כש..

כשהאסקפיזם הופך למציאות,

והמציאות לאסקפיזם

סימן שיש פה משהו ממש לא טוב, ומשהו כנראה ממש ממש טוב...

ואז עולה השאלה, האם יש צורך באסקפיזם? בבריחה?

או שבעצם מדובר פה בי?

בחיפוש שלא מפסיק

וברצון לחוות עוד, להרגיש עוד, להיות עוד...

הממ... כי מה לא מצליח להתמלא?...

ישנם ימים בודדים בקיץ שאני מוכנה לסבול... כאלה שמדי פעם מגיח איזה ענן ומכסה את השמש, לפתע יש רוח נעימה וריח של פריחה...

אנחנו יושבות שם על הדשא

אני שוכבת עם הראש על כרית ואת על ברכייך, מקריאה לי מספר אהוב

מדי פעם את מגישה לי מתותי העץ שקטפת קודם.. את מאכילה אותי בכזאת רכות, שאני כמעט נמסה...

אני בשמלה קצרה, שגורמת לדשא לעקצץ

אני אומרת לך להניח את הספר ולשים את כפות ידייך תחתיי. להפריד בין הדשא לעורי

"ותמשיכי להקריא.." אני מבקשת, שנייה לפני שנעצמות לי העיניים.

כשאני פוקחת אותן אני שומעת את הצעדים שלו, אני מריחה את הריח שלו, אני מרגישה אותו...

הוא בא ומתיישב לידינו, וכל הגוף שלי מיד מתעורר אליו. את מרגישה את זה...ומחייכת אליי.

אני מתקרבת לשפתיים שלו והוא תופס אותי מהצוואר ומושך אותי חזק חזק לפה שלו. אני נבלעת.

אני מחפשת אותך, ומקרבת אותך אלינו. שנינו מלטפים את השיער שלך, יורדים לכתפיים ומשם לשדיים הקטנים והמתוקים שלך, מוחצים אותם וצובטים.

את דוחפת את היד שלך לתוך התחתונים שלי, אבל הוא לא מסכים. עוד לא. הוא מוציא לך את היד ואומר לך לעצור, לשבת ולהסתכל.

הוא מוריד אותי לברכיים ומפשיל את השמלה שלי דרך הכתפיים. הוא משאיר אותי ככה חשופה. נעמד, ומתחיל להסתובב סביב. "תעצמי את העיניים"  הוא מורה לי.

אני שומעת רעשים,

אני שומעת רחשים,

אבל לא יכולה לשייך מה ומאיפה הם מגיעים.

כבר למדתי היטב שאם עליי לעצום עיניים, חבל לי לנסות לפקוח אותן.

אחרי דקות ארוכות, וניחושים אינסוף, אני מרגישה אותו מתקרב... את התותים שבקערה הוא מועך ומורח עליי, את השתייה שבכוס הוא שופך עליי מקצה הראש והם נוזלים ומטפטפים על השדיים, ואת השיער האסוף בצמה, הוא פורע בידיו.

ואז אני מרגישה על הפה שלי את הזין שלו, ואת הלשון שלך. הכל מתערבב, נרטב ונבלע. 

בתאווה הכי גדולה שיש שתינו מוצצות ומלקקות ומתנשקות דקות ארוכות ארוכות...

אנחנו בדיוק שם. על הדשא שמול הבית שלו, שלה, שלהם.

וזה לא ברור אם זה מתוך חיבה לפומביות או מההתמכרות לאדרנלין שגואה מהפחד להיתפס...

היה לי פה ניק אחר,

אחד עתיק ישן ונושן,

שאם הוא היה משהו מוחשי, הוא מזמן היה מעלה אבק

לניק הזה היה בלוג

בלוג אישי ממש של נערה בת 18

בלוג עם רגש, עם חשיפה, עם אמת

דיברתי שם על מוות אחד ושבעה אחת. מאוד עצובה, כואבת ולא מובנת.

תיארתי שם פרידה שהפכה למאוד מלוכלכלת

השתוקקתי לשלווה ושקט מחשבתי

והנה אני, 17.5 שנים אחרי

וחווה את העולם הזה אחרת ובהחלט באופן הרבה יותר סלחני לעצמי..

בפגישה של השבוע היא אמרה, שהפצעים הם תמיד אותם פצעים,

וההתמודדויות הן אותן התמודדויות.

הדימום הוא שקצת שונה.. והדרך להסתכל על הכל היא שמשתכללת..

התשוקות התפתחו ותפחו,

הפנטזיות קיבלו אומץ,

המנגנונים התפתחו, ובאלה של ההגנה לא בהכרח כבר יש צורך.

