יום, לילה ומה ש...

*מקווה שנהניתם עד עכשיו. עם היה חסר לכם משהו עד כאן... אז ההקדמה נגמרה.

לראשונה מאז שהגעתי למקום הזה, נשמתי אוויר צח. על הבוקר העירו אותי (יחסית בנחמדות), נתנו לי משהו לאכול וכעבור מאט זמן הוציאו אותי החוצה. גם האישה שליוותה אותי מאז ההתחלה ועד עכשיו לא הופיע היום וכבר זה היה נחמה.

הגינה שיצאתי אליה הייתה ענקית. בגלל שהייתה מלאה בכל מיני דברים, עצים ואנשים, לא יכולתי להעריך את גודלה. דבר אחד הבנתי ישר, זו לא גינה אחורית טיפוסית. במרכז השטח שיצאתי אליו, עמד כלוב גדול מברזל. הכלוב היה מספיק גבוהה בשביל שכל אחד יוכל לעמוד בו זקוף ומספיק גדול בשביל להתהלך מאט. וזה בדיוק מה שעשיתי כשהכניסו אותי לשם. באמצע היה ספסל פשוט מעץ, אבל אפילו לא התקרבתי אליו. היה נחמד פשוט לנשום אוויר צח ולמתוח מאט את הרגליים.

השמש כבר עברה את האמצע כשבאו לקחת אותי. התחלתי לחזור לכיוון הבית, אבל אותם השניים מקודם מיד סיבבו אותי אל תוך הגינה. נכנסנו עוד פנימה ואחרי שעברנו את קו העצים, ראיתי ביתן קטן, ממש כמו מלונה, אבל עשוי בטון. ליד הדלת היחידה (לא היו שם אפילו חלונות), עמדה האישה המוכרת.

"נהנית?- היא שאלה בחוסר אכפתיות.- תשמור את הזיכרון, הוא צריך להספיק לך ליומיים."

בלי שהספקתי לענות או בכלל להבין, נדחפתי אל תוך הבית- מלונה.

בפנים היה חשוך כמעט לגמריי. בקירות, קרוב לתקרה, היו מאט חורים לאוויר. מאחוריי נסגרה דלת מברזל. הריצפה הייתה מאוד מלוכלכת והחדר הסריח בצורה בלתי רגילה. בפינה עמדה אסלה שהשתמשו בה די הרבה בשביל לעשות צרכים ולהקיא וכבר זה שאני יודע את זה מצביע על כך שלא ניקו אותה שנים.

ליומיים, נזכרתי לפתע במה שהיא אמרה. יומיים?! כאן?

התיישבתי על הריצפה נשען על קיר וניסיתי לחשוב. זה לא עבד. אפשר לחשוב בהיגיון, אפשר לכוון את המחשבה עם רגש, אבל אצלי כרגע הכל היה מבולבל וכמעט לא אמיתי.

ביומיים האלה נזכרתי איך לבכות, גיליתי איך זה להתייאש לגמרי, איך זה לרצות למות ואיך זה לאבד תקווה. הייתי על הגבול כשמצאתי את הפתרון. בילדות שלי הייתי חולם. הייתי חולם על דברים דומים. לא, ממש לא כאלה, אבל דומים. הפתרון הזה עזר לי להעביר את היום השלישי.

היום השלישי היה היום הכי קשה. כגודל הציפייה... לא ראיתי את זה בא. כשהסתכלתי לאחור, לא יכולתי להבין למה האמנתי לה. כמובן, רציתי להאמין לה. ביום השלישי גם הפסיקו להביא לי אוכל שעד עכשיו הגיע פעם ביום בשעה קבועה.

כשהדלת נפתחה, לא היה לי כוח לקום. נשברתי.

"בוא, בקרוב אתה תפגוש את הבעלים שלך".- אמרה האישה מקודם, אבל לא באמת הקשבתי. באותו רגע לא היה לי אכפת. כל מה שהרגשתי היה משב הרוח ואת הריאות שלי מתמלאות באוויר צח...

