לדייק את זה.

כאב בטן מלווה תקתוק מקלדת, שמזכיר לו את ליל האתמול.

אני לא שייך מלמל.

זה לא חופש, זו לא פתיחות, זה אני בתוך עשרות קליפות.

מול מראה מבין שיש שם הכל.

אבל זה לא מספיק.

כמה אתה יפה.

כמה אתה חכם.

כמה אתה מבין הרבה יותר.

חג החירות הגיע, מה איתך ילד?

היום- היה לי כיף להיות אני.

יש רגעים, שהיופי בהם הוא הרבה יותר משקט.

זה קורה לפעמיים שאני מסתכל במראה, והכחול של הכחול ירוק של העין, משתלט.
ופתאום אני מרגיש ממש יפה.


ללא ספק יש גבול למאזוכיזם המנטאלי שלי.
"אתה לא רואה שהיא מכאיבה לך?, זה מה שאתה רוצה לא?"...

אז לא, זה לא מה שאני רוצה, ולמען האמת אני לא ממש מתחבר לעניין הכאב הבלתי נגמר הזה.
הוא לא כאב של שליטה, הוא כאב לשם כאב, כמו שהרבה מהנוכחים כאן בסביבה לא מחבבים.


אני חזק.
אני חזק.
אני חזק.
צריך להזכיר את זה לעצמי לפעמיים, זה כמו שמידי פעם לפני מבחן הדרכתי מאוד קשה, אני מזכיר לעצמי מול המראה,
מה שאני כבר יודע.

אבל כמו בהדרכה גם בחיים, אנשים הולכים לראות את מה שאתה תראה להם.
ואם תראה את החולשה הזו, שאולי פסולה בעייניך אז יש בעיה. כי תהיה חלש. ואתה יודע שזה אסור.

חלש מותר להיות אחרי שכבר יש אהבה, והתנאים יורדים מהשולחן וברור שמקבלים את מה שיש .
אבל עד אז.

ישר ת'גב ילד.
אף אחד לא אוהב לראות גבר עצוב.


ביום שישי בלילה לא נרדמתי. נרדמתי לחצי שעה, וקמתי, וככה לסירוגין במהלך כל הבוקר הלילי שניסיתי להירדם בו.
כבר שנים לא כאב לי לדמיין דמיון.

של שני אנשים מתנשקים על במה, ולי זה כואב, כמו כאב לשם כאב.


פתאום שם, הרגשתי שהכלי שלי להרשים הוא בכלל לא קיים, כי אני לא אטרקציה, ואני לא מושך, ואני לא אש.
למרות שהאש שתמיד הייתה שם לא הלכה לשום מקום, אולי בשביל חידק קטן להבה של מצית זה מדורה אדירה.
מה שלאדם מהם בסה"כ הסיפתח של הסיגריה.

אז הכל תלוי בזוויות של ההסתכלות מצד שני.

גם הלהבה הכי קטנה של הסיפתח יכולה לגרום לשריפה.
אז מי יודע.


ומי יודע אם יש לי כוח להילחם או לנסות לשחק משחקים, רק אני ידוע כנראה.

המורה הפרטית שלי לרוסית אמרה לי היום , שכשאתה ננעל על משהו באופן מוחלט אתה בסוף משיג אותו.
אתה יכול ועלול להיפגע בדרך.


מזל שיש לי מורה לרוסית שתגיד כאלו דברים.



אבל בנינו, ?

אני לא יודע מה לעשות.

אש בוערת?


מעבר להכל.


הילד מיישר את הגב, שזיידין לו העולם בלי קונדום.
ללילה טוב .

אני צריך כאב. והשפלה- לא כזאת על פי הספר, כזו שגורמת לך לבכות.

הצילו.

העיקרון של דפים של בוקר, הוא לא לעצור.
לא לעצור ולא להסתכל על הטקסט שכתבת, לא לבחון , לא לפסק.
אבל הוידוי העצמי שלי בנושא הזה הוא שאני לא מסוגל לעשות את זה בעיינים פקוחות, הדרך היחידה לשחרר ממעצור הביקורת העצמית הוא לעצום עיינים ולהגיד מה שאני באמת רוצה להגיד.
היכון, הכן, צא:


היא מלכה, ללא ספק בכל רמ"ח איברהי, אני לא משוכנע מה אני יכול להגיד על רמ"חל איברי, אבל לעזאזל עצם העובדה שאני מרגין את הראש עכשיו גורמת לחבילת היגרים ששתיתי להפעיל את הראש שלי כמו גלגל מסתובב.

