לדייק את זה.

אני חושב, שאם מישהו היה מספר לי שהוא לא מסוגל לכתוב דברים שמחים.

הייתי מסביר לו, שכל מה שהוא צריך לעשות, זה למתוח את הפה לשני הצדדים חזק חזק, ולכתוב-תוך כדי חיוך.

לכתוב תוך כדי חיוך, לעצור לחשוב תוך כדי חיוך, לדמיין תוך כדי חיוך, להעביר נגיעה קלה על איבר המין בשביל המוזה, תוך כדי חיוך, ללכת לשירותים לעשות הפסקה, תוך כדי חיוך, לחזור תוך כדי חיוך , לעשות אפצ'י- תוך כדי חיוך.


דברים שמחים דברים שמחים דברים שמחים.

אמא חתול מחנכת ילד חתול.
בכי מאושר.
בכי מהתרגשות של רגע קסום.
שמחה של ניצחון.
ניצחון לא שפוי ולא צפוי של אנדרדוג.
לקבל פקודה כנגד האידיאלים, להתמוטט מבפנים ולציית.
לדמיין דברים שאף פעם לא קרו, והולכים לקרות בענק.
לחלום.
לקום בבוקר ולהיזכר שיום שבת.
לקוות שהיא נהנית מהקטע הזה, למרות שהוא כל כך לא טכני ולא שטויות אחרות.
לעלות לתחילת הטקסט ולתקן תוך כדי חיוך
להיות עצמי,
להיות נאהב.
אני נאהב מכל כך הרבה כיוונים.
לדעת, שאוהב בכל נימי ליבי בקרוב, או בכלל.
לאהוב כל רגע שאני חיי. כי אני רק עולה וזה הולך להיגמר רק במוות.
לקבל את המוות.
לשמוח על החיים.
לקום מחר- כמה דקות מוקדם יותר, ולחייך, כמו עכשיו, עם פנים מתוחות.
בציפיה, לנסוע הביתה באוטובוס המתיש להגיע להתיישב, בבית כמעט מאוחר
ולחכות לא בצ'אט, בתקווה שקראה, קטע שמח.
עם חיוך, ענק , ענק ,ענק, וכואב.


בשבילך, מכל הלב והחיוך.


לקרוא מהתחלה עם חיוך, לחשוב שזה לא טכני, זה לא מרתק, אבל זה שלך, לדעת שאם היא מספיק חכמה ,
היא כבר יודעת שאתה מזן אחר של בני אדם, כאלו שלא מוצאים.

בשבילך.
:).

חיוןך.

אובחנה אצלי הבעיה.

אני לוקה בעייפות מילולית טקסטואלית.

שזה מצביע על סוג של שלווה, אבל איזו מין שלווה?

אני מיוחד בעייני.אבל לשבור לבבות זה לא בשבילי.

אמא שלי לא מאמינה בחלומות.

אני אף פעם לא אפסיק לחלום.

כרגע, הכל בין שלוש לשבע.

לטוב ולרע.

לא מוותרים.

עוצם עיינים לרגע ומסיט את הראש שמאלה.
אני יציב כמו סלע.
ועייף קצת.
אבל מחייך.
עוד חמישה חודשים חופש, ומתחיל הבלאגן האמיתי.

"לא להיות סתם"...

אין בה שקט, רק תקוות אמת.

לרגעים של חום מתפשט.

היא נוגעת, סוחטת זיעה, ואני לא מתבייש.

היא שלי,אני שלה.

לפחות, כשהיא אצלי על המיטה.

כל כך כואב.

שומר סודות גדולים

לא מגלה.

כל כך כואב.

שלי.שלה.נעלמים.

ועכשיו...חור בלב.

____________________________________________________________________

כאילו לא היינו.

כך דמותך חולפת במחשבותי.

הגוף חלק כל כך.

וכמה כוח.

שקט לא עונים.


דמיון חולף בצבע דבש טהור

שקר אמיתי במלחמה.

אסור לזכור.

ונושמים אותו אוויר פסגות מזוהם.

בכי עצור, נהר שותף , לא כאן.


היופי נמדד בכאב.
היופי נמדד בכאב.
היופי נמדד בכאב.



היופי נמדד בכאב

כשזה הולך לקרות, החוש השישי שלי עובד.
אני יודע, שממש בימים הקרובים אני עומד להרגיש את העור המושלם שלה, מהמקום הכי קרוב שהמציאה האנושות.
שנים,של חצאי ניסיונות, מכתבים, שירים, סיפורים, אמירות, טירוף, אובססיה, דו כיוונית.

והיא חוזרת.
היא חזרה.
והיא הייתה.
אהבה בוערת,לפחות לחמישה ימים.

