היופי שנמצא כאן הוא כזה שמייחד המקום הזה כמקום היחיד בעולם בו אני אכתוב, אנשים יקראו הם קצת יכירו אותי. אבל באמת שלא.
משהו בעובדה שמצאתי את עצמי נכנס ליטיוב וכותב " שירים עצובים" מלמדת על שבריריות שלא חוויתי די הרבה זמן.
תמיד נעים לשמוע אנשים אחרים שרים על רגשות במיוחד כשזה עצוב, בכלל תמיד נעים לי לשמוע משפט שמישהו אמר שמתאר בדיוק אותי, בדיוק עכשיו.
מה יש לי בכלל, ספק מתאהב ספק מפחד שישבר לי הלב, ממש מפחד.
דייטינג זה דבר אחד, אבל דייטינג כשאתה ממש רוצה מישהי זה סיפור אחר לגמרי.
הקיטשיות בספקולציות שהראש שלי מריץ כשלפתע לא עונים לי לטלפון באמת גורמת לי לתהות כמה הדברים שם בנפשי הם בסדר.
כבר עברו עשרים וארבע שעות, היא לא חזרה, מה זה אומר? אולי היא לא ראתה, אולי מקולקל הפלאפון, אולי לא בא לה לדבר, אולי היא לא בקטע יותר, אולי היא מנסה להיות קשה להשגה, אולי...
בדיוק המחשבה הזו, שהיא אמנם שלי אבל כ"כ משוחזרת, וגם כ"כ קיצונית ברגשות שצפים איתה, מטרידה אותי.
ומשום שאני רוצה אותה, אני לא מתקשר שוב, כמו אדיוט בעצם..אבל החיים מלמדים שאתה חייב להעלות את הערך שלך גם ע"י ריחוק מסוים, מצד שני אני באמת מרגיש טפשי, אז אני אתקשר שוב, בקטנה עבר יום.
סבבה והכל נכון? אבל אם אז היא לא תענה. אני באמת תלוי באוויר. פעמיים התקשרתי, ופעמיים היא לא ענתה. מה אז?
זה מחשבות שישנן רק כשממש איכפת ממשהו, אבל הכל בעוצמות כ"כ גדולות.
זה מדהים מצד אחד, ומצד שני כמו לצעוד על פי תהום עם פחד אדיר ליפול.
ובפעם הראשונה היום מזה שישה חודשים לפחות... אמרו לי שנראה שהמצב רוח שלי לא טוב.
הוא לא לא טוב, הוא פשוט מעורער. כך אני מרגיש.
עברו שנתיים משיברון הלב הגדול שהחל בסילבסטר 2009,
האם סילבסטר 2011, יזמן הוא סיפור אחר לחלוטין.. או שהלב עדיין צריך להישבר עוד כמה פעמיים.
אני מקווה שאני מגזים. אבל זה פה, אז זה בסוד מותר להגזים.
לפני 14 שנים. 26 בדצמבר 2010 בשעה 16:32