מה זה אומר על אדם, שכשאץה צסץכך עךחן בעחחנחפ האעחחנחפ שךן זזןץ צתד ךתד צצש צהר

כך חןפ אןץןד בר סרו בא הןךף , ןשחגחדן ךח אלרץ

אנח לןשב שהץקן]ןץ הרעןץ בלחח הגחען צץןף סחבה ברןרה ךהבחם שאנח
זץןרצץ שוצןם בח הלשש ךלר]ןם
כבחקרןץ הלברץחץח
אןךח חןפ אלד ץגחע
מחסןל צלדש
ץבחא אןץח ךלר]ןם
אנח שפ ךב צץח אנח וןעה
אהבך שחו
ךץקם אץ זה ככה זה צצש צסןבף
ד]חפ שך בןקר
א]שר ךהץחחלס ךשךןש בךחךה כבןקר
ך]נןץ בןקר
אנח שןצע אץ המשחצןץ שךח
אבך אנח עןשה ץרגחך בץסרחואןץ זה מלצד

אנח ךןקל סדמץ כץחבה
ןכצה שזה וןב
הצןל שךח זז בךח סן,

הסץכךץח עך הסחרה
שחו ועןץ
, אעך הסחגרחה שךה החא צעשנץ צשהן דק ן]ץאןפ מראה ךח הרבה חןץר ךגחוחצח ךהחןץ צא]רה אמןשחץ עך א, השמה הרבה שחש ךח ךדבר
ןץךסחגרחןץ בכך
ץצחד צענחחם אןץח


יש לי חיוך הזוי מרוח על הפנים, כי כל מה שכתבי עכשיו נכתב בצורה נכונה אבל עצם העובדה שהראש שלי מסתובב גרמה להכל להיכתב אות אחת ימינה:).

אז אני אלך לישון, בלי יותר מידי הסברים, כי אף אחד גם ככה לא קורא, וזה מזמן לא המטרה של המקום הזה או של מקומות בכלל, אני כותב כבר לי, ויום אחד אני אצא ואהיה גדול אבל זה עדיין לא הזמן , לא בחמש עשרה השנה הקרובות.

משעשע:). מאוד. אבל בכלל לא בעצם.

לסיכומו של עניין אגיד, כי אני שונה.
לילה טוב.

אקדחים ומראות

מחשבה שהיה לי נעים בתוכה
נעלמה, ואני לא זוכר על מה היא הייתה.

צעקה של אדיוט
מתנת יום הולדת זהה לשנה שעברה.
אומנות מזינה אומנות.
אדישות מזינה את עצמה.

מילארדים עומדים למשפט, תחת כיפת שמיים,
בצבע בלתי נסלח.
פטיש לא סביר דופק על הים.
אילו זה אינו נקרע לגזרים.
אשמה בשולי החברה.
אך ורק למרכז מסתכלים

עין תכולה על פני גב של מסך מנוקד.
לא אדוני היא תשובה אמיצה .
כשכללי המשחק משתנים.

וזה איש עם גלימה עומד במראה
האקדח מופנה לכל הכיוונים.

אין אלוקים בשמיים שלך

זו דמות חרישית שאהבת פעם כל כך

אנשים מבטיחים שתבוא המחילה

וזו את עצובה.


תמונה מקומטת על קצה המדף

היא לוחשת בשקט זה לא זמן עכשיו

לקוות לניסים שקרו כבר מזמן

ועכשיו הבנה


דם בצבעים של שחור ולבן

אנשים הם מתים והדופק איתם

הוא עולה ויורד וזה שום דבר טוב

ואפשר לעזוב


מסתכלת למטה בוחנת אותם

הם כמו גוף ענקי שנרדם ולא קם

זה כואב לך פחות , עכשיו כשאת שם

ואת לא - עונה.

בסוף, גם אם לא אבין שלוש מילים מסובכות שאת משתמשת בהן,
אשאר מספיק חכם כדי להבין דברים שאנשים אחרים לא יבינו לעולם.
כי כזה אני.

אחר.
ותקפצו לי.

[/english]

one day, I am going to blast, and i know it.
its not like there is any choice,
I am not empty in the last two years, I am just peacfull.
I dont let any pain, or any imotion thouch me to much.
I change tenses in my body and spirit in seconds,
I can argue and yell, kick and scream, And a minit after,smile.

I think I dont like it, I do prefer the emotional life, the artist life.
I am no artist any more, just a cool ,secure person,
many thoughts ,pretty much sure I am going to secseed,
everything is so easy, just wating for the heart to burn, or get broken.

So, one day i am going to blast,
becuse all of my erges and emotions are defently going somwhere, in my body. a place the keeps them inside,
one day, there will be no more space, in that space, and than.

BOOM.


people are acualy reading here, like 4 a day, even when i dont poblish anything,
why dont u say u are here, íve looked at the blog and most of the things ive poblished are with no comments.

I know, I am writing stuff that kinda just make u think and be quaiet.
I dont blame u.

its just, that I feel a bit lonely in this blog.

OK.
im going back to israel, in a whill.
and i sadently realized that i have wanted to write about somthing totaly difrent than what I wrote.
I want a good BDSM party when im backªªª

p.s.- to my self,
ur english might be good, but not good enogh to write hehe