למרות שהיום שלי היה מטורף לגמריי, הוא גם היה מאוד מעייף. אפשר לומר שהתעלפתי במקום להרדם. לא הייתי קורא לשינה הזאת מתוקה, כי כל כמה זמן התעוררתי מכאבים בצלעות. לא הייתה גם מיטה, אלא אוסף סמרטוטים ועוד כל מיני (לא ייחסתי לזה משמעות). האוכל שהביאו, היה אוכל רק בשם ומכל שאר הבחינות הזכיר יותר פסולת מאשר אוכל.

התעוררתי סופית. לא האמנתי שאני אגיע לשלב הזה שאני פשוט אתעורר מחוסר עייפות. ציפיתי לעוד מכות, לעוד לגלוגים של האישה הזאת, לעוד... לא יודע מה, אבל ממש לא לישון עד שעתעורר לבדי. לרגע חשבתי ששכחו ממני וזה די שימח אותי. אוליי אף אחד לא יבוא וכל זה פשוט יגמר בזה שאני אצא מפה רעב, כואב, אבל חופשי.

העברתי עוד כשעתיים (הורידו ממני את השעון) בלחשוב על מה קורה ומה יכול לקרות. בערך בשלב שהתחלתי להתעייף מרחמים עצמיים, מחשבות בכלל וחוסר מעש, שמעתי את הדלת נפתחת. רק עכשיו, להפתעתי הגמורה, הבנתי שהדלת בכלל לא ננעלה, אלא פשוט נתרקה.

"כמעט מצטערת,- התחילה אותה הבחורה מאתמול,- שכחנו ממך."

קודם שמחתי כשחשבתי ששכחו אותי, אבל עכשיו די נעלבתי. איך אפשר לשכוח בן אדם?

"איך אפשר לשכוח בן אדם?!"- לא הצלחתי להחזיק את השאלה.
"מה זאת אומרת?- היא שאלה באמת בהפתעה,- לא קרה לך ששכחת להוציא זבל, או לשטוף כלים, או עוד כל מיני דברים שהם כביכול חסרי משמעות?... שכחנו."

לא בטוח למה, אבל במקום מאוד להתעצבן, פשוט נפגעתי. יותר נכון, נפגעתי והזדעזתי ממה שאני שומע.

"ששש... שלא תחשבו אפילו על לדבר,- היא עצרה אותי עוד לפני שחשבתי לשאוף אוויר,- אני צריכה שתתפשט."

ככה, בשיא האדישות, באלגנטיות ופשטות. תתפשט וזהו. כאילו אין פה עניין של כבוד והערכת אדם.

"תודה על ההצעה, אבל אני חושב שאני אוותר. באמת, לא חם לי."

היא לא התייחסה, פשוט נקשה על הדלת נקישה אחת שקטה. הדלת נפתחה, אבל הפעם היא הייתה נעולה. ושוב לא שמתי לב כשנעלו אותה.

לחדר נכנסו שתי גברים גדולים למדיי. אחד מהם כבר הכרתי- זה היה הבחור מהקניון.

הסתכלתי עליהם, אחר כך עליה ושוב עליהם. אף אחד לא זז וכך גם אני.

היא חזרה על הפקודה שלה בלי להסתכל עלי או בכלל על משהו מסויים. אחריי כמה שניות שלא שיניתי את דעתי, היא עשתה סימן עם היד ושני הגברים התחילו להתקרב אליי.

"טוב, בסדר. בסדר. אמרתי בס..."

"אני רואה שאתה לא מבין מה קורה כאן,- היא נעמדה מעלי אחרי שהתקפלתי על הריצפה מהמכות שהחטיפו לי הארונות המהלכים האלה,- אני חושבת שאתה לא כואב מספיק. נראה לי שאתה עוד לא מוכן. כדאי שנתחיל מהבסיס."- את המשפט האחרון היא אמרה חצי בתור שאלה, אבל אם זו הייתה שאלה, אז היא הייתה רטורית לגמרי.

"מה זה בסיס?"- שאלתי מסוכרן וחושש כאחד.
"קודם כל, תלמד לא לדבר אם לא שואלים אותך. שנית, אל תשאל שאלות מפגרות, כי אתה עוד יכול לקבל תשובה. קח לדוגמא..."- היא המשיכה את המשפט בסימן נוסף עם היד. הפעם הסימן היה שונה וכך גם התוצאות.

