אני יודעת שזה פוסט מעט שונה, כי הוא קצת מסיט את הווילון שמכסה את אחורי הקלעים של הנפש שלי. לפעמים אני תוהה עד לאן נמתחים הקווים הדקיקים של ההסכמה, ועד כמה הם גמישים במקרה שקצת מותחים אותם, או אפילו טוב יותר, מדלגים מעליהם לעולמות העצומים שמעבר להם.
זאת אומרת, אני יכולה לעשות בו הכל במצבים מסויימים, באמת הכל. העולם שבתוכו פתוח בפני. ברגעים האלה אני האל שמביט בבריאה בשביעות רצון. ברגעים האלה אני באמת מאמינה שאני יכולה ללוש ממנו כל מה שרק ארצה. זה מדהים, כי מעטים הם האנשים שנחנו ביכולת הזו.
ולפעמים לא. לפעמים הוא מניח בפניי קווים דקיקים, מתוחים כמו קורים זהובים שסוגרים בפני חלקים ממנו. בהחלט אפשר לראות מבעד לקורים, אבל ברור שהם שם, ושיש להם מטרה. להניח גבול.
זה בסדר, מותר שלאנשים יהיו גבולות. מותר להגיד: אני כאוב ואינני רוצה. אפילו: אני קצת פגוע, ואינני יכול. אפשר גם לטשטש הכל עם: אני קצת מעוך וצריך זמן, זה הכל. זה בסדר, כי הוא יודע שאני רואה את מה שהוא עושה, והוא אולי סקרן לדעת אם אני עשויה לוותר על העולם שמעבר לקורים, ואם אני אכבד את הגבול. זה הרי הדבר הנכון לעשות, לכבד גבולות, נכון? מלמדים אותנו את זה מאז שאנחנו קטנים.
לכן הוא גם מתנגד כשאני קוראת אותו אלי ומבקשת ממנו להתפשט ולרדת לברכיים. זה מ-מ-ש לא מתאים עכשיו. ברור לי שהדגש הוא על עכשיו, וידוע לי שהוא יכול להיות עקשן גדול. אבל אני? גם אני עשויה להיות וותרנית קטנה מאוד, ואחרי כמה דקות הוא מתפשט בחוסר חשק ויורד לברכיים מולי.
ברור שהעירום הזה הוא לא עניין מיני אלא סמל לדרך בה אני רוצה את ההתנהלות שלו מולי, אבל אני לא יכולה להמנע מלחייך לעצמי חיוך קטן ומרוצה מתחת לשם שאין לי. הוא מזהה את החיוך וקצת מרפה את עצמו, ולכן מופתע כשאני מבקשת ממנו להגיש לחי לסטירה.
סטירה היא לא מאוד כואבת, אבל היא מאוד מאוד מעליבה, ויכולה לייצר כעס באדווה הבאה. אני דווקא אוהבת את זה, כי היא מאפשרת לשבור את הבולשיט בדקה, ועל הדרך היא גם פורעת את הקורים בהתנחשלות של רגשות. את מה שנשאר מהקורים אני קורעת בעצמי, כי בכל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד, אף אחד לא יניח גבולות ביני ובין מה ששייך לי. אף אחד, גם לא הוא.
הוא עם דמעות זעם בעיניים שהוא מנסה להסתיר, ועם שרירים רועדים מכעס. ואני יודעת: הדבר שהוא הכי הכי רוצה לספר לי עכשיו זה כמה אני לא בסדר. כמה אני טועה. שאני מוסיפה חטא על פשע עכשיו. לי זה לא מזיז, כי הוא בסך הכל קצת מתבלבל: אני זו שקובעת מה נכון. אני זו שקובעת איך לנהוג בתוך שלי. זה בכלל לא משנה אם אני טועה או צודקת: הוא צריך לבטוח בי ולשים את עצמו בידיים שלי, כי זה המקום הנכון בשבילו, וזה הדבר הנכון בשבילי. מכל מקום, זו היתה שיחה טובה.
ואחר כך?
אחר כך הורדתי את נעלי הבית הפרוותיים, והוא הודה לי מכל הלב והלשון. עם זין מטפטף ולשון מתחננת שמלקקת את התודה שלו בין הבהונות שלי. לא בטוחה לגמרי על מה הוא הודה, אבל זה היה נעים.
"ותחכה לה כמו כלב בגשם
ובלי זמן מבלי שתחשוב
רק תרגיש איך הדופק
מהיר ממך וכל פעימה
תחכה לה, תתמסר לה
ותראה
שאתה רק בצלמה
והיא בצלמך
כן זאת אהבתך."
(פיסה מהשיר): זה שיר כאב
מילים: צוף פילוסוף
לחן: יזהר אשדות
