות שלי מהמדינה המארחת מתחיל איתי, האם תרצה שאדחה אותו או שאענה לו, ממתינה לתשובתך"
תחושות ראשונות:
עלבון, פגיעה, אגרוף בבטן/ביצים לא מדוייק, קנאה כן זאת קנאה,ממש דיאגנוזה של ד"ר האוס.
הלסת שלי נשמטה, אני קורא שוב את ההודעה ולא יודע בהכרח איך להגיב.
התיישבתי על השולחן עץ בסלון, על השלט כמובן. רגע של בלבול מסיבי, זאת הפעם הראשונה שאני נשאל שאלה כזאת ועדיין לא הגדרנו סופית שהיא שלי, היא בבחינה, פאק ממש מלכוד 22.
"את מעוניינת בו"? שאלתי אותה.
הרי שאני לא אתן לה לעשות שום דבר שהיא לא מעוניינת, זה גבול שצריך להגדיר. מצד שני השאלה שלי רק תעמיק את המלכוד שאני נמצא בתוכו כי לא באמת אני רוצה לשחרר לה.
- "אני אעשה כל מה שאדוני ינחה אותי לעשות".
צלצלתי אליה, רעש של מסיבה והיא מיד עונה
- "כן אדוני".
"לכי למקום שקט, עכשיו" אני מורה לה.
כשאני מבחין שהרעש מתעמעמם, אני אומר לה:
" הגבול בשליטה עובר כאן, אני לעולם לא אבקש שתעשי בגופך משהו נגד רצונך ולכן התשובה שלך לא רלוונטית, אני ברור"?
שתיקה...שתיקה..."כן אדוני".
"את רוצה אותו"? שאלתי אבל נגעלתי מהשאלה, הלב שלי דופק בציפייה לנוכח התשובה הפוטנציאלית.
- "האם זה יפגע בנו", היא שואלת בקול רך.
"יכול להיות, אני לא יודע לענות על זה כרגע".
- "אז אני בוחרת שלא"
"תהני במסיבה"
- "כן אדוני, תודה אדוני".
הפה שלי יבש, הראש כואב, הגוף חלש.
מה קרה כאן עכשיו?