חזרתי להכרה באותו המקום שאיבדתי אותה כבר הפעם השניה או השלישית.

"אתם יכולים להמשיך."- היא אמרה שוב כמו בכל פעם שחזרתי לעצמי. הם המשיכו.
סוג של מקלות דקות וארוכות שכרגע הרגישו כמו סכינים חדים על בשרי החשוף. למרות שלא ראיתי את זה, אבל ידעתי שכל הגב שלי מדמם. גם האף שלי דימם מרוב הפעמים שאיבדתי את ההכרה בגלל שוק כאב. המקלות יצרו קול אופייני באוויר ובכל פעם ששמעתי אותו, הגוף שלי נרעד. כל פעם לפני המכה כל השרירים שלי התכווצו ללא שליטתי וזה רק חיזק את הכאב.

"די... מספיק! אני אעשה כל מה שתרצי!"- צעקתי כבר בפעם המיליון, אבל עד עכשיו היא לא הפסיקה.

"מה אמרת?- היא הרימה את היד באוויר והמכות פסקו לרגע,- תחזור שאני אוכל לשמוע אותך."
"ב-ב-ק-ש-ה. מספיק...."- חוסר החמצן בריאות קטע את הדיבור ואת קו המחשבה.
"ו...?"
לקחתי אוויר. "אני אעשה כל מה שתרצי."

"תשחררו אותו ותחזירו לחדר. שלושתכם יכולים לנוח. זה היה יום די מעייף. אנחנו נמשיך מחר."

נשמיך מחר?!?!? לא היה לי כוח להתווכח איתה. סוף, סוף קיבלתי קצת חופש ואני הולך למצות אותו.
כבר מתוך שינה הרגשתי איך מחטאים לי את הפצעים, שמים תחבושת ואז שוב ושוב. אין לי מושג כמה זמן ישנתי.

בשלב מסויים הקולות של הדלת רמזו לי באכזריות שכנראה הגיעה מחר...

האישה עם האקדח הובילה אותי החוצה כשהיא מחזיקה את היד שלי, כך שהתיק שלה נתקע לי בצד של הגב. הגענו לאיזור של תחנות האוטובוס ליד הקניון וחיכינו בשקט במשך בערך דקה. אחר כך התקרב אלינו אוטו ארוך עם חלונות מושחרים והאישה עם האקדח באה לדחוף אותי פנימה.

אני זוכר שלרגע התנגדתי ורציתי לצעוק למישהו לעזרה (סך הכל זה מקום די הומה בשעת הצהריים). עוד לפני שהצלחתי לפתוח את הפה ראיתי לפתע השתקפות בתוך חלון המכונית. זה היה הבחור מקודם, שעקב אחריי בתוך הקניון.

מכה חזקה בעורף. הכל התארפל. הגוף שלי שהיה על סף איבוד הקרה, נדחף אל תוך האוטו, בלי שמישהו בכלל הסיט את המבט לכיוונינו.

אחרי זה היה חושך. ואז חלמתי.

בחלום שלי עמדתי על כביש מהיר לבוש קיצי, בזמן שירד גשם חזק. לא נשמע דבר מלבד הגשם ומאט רוח. מרחוק ראיתי אור והתחלתי ללכת לכיוונו. לפתע משאית נכנסה בי מהצד בשיא המהירות...

"אמרתי תתעורר,- שמעתי קול צועק חצי במציאות וחצי עדיין בתוך החלום,- תתעורר!" בפעם השניה המכה הייתה חזקה יותר, למרות שכבר הבנתי שזו לא משאית. זו הייתה נעל, נעל שפיצית כמו של נשים. לרגע חשבתי שאיבדתי כמה צלעות. הכאב היה חזק מידי וגרם לי לפתוח את העיניים ולהתעורר במהירות שלא חשבתי שאפשרית בשבילי.

"אהה.. כבר התעוררת,- הפעם הבנתי לפי הקול שזאת אישה (וגם לפי הנעל),- זה טוב. שאני לא אצטרך להרוס את הנעל על הצלעות שלך שוב."

"אני באמת מצטער"- אמרתי בציניות וכבר באמצע המשפט הכאב גרם לי לשנות את הנימה.

