|
|
|
כשנסעתי אז באוטובוס
והם הסיתו את מבטם ממני בפחד וסלידה
זאת הייתה שעת השמש העולה
ותהיתי תהיות על צמצום והתכנסות
שברי וקרני אור מבין עננים תכולים אפורים
השכינה
האלוהות
הנשגבות
כלואה
בתוך בסיס
שנועד לזמן מלחמה
כשאנשים נרדפים
ומתים
ומיוסרים
בשם העוצמה והשליטה
וכאן ממש עכשיו
הם משתמשים בכוחם
לשחק בי
כי מי לא רוצה נתח שליטה, מפלט לשחק בו- כשעולמו צפוף בתסכול וחוסר אונים
אולי התרחקת כי התרחקתי אני.
והרי התרחקתי כדי לשמור על עצמי.
אתה לא יכול עכשיו.
אתה אומר את זה בפה מלא.
כל-כך מעט וכבר כה נקשרתי.
איך אנחנו מעזים?
באמת איך?
לקשור קשרים חזקים, עמוקים, פגיעים. בסוף יגיע המוות.
איזשהו מוות בדמות פרידה או גופני.
וברור שזאת לא סיבה להפסיק לחיות, אם כבר להפך. אבל איך אנחנו לא פוחדים עד כדי שיתוק?
לומדים לרקוד עם הכאב.
להמשיך לחיות למרות החור המדמם בלב.
שוכחים?
יש גם דברים שלא מתאוששים מהם.
מה ההבדל בין להצליח לקום ללהשאר למטה? איפה עובר הגבול? איפה עובר הגבול שלי?
עדיף שלא אגלה זאת
או שאולי זה אומר להפסיק לחיות
זיכרון של לילה
איתך
סערה
סדין נקרע
כוס יין מתנפצת
ואני תחתך
כבשת אותי
מה זה כבשת
בנחישות
בהזדקקות
לקחת הכל
לעולם אזכר
ואדמע בתשוקה
בגעגוע
אני אישה גדולה
כן כן שמנה
יש לי ירכים עבות
תחת עצום
בטן רכה ומשתפלת
פנים שמנמנות
אני רוצה לצאת מהארון הזה
כדי לחסוך עוגמות נפש
כי נמאס לי להדחות על כך בשלבים מאוחרים
אז אהלן, אני שמנה
שמנה שאוהבת את עצמה
שמנה שמחוברת לעצמה
שמנה שיש בה תשוקה אדירה לחיים
שמנה שרוצה לאהוב ולהיות נאהבת
אז אם את.ה פונה אליי ומתחיל.ה איתי קח.י את הפרט הזה בחשבון, אוקיי?
נעה בין העולמות
כה קרובה
נוגעת
מחובקת
מתמסרת
נמצאת
מרגישה אותי קרובה
ואז זר לי
ולמה אני בכלל מתנהגת כך
הכל משחק
משחק ריק
רחוק
למה אני בכלל כותבת
מה הוא הצורך להביע
ושיהיה אותנטי ומדויק
מול מי אני משחקת
מול חברה שלעולם לא תקבל אותי
מול עולם חרב
מול האנושות שאני כל-כך לא מעריכה
איני חלק
איני רוצה להיות חלק מהדבר הזה
כמהה עד אין סוף להיות חלק ממשהו
ממישהו
מתנשאת
זרה
רחוקה
ביקורתית
זאת אני
לא מוכנה לקבל עליי את חוקיו האכזריים של עולם בני האדם
איפה יש חברה מתוקנת?
איפה יש אדם מתוקן?
אני לא אדם מתוקן
איך אפשר לאהוב את השבור והטמא והטועה
איך אפשר לאהוב אותי?
ולמה אני מרוצה עכשיו ממה שיצא ממני?
רק עוד רגע ותהיה לי גם ביקורת
תקרע לי את הבגדים
תקרע לי את הגוף
תאסוף אותי אליך
הכי צמוד שאפשר
תחדור אליי עמוק
תסתכל אליי
לתוך העיניים
תמחץ אותי תחתך
חזק
אני נמתחת בתוך העור שלי.
תוכי מנסה לפרוץ.
הלוואי וימחצו אותי,
או שאתן לעצמי לפרוץ.
קשה להחזיק אותי.
אפילו לי שלומדת זאת כבר שנים.
אני פוחדת שאף אחד לא יצליח להצטרף אליי.
שאני לא אצליח להחזיק משהו אחר.
אפילו שיש לי חברויות,
עמוקות, הדדיות.
זה לא אותו דבר.
זה סמיך יותר.
דורש יותר.
נזקק יותר.
פעור.
אמרתי לו שאני יודעת שהדדיות זה חשוב ולכן הייתי רוצה להכיר אותו עוד. את הילד שבתוכו. ללמוד אותו.
וגם אמרתי שיש לי כמיהה רק להרפות ושהוא יחקור אותי וישחק בי ויטפל בי.
אז הוא אמר לי שגם הוא רוצה לשלוט בי.
ונמסתי והפכתי לשלולית אבל מהר אספתי את עצמי כי אסור להיות שלולית לרגליו.
אסור אסור אסור!
זה מסוכן.
וזה גם לא נראה לי בריא כשאין הדדיות.
הלכתי.
לא ראיתי.
הרגשתי-
חזק.
לא ידעתי.
נוצר מעגל.
הוא עלה.
אני רואה אותו-
תהליך.
הוא שוב מתדפק על דלתי.
הפעם הוא רוצה באמת, הוא הבין.
כך הוא שח.
הוא אומר לי בואי איתי למסע.
אני יודע מה את צריכה.
אני כאן.
ואני יודעת עד עמקי נפשי הפצועה שלא-
הוא לא יכול.
הוא רוצה.
והרצון שלו יפה נוגע
נוגע כל-כך.
אצטרך להניח, לשלוח אותו לדרכו בברכת שלום אוהבת ופגועה.