והלב הוא אותו הלב... רגיש, מתאהב וחזק.

אני בהחלט מאוד בעד להתבגר. 

וביקשה שאכתוב אותה

איך בחור צעיר, עם שיער בהיר,

צנום ונאה,

יושב למרגלותיה, ומשווע ליחס. אחרי זמן מה, היא תופסת את הראש שלו ודוחפת אותו אל הרגליים שלה. 

היא מהדקת את הרצועה שעל הצוואר שלו ושומעת אותו נחנק.

ככה היא יושבת לה, ומתעסקת בנייד כשהוא מעסה ומלטף את רגליה.

ואז, היא מספרת, שהגבר האמיתי שלה יוצא מהמקלחת ורק מגבת על גופו. הוא מתיישב לידה ומציץ לה בנייד. היא מראה לו שהיא מתכתבת עם בעלה... "אני כנראה אאחר" היא בדיוק שלחה לו.

לנוכח המראה שלו, היא סוגרת את רגליה ומעיפה ממנה את הבחור הצעיר... בבעיטה קלה היא הודפת אותו והוא נופל אחורה. מיד משפיל מבט. כמו שצריך.

והיא קופצת על הגבר הזה שלה. מטביעה את אצבעותיה בשיער שלראשו, מלטפת את הלחיים, העיניים והשפתיים. הוא תופס אותה מהצוואר ואומר לה להירגע. מיד. הוא מהדק את האחיזה. ואז עוד טיפה. כשהוא משחרר מעט, "תגידי לו שיתקרב אליך," הוא מצווה עליה.

היא מסתכלת על הבחור שעל הרצפה, ומורה לו, רק עם העיניים, להתקרב. היא מסמנת לו בדיוק איפה לשבת על ברכיו.

הגבר הזה, הדבר הזה, מושך לה את השיער אחורה, ומעקל אותה לגמרי. הוא חושף את החזה שלה מהגופייה המיותרת שעליה ומתחיל למעוך, לצבוט ולמשוך בקצוות של הפטמות. הוא מצמיד אליהן אטבים והיא משתנקת מהכאב. מהגירוי.

כשהוא מכאיב לה, היא שמחה.  היא רוצה עוד והיא כבר מחכה להרגעה... היא אוהבת לראות אותו מרוכז בה, חוקר אותה, מחפש את הסף שלה.

הוא מכוון אותה לזין שלו, והיא בתגובה מורה לבחור הצעיר לעמוד על 6, עם הגב ישר, ממש כמו שולחן. היא מניחה את הרגליים שלו על הגב של הבחור. פותחת את המגבת ונושמת עמוק לנוכח הזין היפה הזה שהיא כל כך התגעגעה אליו. היא מתלטפת איתו על פניה, על צווארה, מלקקת אותו ועוטפת ומכניסה אותו עמוק עמוק. הוא דוחף לה את הראש חזק, והיא נחנקת. שוב ושוב. עד כדי דמעות.. הדמעות הכי טובות שיש.

כשהוא כמעט גומר, הוא עוצר אותה.

ואז יש עוד כל מיני, אבל היא אמרה שזה כבר לזמן אחר...(:

לפעמים, נראה שמה שחשבת שאת רוצה, את לא באמת יכולה

לפעמים, את מגלה שיש בך הרבה יותר ממה שחשבת שאת יכולה להכיל

לפעמים, הימים נראים כל כך ארוכים כשהם בעצם סתם נמתחים

התשוקה להכנס לתוך המחשבות, לצלול, לחפש, לאתר ולהשקיט, קיימת עוד מאי אז

הרצון לראות עצמי בעיניים טובות ואוהבות מטופח כל הזמן

החיפוש אחר השקט לעתים נרגע ולעתים גועש

ופתאום כל זה קיים. לכמה שעות בודדות.

השליטה ניתנת לו, ואני ככלי בעבורו..

דברים שחשבתי שלא רציתי, לפתע אני חושקת בהם בטירוף,

סף שחשבתי שקיים אצלי, בכלל לא נראה

והזמן עובר כל כך מהר... מדי מהר.

המוח שקט.. רגוע ושלו.

הדימוי והביטחון מרקיעים אל על

ופתאום יש שקט ושלווה... ניתוק מושלם מהכל.

העולם הזה נעים וטעים

אז היא אומרת שהזרות היא שמביאה את הפתיחות

היא אומרת שמשהו עדיין צריך את השלישי

השלישי שיפתח

השלישי שיעצים

השלישי שיחזיק את הפחד והחששות

שיכיל את האפלה

אני נושאת את הלכלוך כי הוא לא מסוגל.  כי הוא לא רוצה. כי הוא לא נוגע. 