"כנראה ש...,- עוד בעיטה, הפעם בצד השני,- אני בכל מקרה אצטרך לעשות את זה שוב. אני הייתי מציעה לך להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב. יש לי כמה דברים לספר לך, למרות שלא יהי אכפת לי אם זה יבוא לך בהפתעה."

"אני יכול לשתות קודם?" שאלתי. הגרון שלי הרגיש כמו מדבר סהרה.
"לא,- היא ענתה לי ממש באדישות,- תשתה אחר כך, אם תקשיב כמו ילד טוב."
"טוב, דברי."
"אני אסלח לך הפעם על הזילזול...
מהיום אתה כבר לא אתה. תשכח מהשם שלך- עוד מאט תקבל אחד חדש, אם בכלל..."
"אהה..."
"אל תקטע אותי!
אתה תיהיה פה בין יומיים לשבוע ותעבור סדנת חינוך מיוחדת. אתה תלמד לכבד את מי שנמצא מעלייך בדרגת השליטה. אתה תלמד איך לדבר או יותר נכון לא לדבר עם האחראים עלייך. בקיצור, אתה תהפוך להיות עבד אמיתי, צייתן וכנוע. יש שאלות?"
"כן. למה אני?"- שאלתי בלי באמת לחשוב, כי הייתי עדיין בשוק מכל מה שהיא אמרה ובכלל מכל מה שקורה.
"אם אתה מצפה לשמוע שאתה איזשהו מישהו מיוחד, אז תשכח מזה. הבחירה נעשית באופן אקראי לגמריי."
"אקראי?!"- שאלתי בהפתעה ואפילו מאט בעלבון. זאת אומרת, ככה חוטפים אנשים באמצע הקניון וזה בכלל אקראי?! משהו פה לא מסתדר.
"כן, אקראי. מספיק עם השאלות. עוד מאט יביאו לך מים ומאט אוכל. תישן פה הלילה ומחר נתחיל."

מה נתחיל?!- חשבתי לעצמי בנימת אימה (ומשהו שהרגיש כמו סוג מאוד מוזר של התרגשות)...
"מה נתחיל?!"- צעקתי לכיוון הדלת הנסגרת.

כשהייתי קטן נהגתי לדמיין כל מיני דברים לפני השינה, כדי להקל על ההרדמות. לרוב הייתי מדיין משהו אחד. הייתי מדמיין שמישהי חוטפת אותי באיזושהי דרך מיוחדת למדי. אחרי שהיא הייתה חוטפת אותי, היא הייתה עושה לי דברים. עוד לא יכולתי לקרוא למה שהיא עשתה לי בשמות, אבל כבר ידעתי שזה אלים ולכן אסור. עם בגיל הדברים שהיא עשתה לי נהיו יותר ויותר מגוונין וברורים ואפילו יותר אסורים. היום, אני כבר הרבה זמן לא קטן.



"שון,- המזכירה שלי העירה אותי דרך האינטרקום,- יש לך פגישה בעזריאלי עוד שעתיים."
"מה, איזה פגישה? אני לא זוכר שקבעתי משהו."
"בדיוק בשביל זה אני כאן, בשביל לקבוע בשבילך ולזכור במקומך" ענתה המזכירה בנימת סוקזם מובהקת.
"טוב, בסדר. באיזה שעה?"
"עוד שעתיים בדיוק, ביטבתה."
"אהה.. הפגישה הזאת. את יכולה לבטל את זה? אין לי כוח אליה."- עוד פגישה מעצבנת עם גרושתי. זה תמיד אותו הדבר: היא מאיימת עליי בעורכי דין, אני משחק אותה קשוח ואדיש, ואז היא מוותרת וחוזרת הביתה בדמעות.
"כבר ניסיתי,- ענתה המזכירה בקול מזלזל למדיי,- היא לא מוכנה לוותר ואומרה גם משהו כמו: תגידי לו שהפעם אני לא אוותר ואם הוא לא יופיע שם בשעה הקבוע, הוא יצטער על זה לשארית חייו.
זה היה בדיוק במילים האלה, רשמתי את זה"
"זה בדיוק מה שהיא אמרה? את בטוחה שזאת הייתי היא?"
"לא, אני לא בטוחה... אבל לא עשיתי ניתוח קולי."
"טוב, אני אהיה שם. תזכירי לי עוד שעה."

