שיחה
על דברים חיצוניים
שמכאיבים לי במציאות
והוא שואל אותי
אבל למה
למה כואב לך
ואני מסבירה ומנמקת
ושואלת לדעתו
ולראייתו
והוא מסביר
ומקשה שוב על עמדתי
ופתאום אין לי תשובה
רק צורך להגן
ועצרתי
והתבוננתי
ונתתי מקום
ואמרתי לו
אני מרגישה צורך להגן על עמדתי
וזה כואב לי
לפגוש את פוטנציאל ההתפרקות
להרגיש את ההגנות
סביב אמונותיי
וכמה קשה
לפרק
וכמה חשוב
לפרק
התעצבתי
אהבתי את עצמי
אהבתי אותו
ליבי קפא
בעודי מצפה לך
רוטטת
ואז דום
נכנסת אל התופת
איזור זר לי
מתכות ודם
ואיך לך שם
צורת הרגשות
שונה בתכלית
ואם כשתחזור
תגיד לי
שלעולם לא אבין
ותתרחק עוד
ותשתבלל בעצמך
וזאת מחשבה עדינה
כי יש מחשבות
על מוות
ושגעון
מחרדה
פוחדת לחשוק בך
מרגישה בוגדת
כי אתה שם
ואני כאן
הפער
אין מה להשוות
מה אמורים להרגיש?
למה תמיד אמורים?
יש את מה שיש
וזהו
עודני מפנטזת עליך
אתה חי בי
יוצאת מעצמי
תוחמת את עצמי
מאופקת
בניגוד לחלק בי
שרגיל
לומר את כל אשר על ליבי
גם אם בגסות
גם אם בהתרסה
להיות בוטה
לשים עצמי ככה חזק
ולתת לכל החלשים להתרחק
לכל מי שלא מוכן לקבליני בקיצוניותי
לכל מי שנרתע
והיום עדינה
הולכת בזהירות
מחזיקה את חלקיי
לבל אצא בזרם
גועשת
אתמול נזכרתי בי
הקטנה והכלואה
שלא ידעה חופש מה הוא
שלא ידעה קירבה בטוחה
שלא ידעה לאהוב את עצמה
שנאתי את אבא
הוא היה משפיל אותי
צורח עליי
אהבתי את אבא
הוא היה לוקח אותי איתו לעבודה
והייתה הבנה גדולה בנינו
היינו מבשלים יחד
הוא היה צורח עליי
עד אתמול בלילה מעולם לא חיברתי ברצינות בין החוסר שפיות שלו לשלי
ואתמול בלילה הטירוף עלה בי
והרגשתי איך החוסר ביטחון הנורא
שהמלחמה הזו השרתה עליי
מחלחל, עושה בי שמות
הרגשתי תנועות קיצוניות בנפשי
ופחד ממשי
אולי פעם אבא היה כמוני
והשתגע כשהכל היה יותר מידי?
הולכת על הקצוות, רועדת מפחד
עיניים עצובות לך
עצובות ואטומות
פה עם חיוך קטן
שקורא לי
אוחחח
ממיס כל קשיחות שבי
אני באה אליך
רפוסה
כחשופית
כתולעת
מתחננת
ואתה בוחן
בעיניך האטומות
ומצמיד אותי לחזך
מנוחה לי
קריאות של תחינה
יוצאות מפי
קוראת לך בשמך
גש אליי
גע בי עוד
הצמד אותי
עד שאכנס אל תוכך
ואעלם
לטף אותי
גע בי
גופי רוטט בחשקה
חשקיי
אוי
חשקיי
קח אותי אליך
כשהוא הסתכל עלי והציע לי להפתח בפניו בעזרת מבטו החוקר, נענתי.
נענתי בעוצמה, רציתי שיראה אותי ושיגע בי במקומות הכואבים.
הגשתי את עצמי כפרוסה על מגש.
לא ביקשתי ממנו להראות לי את עצמו, והוא לא הראה. מתאימים, לא?
אבל אז הוא התרחק ולא, לא אאשים את עצמי, פעם האשמתי אותו. היום אני יודעת, זה תמהיל של שנינו.
זה הכאיב לי כל-כך. על הכאב שלו איני יודעת לספר מלבד זאת שהגנות מסתירות רגישות גדולה.
היום דמינתי את פיו נפער מולי לאט ורציתי להביט בפניו ללטף אותן, לחקור אותו באצבעותי.
הלוואי והוא יסכים לעצמו להפתח, להפתח גם מולי.
עכשיו הוא במלחמה
הלוואי ויחזור
כשנסעתי אז באוטובוס
והם הסיתו את מבטם ממני בפחד וסלידה
זאת הייתה שעת השמש העולה
ותהיתי תהיות על צמצום והתכנסות
שברי וקרני אור מבין עננים תכולים אפורים
השכינה
האלוהות
הנשגבות
כלואה
בתוך בסיס
שנועד לזמן מלחמה
כשאנשים נרדפים
ומתים
ומיוסרים
בשם העוצמה והשליטה
וכאן ממש עכשיו
הם משתמשים בכוחם
לשחק בי
כי מי לא רוצה נתח שליטה, מפלט לשחק בו- כשעולמו צפוף בתסכול וחוסר אונים
אולי התרחקת כי התרחקתי אני.
והרי התרחקתי כדי לשמור על עצמי.
אתה לא יכול עכשיו.
אתה אומר את זה בפה מלא.
כל-כך מעט וכבר כה נקשרתי.
איך אנחנו מעזים?
באמת איך?
לקשור קשרים חזקים, עמוקים, פגיעים. בסוף יגיע המוות.
איזשהו מוות בדמות פרידה או גופני.
וברור שזאת לא סיבה להפסיק לחיות, אם כבר להפך. אבל איך אנחנו לא פוחדים עד כדי שיתוק?
לומדים לרקוד עם הכאב.
להמשיך לחיות למרות החור המדמם בלב.
שוכחים?
יש גם דברים שלא מתאוששים מהם.
מה ההבדל בין להצליח לקום ללהשאר למטה? איפה עובר הגבול? איפה עובר הגבול שלי?
עדיף שלא אגלה זאת
או שאולי זה אומר להפסיק לחיות
זיכרון של לילה
איתך
סערה
סדין נקרע
כוס יין מתנפצת
ואני תחתך
כבשת אותי
מה זה כבשת
בנחישות
בהזדקקות
לקחת הכל
לעולם אזכר
ואדמע בתשוקה
בגעגוע
אני אישה גדולה
כן כן שמנה
יש לי ירכים עבות
תחת עצום
בטן רכה ומשתפלת
פנים שמנמנות
אני רוצה לצאת מהארון הזה
כדי לחסוך עוגמות נפש
כי נמאס לי להדחות על כך בשלבים מאוחרים
אז אהלן, אני שמנה
שמנה שאוהבת את עצמה
שמנה שמחוברת לעצמה
שמנה שיש בה תשוקה אדירה לחיים
שמנה שרוצה לאהוב ולהיות נאהבת
אז אם את.ה פונה אליי ומתחיל.ה איתי קח.י את הפרט הזה בחשבון, אוקיי?
