אני יודעת שזה נעים לו כשאני רואה שנשים נמשכות אליו ומפלרטטות איתו. ההגיון הסדור ברור לי- הוא בסך הכל מראה לי את ערך השוק של הרכוש המאוהב שלי. לפעמים הוא מנסה ללחוץ קצת, לבדוק אם אני אולי מקנאה. לא, אני בוודאי לא מקנאה, כי הרי ברור שאין קשר בין קנאה לקניין. אלא שלפעמים חשוב להזכיר לקניין שלי, למה הוא בעצם הגיע למצב הזה, מה מצב יחסי הכוחות בנינו, מה באמת באמת מרגש אותו, וכמה חשוב לו שאני מאלפת אותו להיות קשוב יותר ויותר לצרכים הרכושניים, יש לומר, שלי.
כשאנחנו חוזרים הביתה, אחרי שהם פלירטטו קלות, ואפילו עלה הרעיון שהוא יקח אצלה שיעורים על איזה כלי נגינה (כאילו שמדובר באדם חופשי שיכול לקחת החלטות כאלה לעצמו), השתררה שתיקה ברכב. הנסיונות שלו לפתח שיחה, נענו בתשובות קצרות. זה פשוט הפריע לי לבחון את עומק הסימנים שהולכים לצמוח בטוסיק המתוק שלו.
ברגעים הראשונים כשהבהרתי את הכוונות שלי בצורה לקונית אבל חד משמעית, הוא החוויר קצת, אבל היה די אמיץ, למרות שהיה ברור שזה הולך לכאוב מאוד, כי חינוך הוא לא דבר של מה בכך, ואין להקל בו ראש.
כשסידרתי את הקיינים, את כיסוי העיניים, את הפלאג, הגאג, הקולר והרצועה, הוא כבר היה שקט מאוד. בחדר שרר פיצול נחמד- אני הייתי מהורהרת ומכאיבה לסירוגין, והוא היה שקט וכאוב, מנסה לענות לשאלות שלי תוך כדי ריור מהגאג, כשהקיין שורק באויר ומסמן סימונים ורדרדים כהים על התחת שלו, כפות רגליו מתאמצות לשאת את הכאב ששרף את הדרך שלו לתוך התודעה שלו.
אני חושבת שצריך לציין את הדרך בה הוא רייר על כפות הרגליים שלי, אחר כך. זו היתה הודיה לאל הכל יכול על חסדיו הגדולים. זה היה זמן מצוין לעצור את שצף ההודיה, ולהחדיר את הפלאג החמוד לתוכו, רק כדי להמשיך עם הקיין.
תמיד מעניין לראות את התגובה שלו בסוף, אחרי שהוא מותש, הנפש שלו מנוערת היטב, ומקיאה מתוכה רגש לא מבוקר. אחר כך, כשהכל מסתיים, הוא מתנהג כמו נערת תיכון מאוהבת שאינה יודעת את נפשה מתוך רצון להביע רגשות ולהתרפק. זה באמת מתוק. במחשבה שניה, נראה לי שאני אשלח אותו לקחת שיעורים על כלי נגינה, אני בטוחה שזה יהיה נעים לי שהוא יכרע ברך עירום וינגן לי.