האינטרקום השתתק לעוד שעה שעברה מהר מידי. בפעם הבאה שזה דיבר רציתי להפוך חירש לרגע, אבל משהו פה הסריח. קמתי מהכיסא, לקחתי כמה מסמכים כדי להראות רציני ויצאתי מהמשרד הממוזג שלי.

אחרי זה היו פקקים, רמזורים, חיפוש חניה ליד קניון עזריאלי והשומר בכניסה שחפר לי במסמכים.

חיכיתי כמו אידיוט במשך שעה ביטבתה והצטערתי שלא לקחתי את המחשב הנייד. כעבור שעה ניגש אליי מישהו והגיש לי מכתב שהשם שלי היה רשום עליו.

"ביקשו ממני למסור לך את זה."- אמר השליח והושיט לי את המעטפה.
"מי ביקשו?" – שאלתי, אבל הוא רק קירב את הכתפיים לראש והניח את המעטפה על השולחן. לאחר מכן הוא הסתובב והלך.
"רגע, אתה לא צריך שאחתום לך על משהו?" צעקתי לעברו, אבל הוא אפילו לא הסתובב.

טוב, שיהיה. פתחתי את המעטפה שאפילו לא הייתה סגורה, הוצאתי את המכתב והתחלתי לקרוא:

"שלום לך,
אתה לא מכיר אותי והיית מעדיף שזה ישאר ככה, אבל זה לא.
מהיום כל חייך הולכים להשתנות לרעה. בעצם, כבר אין לך חיים.
תפגוש אותי על הגג של הבניין בעוד עשר דקות."

ככה, בלי חתימה, בלי פרטים, בלי כלום.היה חסר שם רק משהו בסגנון של, תעביר את המכתב הזה לשבעה מחברייך ותראה איך הם נהיים אומללים.

חיטטי עוד קצת בתוך המעטפה. בפנים הייתה תמונת פלרוייד של ראש כרות שפעם היה מחובר לגוף של סוס. או גרושתי מנסה לעשות בדיחה חולנית, או שזה מישהו באמת חולני ואז זה אפילו פחות מצחיק.

שילמתי על הקפה, זרקתי את המכתב לפח (כמובן שקרעתי אותו לפני) והתחלתי ללכת לכיוון היציעה. באמצע הדרך שמתי לב שמישהו הולך אחריי במרחק של מטרים ספורים. כל האינסטינקטים שלי רמזו לי שהוא עוקב אחריי, אבל ההיגיון הבריא הזכיר לי שאני באמצע הקניון הכי הומה בארץ.

"סליחה,- שמעתי קול נשי מכניסה של אחד החנויות,- אתה יכול אוליי לעזור?"
כשהסתובבתי לכיוון ראיתי אישה שמנסה לאסוף ערמה של דפים מהריצפה וזה בכלל לא מסתדר לה.
"כן, כמובן"- עניתי והתכופפתי בשביל לעזור.

הושטתי אליה כמה מהדפים שנכנסו ליד שלי והרמתי את המבט. אקדח! צעקתי בפנים. היא החזיקה אקדח בתוך התיק שהיה עליה ואני בטוח שהיא הראתה לי אותו בכוונה.
כשהיא הייתה בטוחה שראיתי את האקדח, היא לקחה את הדפים מהיד שלי עם היד הפנויה שלה ודיברה.
"אתה יודע שיש מישהי שמחכה לך? לא יפה לגרום לאישה לחכות."
"ולגבר?"- עניתי עוד לפני שחשבתי.
"אם אני אשמע ממך עוד מילה אחת, הדבר הבא שתראה זה צוות הרופאים שמעבירים את הגופה שלך לחדר המתים."
"מה תירי בי כאן? בתוך הקניון!?"- המשפט הזה וההיגיון שבו גרמו לי לביטחון עצמי, אבל ההבעה שלה לא השתנתה.
"היא התלבטה שניה וענתה בחצי חיוך,- כן, אם אני אהיה חייבת".

