לפעמים אנחנו משוחחים שיחות עמוקות. אני מאוד שמחה שהאפשרות הזו מתקיימת, כי לא עם כל צעצוע אפשר לשוחח שיחות כאלה שיש להן צד פילוסופי, או תאורטי, או אפילו ניתוח של מערך רגשי שהוא חווה.
אני גם אוהבת לפרוס את משנתי, שהוא מכיר היטב: אני לא מאמינה באהבה שלא מתחשלת דרך כאב, שלא מוכחת היטב דרך הקרבה, או שלא משלמים בעבורה תשלומים שונים ומשונים. בכל מקרה, זה מרגש אותי מאוד, לראות אותו מתאמץ לתקף את האהבה שלו אליי, אהבה שאני מדרבנת אותו היטב לפתח ולהעמיק, כי זה הופך אותו לאדם טוב יותר, מפותח יותר, ובעיקר- לצעצוע טוב יותר שיודע לספק אותי היטב.
גם הפעם אנחנו דנים במשנתי החכמה והעמוקה. אני מסבירה לו שאין דרך לכרות מקום נוסף לאהבה בלי שזה יכאב. למה? כי זה חוק טבע כזה, שהאהבה מתפרשת ונכנסת לכל מקום שכורים בעבורה, אבל הכריה ממעמקי הנפש והגוף, היא כואבת ואין דרך אלא להתמודד עם הכאב.
אני שואלת אם הוא מבין, ומביטה בו בחיבה בלתי מוסתרת: הלחי שלו על המזרון, ריר זולג ונקווה בעיגול יפה על הסדין, מזוית הפה שלו. הגאג בהחלט עוזר לכך. הישבן שלו אמנם מונף באויר, אבל הידיים שלו משוכות מתחת לגוף, נעולות בקשירה בסד מתאים לירכיו.
מצאתי שהדרך הזו בה אנחנו משוחחים מאוד נעימה לי ומספקת, וקל לי יותר להסכים לתאוריות המתהוות של עצמי, כשאף אחד לא מפריע. אני שואלת אותו אם הוא מבין, והוא מנסה להנהן. כי אכן, אין ספק שיש הגיון באמירה שלי.
אני מושכת שתי כפפות לטקס מהחבילה, מותחת אותן על אצבעותיי, מסככת אותן, מחדירה אצבע לתוכו ומתחילה להרחיב אותו. הוא קצת גועה אל תוך המזרן, להסביר לי שהוא ממש לא בקטע, אבל בעדינות ובנחישות אני עומלת על מנת לכרות מקום נוסף לאהבה שלו אלי, ודוחפת אצבע שניה. הוא מנסה להתנגד. אני עוצרת, מתכופפת אליו ושואלת אם הוא רוצה להפסיק. אם המילים שלו הן רק מס שפתיים. הוא עוצם עיניים ודמעה זולגת לאורך האף ומשם לשפתיים, אבל הוא מרפה ומאפשר. זה מרגש אותי. אני מבטיחה לו שאני מאוד מעריכה את זה, ושזה גם מאוד ישתלם לו, כי זה יגרום לו לאהוב אותי יותר. וכבר אמרנו שזה הופך אותו לאדם טוב יותר, נכון? למעשה, אני ממש מסייעת בהתפתחות האישית שלו. אני מוציאה את שתי האצבעות כמעט עד הסוף, ומחדירה אצבע שלישית, מזהה שעוד עיגול של רטיבות מתהווה על הסדין, מהזין המטפטף שלו.