מדברים, כמו אנשים שהכל נורמלי אצלהם בתוך הראש, .

היא שוכבת אצלי על המיטה- אני רוצה אותך היא אומרת.
אני שואל אם עכשיו, היא אומרת שבכלל.

"תשארי כאן שבוע הבא?"...
"מה שבוע הבא, מחר אני פה"....

ביום של המחר , זה כבר נראה אחרת, סימן ראשון, הצלפה עם ברזל לוהט, לא עונה, ואני צועק כמו תינוק.
לא עונה .
לא עונה לי.

ביום שאחרי יום המחר, כותבת, שחשבה שאני לא שם יותר איתה. ופחדה.
ומדברים, והכל בסדר.

ואני שואל אם הכל או כלום.
היא אומר שהכל.

וזה כמעט שלי, העור, והפה, והעיינים, והאף והחזה, והישבן, והחשק.
כמעט הכל שלי.

עד שיום אחד. יום אחד אחרי יום שאחרי יום המחר. היא כבר לא שם.

משאירה אותי פעור. כאוב. מאוכזב,
כמו אישה מוכה, שידעה, בוודאות מוחלטת , ששום דבר לא עומד להשתנות.

והכאב אדיש.
אבל כואב לו.


אין בה שקט, רק תקוות אמת.

לרגעים של חום מתפשט.

היא נוגעת, סוחטת זיעה, ואני לא מתבבישש.

היא שלי,אני שלה.

לפחות, כשהיא אצלי על המיטה.

כל כך כואב לי.

אבל אני לא מגלה לאף אחד,

אפילו לא לעצמי.

אבל כל כך כואב לי.

שלי.שלה. ועכשיו...חור בלב.

כאילו לא היינו.

כך דמותך חולפת במחשבותי.

הגוף חלק כל כך.

וכמה כוח.

היופי נמדד בכאב.

בחורה
שתראה מדהים
שתחשוב מהר יותר מרוב האנשים בעולם
בעלת אינטילגנציה רגשית הזויה.
אידיאליסטית.
שתעשה לי פרפרים.
שתדע להשפיל להכאיב להרוס ולבנות.

זה יותר מידי לבקש?

את סיפור חיי, יוכלו לספר רק אלו שנגעתי בהם.

לא כותרות, ולא תארים, אלא אנשים שחייהם הוצלו במגע ידים ולב.

וכשיספרו אותו ואני כבר לא יהיה, עשרות ואלפים, אבכה לי למעלה, כי נתתי יד.


את סיפור חיי, היום.

רק אני יכול להרגיש.

אילו רק היה ניתן להעתיק תחושה.

כולם מיוחדים. כולם שונים. כולים מוכשרים. כולם גאונים ויוצאי דופן.

אבל אני שונה.

ימים יגידו.

באותם ימים כבר לא אחפש דבר. רק להיות.


כמו שיר שתמיד עושה עצוב.

כדור אנרגיה.


ימים יגידו.

יומן מסע.

לפעמיים.

אני מסתכל על העולם הזה שיש כאן.

עם העבדים , והשפחות, והמתחלפים , וההצגות, והצבע, וההתמסרות האמיתית, והמשחק המיותר.

ושואל את עצמי.

מה לעזאזאל - אני - עושה פה?...

לפעמיים.

ואולי בעיקר אחרי שאני גומר.

קצת לפני שמילאתי דלק, עצרתי ליד חנות הירקות שבסמוך אליה חיכתה לי משתלה.

צועד והלגיטימציה לחייך מלווה אותי לאורך כל הדרך, כל כך הרבה צבעים וריחות.

זה אני והם, באגרטלים יפים, או בפלסטיקים שחורים לשתילה, וגם סתם בתוך דלאיים מוכנים להגשה.

נדמה שאפשר לצעוד שם בלי סוף ולא להתבלבל רק להתערבב,

הכל כל כך יפה, עד שבא התימני הקטן ושואל אותי אם אפשר לעזור.

אני חוזר למציאות.

"פרח יחיד אני רוצה, אני יודע שזה לא ממש רווחי בשבילכם, אבל בכל זאת "...

התימני הופך נחמד ושולח אותי לאיזור הורדים.

אני מסתכל, הפעם מתבלבל.

עוברות עשרים דקות פחות או יותר, ואני יוצא עם זר, ועם פרח יחיד.

הזר למשפחה, והורד בשבילה.

רצות שעות הולך לישון.

נפגשים.

הורד מחכה לה על הכיסא של הרכב.

מין תודה רבה כזה ,של לא נעים, פורמלי מידי.

ואחרי שלוש שעות, היא יושבת ומתנשקת בלי סוף עם גבר אחר.

_____________________________________________________________________
: \.