זה היה נשמע די משכנע...

מדמיין לי במיטה


בלילה מדמיין לי במיטה
איתי ילדה יפה מהכיתה.

שוכבים בשקט, מדברים בקול,
אך מדברים לגמרי על הכל.

צוחקים ביחד ואפילו קצת בוכים.
בבוקר מסתדרים ומתקלחים.

ואז בדרך לבית ספר עם תיק גב
אני אומר לה שאני בה מאוהב.

עוברים שנים והדימיון רק מתחמם,
איתי שוכבת במיטה עכשיו מ"מ.

איתה אין זמן לדיבורים מיותרים,
איתה עשיתי כל מיני דברים.

איתה אין זמן אפילו לשינה,
אך המ"מ תספיק לי רק לעוד שנה.

אחר כך יש את השכנה ממול
היא בתולה, אבל אני כבר לא בתול.

ועוד שנים והדימיון עוד מתחמם
גם השכן ממול כמו המ"מ.

וכך לפתע גם הגיעה עת זקנה,
במיטתי שוב יש ילדה קטנה.

שוב מדברים ומטלטפים מאט,
אבל גם זה נמאס לאט- לאט.

וכבר אני בגיל הארכיון
מיטה ריקה, אך מלאת דימיון.

* לפי העלה פתאומית בכמות הצפיות בבלוג שלי, אני יכול רק לשער שאתם בודקים לגבי השישי האחרון במועדון, אז הנה:

מאוד נהניתי. היה כיף, בין היתר הקטע הזה עם התגובות של האנשים (אנשים בודדים ידעו מה אני הולך לעשות ועד לרגע האחרון, אפילו אני לא הייתי בטוח)..

אבל טוב שהחלטתי מה שהחלטתי. בסופו של דבר כל מי שראה אותי אפילו לרגע ראה כמה אני מתפרע שם!!!

סתם פרט מיותר, לכל מי שלא העז (או סתם לא התעניין לשאול), אז השם של הבחורה המטריפה הזאת;) מיטל.

אהה... עוד משהו, וזה די חשוב. פשוט לא ידעתי מה לענות לכל אלה ששאלו: זה משהו קבוע או סתם חד פעמי?- עכשיו, קבוע זה בטוח לא... אבל האם אני אעשה את זה עוד פעם... אולי. לי זה לא יותר מידי משנה (מפחד להרוס את החוייה של הפעם הראשונה). אבל אני אשמח לשמוע המלצות (כדאי\ לא כדאי וכו')

אפשר לשלוח את הדעות גם בפרטי אם לא בא לכם לכתוב את זה בבלוג או משהו. לא משנה לי.

**מצטער על כל הצבעים והקישוטים... זאת כנראה מיטל;)

פשוט יום כזה

זה היה פשוט יום כזה, אחד הימים ששום דבר לא הולך. השמש הייתה במקום הנכון ולפי האיש המוזר בטלוויזיה, גם כל הכוכבים והירח היו במקום טוב למזל שלי. אבל לא! כבר מהרגע שקמתי הרגשתי שמשהו לא בסדר. זה לא משהו באוויר, לא משהו בתחושה, אלא יותר סוג של ידיעה כזאת. אני סומך על ה"ידיעות הקטנות האלה שלי- הן תמיד נכונות.

בזמן שציחצחתי שיניים המפרשת נפלה לי אל תוך האסלה. זה אף פעם לא קרה לי קודם, אבל לא התרגשתי. ידעתי שזה פשוט יום כזה. הקפה יצא לא טעים, הכלב חירבן על הספה ובנוסף לקח לי יותר משעה למצוא את המפתחות. אחרי הכל איחרתי לפגישה חשובה לגבי עבודה ונשארתי מובטל. אם רק הייתי יודע מראש, אז לא הייתי קובע את הפגישה להיום.

את שארית הבוקר והצהריים העברתי בבית קפה מתעסק בכלום עם המחשב הנייד שלי ושותה קפה שלא הכנתי בעצמי. כן, גם אני לא חשבתי שזה יצליח- על הגורל אי אפשר לעבוד. לקח בערך 3 כוסות של קפה עד שהוא יצא כמו שאני אוהב ודווקא הכוס הזאת נשפכה לי על המחשב.