הוא עיוור? או שגם הוא עושה?

מידת החופש העצומה הזאת היא מפחד או דווקא מבטחון מלא?

היא אומרת שהיא הייתה שואלת אותו, מה יש בה שעושה לך את זה

היא ממליצה על סקס במקומות פומביים

היא מציעה שאלך להתמקצע בתחום הטיפול המיני

אני מחבבת אותה בהחלט.

קיסרית אוהבת קינדרג'וי

וזה מה שיצא

באיקאה מסתובבים ומסתובבים ומסתובבים,

מסתכלים, בוחנים, מדמיינים

לוקחים מידות, לוקחים גבהים

מסובבים, הופכים, דופקים

נוגעים, ממששים, מושכים

בודקים את האיכות, את העומקים, את הדפנות.

באיקאה מתעורר הצורך העז לעשות שיהיה שלי, להטביע שייכות.

באיקאה מתגנבות להן מחשבות של, לו רק היה לי יותר מקום.

באיקאה עולים וצפים להם זיכרונות מחיים אחרים. 

ואני.. אני הולכת שם במעברים אחריך.. רואה אותך מרוכז, מתלבט, מתחבט. עדיין מרגישה אותך ממקודם..

כשסובבת אותי, הפכת ודפקת 

איך שנגעת בי, מיששת ונשקת

נכנסת עמוק, ולכל הצדדים

שאספת את שיערי ומשכת לאחור

נזכרת בדפיקות בדלת השירותים שרק הדליקו יותר,

והמים הזורמים שעזרו לנו לשקוט פחות.

מסתובבת שם במעברי איקאה ומרגישה את הגעגוע שמתחיל להיבנות לו, את הרטיבות והחום שמציפים אותי ואת החוסר בסיפוק שממלא אותי.

ולפתע פתאום מרגישה גם את היד שלך בתוכי,

ולגמרי שמחה על שיש עוד כמה דקות לגופנו..

ההסתכלות הטריה, הבתולית..

העיניים הגדולות שמסתכלות על הממתק הכי טעים, הצעצוע הכי נחשק.

המבט מלא הרעב כשנפתחת לה החולצה, והחזה נשפך החוצה.

הבעת הפנים הנפלאה מכל תנועה חדשה, מכל הוויה.

החקירה האינסופית של הגוף, של הנפש. בדיוק ברגע הזה.

תחושת חוסר השליטה הראשונית, כשהידיים מוחזקות מאחורי הגב.

תחושת הפחד הלא מוכרת מפני חוסר הידיעה ממה שעומד לבוא.

ההמתנה המצמררת, הסקרנית, המעוררת.

העמידות שנבנית ומתהווה לכל מכה, סטירה ולפיתה.

המגע הלא מוכר באזורים נידחים, 

והנשיכות שמשאירות סימנים באזורים שנראים. 

הנשימות, האנחות, הגניחות, השמות והמילים... נשמעות להן באוזניים כה רעבות.

המבוכה שעוד קיימת

והתחושה המתמסרת..

אפשר למשוך את זה עוד? 

אני צריכה אותך שתמלא אותי

אני צריכה אותך שתכאיב לי

שתקשור לי את הידיים מאחור ולא תשחרר.

אני צריכה אותך שתשאיר אותי, בחדר קר, בלי כל כיסוי, לבד. לזמן מה...

אני צריכה אותך שתמשוך אותי מהשיער, תכוון אותי לאן שאתה רוצה שאהיה. 

אני רוצה אותך, שתושיב אותי עליך. ליד אנשים. ועל אף שאתנגד ואגיד לך לא, לא תוותר ותגיד לי לסתום ולשבת יפה.

אני רוצה שתקרא לי בשמות. אלה שאף פעם לא הרשיתי לאף אחד לקרוא לי בהם. 

אני צריכה שתעניש אותי, על שטויות מטופשות שאני אומרת. שתראה לי כמה כעס צברת בזמן שלא נפגשנו... שארגיש כמה חשבת על מה שתעשה. שארגיש, כמה חשבת עליי.

אני צריכה אותך שגם כשממש ממש אתחנן, אתה לא תתרצה. אתה תדע שאני רוצה עוד, שאני צריכה עוד. עוד משיכה, עוד צביטה, עוד שריטה ועוד מעיכה. עוד סטירה ועוד מריחה ועוד נשיקה אחת קטנה. עוד כאב, עוד חוסר שליטה ועוד דמעה רטובה. עוד מהכל.

והכי אני צריכה, עוד זמן איתך.

בבקשה.