לפחות המלצרית הייתה מאוד אדיבה ואפילו הרשתה לי לנסוע הבייתה ולהביא את הארנק ששכחתי. (כמובן, שהשארתי אצלה את הרישיון בתור פיקדון. שוטר התנועה לעומת זאת הייה פחות נחמד וכנס אותי בחמש מאות ש"ח ואזהרה.

המשך הדרך הביתה ובחזרה עברו קצת יותר בהצלחה. רק כשהגעתי לבית קפה, הבנתי שאין לי מזומן בארנק. שילמתי באשראי וביקשתי שישאירו טיפ גדול למלצרית שכבר הלכה הביתה עם הרישיון שלי.

ויהי בוקר וצהריים... נשאר רק הערב וזה נגמר. ימים כאלה בדרך כלל לא באים אצלי ברצף.

נערב היה מוזר מהרגיל. בערך בשעה שבע הפעמון בדלת צלצל. פתחתי את הדלת לבחורה נחמדה שהתרימה או הציעה או עוד משהו. לא באמת הקשבתי לדברים האלה, אבל כן הזמנתי אותה לשתות משהו קר אחרי יום חם שהעבירה בחוץ.

ביום אחר הייתי עושה מאמצים ומתחיל איתה (זה כבר זרם לכיוון), אבל לא היום. בטוח שלא היום! היא הלכה כמו שהגיע, אחרי שעתיים בערך (לא מעניין על מה דיברנו שם). עוד הסתכלתי עליה דרך החלון מתרחקת מהבית שלי ודופקת בדלת לאחד השכנים שאולי יש לו יום טוב יותר משלי ואצלו היא כבר בטח תישאר עד מחר בבוקר.

לא זוכר איך הלכתי לישון, אבל התעוררתי עם תחושה, כאילו לא ישנתי בכלל. ההרגשה הפיזית הייתה, במילה אחת, מחורבנת, הקפה שוב יצא לא משהו, המברשת עדיין הייתה בתוך האסלה, החרא על הספה, אבל...

...ידעתי שהיום יהיה מיליון דולר!

*אני מקווה שעוד לא פירסמתי אותו פה... פשוט אין לי כוח לבדוק ובא לי לפרסם דווקא אותו (בלי סיבה ברורה).
**כפל משמעויות בכל השיר עם המילים מיטה\ מיתה...
***תהנו!!! 😄

סוד המיטה

עשן הערפל
על גדות נהר שפל.
הכל פתאום הולך,
הכל פתאום נופל.

אדם גדל לאט,
אדם הולך מעט
ועז זה נעלם
ומתאדה לעד.

לעולמי עולם
שמור מפני כולם
האיץ את קיומו
ואז פתאום חלם.

פריחה בתוך שדה,
מקום כה מנודה,
ציפור ששרה שיר,
אך הוא אינו מודה.

שומר הכל בפנים
ומעמיד פנים
שנאה כלפי עצמו,
חיבה כלפי שונאים.

קיום חסר סיבה
את עתידו ניבא,
עצר את התזוזה
של פעימות ליבה.

הסוד שמת איתה,
טמון במיתתה
וישאר איתו
אסור לבני תמותה.

ים שינויים ואגם של תקוות.
חוף מבטחים- חלומות, חלומות.

מנוחה בצילו של עץ מטופח,
מותרות, וכל טוב... מן הפחת לפח.

כעס, כאב, אכזבה ומבט לאחור
ונשאר רק לבכות ולזכור, ולזכור.

"פעם היה כבר הכל" ו"הכל יהיה טוב"-
משפטים שחוזרים על עצמם ללא סוף.

הגלים מגיעים אל החוף בשלום...
לי נשאר לקוות ולחלום, ולחלום.

בהקשר לפוסט http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=23680 חזרה לביה"ס

מורה: מחר תחזור לביה"ס עם ההורים ו...

תלמיד: אבל המורה...

מורה: אין אבל!!! ככה מתנהג תלמיד בבית ספר?!?!

תלמיד: אבל המורה...

מורה: אמרתי בלי אבל...

תלמיד: אבל המורה, אין לי הורים.