|
|
|
מחזקת את עצמי בעזרים חיצוניים
לפעמים זה עוזר.
לא בטוחה מה בדיוק עובר עליי אבל ככה זה כשגל דיכאון משתלט.
וכיאה לדיכאון בתפקוד גבוה,
אני עושה כל מה שאני חייבת ומזניחה את מה שלא.
הצעד הראשון בדרך החוצה מהגל זה לזהות שהוא קורה.
שמתי על זה את האצבע.
מכאן יש רק לעלות.
עוד שאכטה, עוד חיזוקית.
קדימה לעבודה.
"הדבר הזה עומד להתפוצץ/ליפול/להיכשל אז אני מתריעה לך אדון מנהל כי תהיה בעיה אם לא נטפל בזה מעכשיו"
"הדבר שאמרתי לך עליו לפני שבועיים? הוא כבר ממש על סף כישלון ואני כבר מחזיקה דברים עם הידיים שלא ייפלו"
"תקלה קרתה והיא השלב הראשון בכישלון שדיווחתי עליו בחודש האחרון. זה עדיין ביכולתי להתמודד אבל בקרוב מאוד זה יתפוצץ לי בפרצוף ואני לא אוכל לתקן"
#כישלון חרוץ, התפוצצות קולוסאלית, שריפת ענק#
מנהל: " למה אף אחד לא התריע שיש בעיה?"
אני ועובדים נוספים שכבר מחזיקים בשיניים כדי שדברים לא יתפוצצו: "באמת??"
יש רגעים שמחייבים "אמרתי לך"
אני מזהה תבניות מרחוק.
לעיתים שבועות או ימים מראש.
זה כבר לא האינטואיציה המפחידה שלי.
זה היגיון פשוט.
יום יבוא ותהיה לי חברה משלי, ואני אקשיב לעובדים שלי כי הם רואים את מה שקורה בשטח וייזהו תקלות שאני לא רואה - כי אני עסוקה בדברים אחרים.
בעלי חברות ומנהלים בדרגים הגבוהים: תקשיבו לעובדים שלכם.
להיות הנבל בסיפור שלך.
תספר לעצמך עד מחר שאני האיש הרע.
אבל המציאות בשטח היא,
שכשעברת מולי היום בצהריים,
אני הייתי עם ראש מורם ואתה החלפת צבעים כמו רמזור.
בהצלחה בסיפור העצוב שלך,
אני בשמחה אהיה האיש הרע.
אני הולכת עם הכלבה שלי בחוץ
נעצר לידי בחריקת בלמים בחור מגודל על אופנוע
"תביאי את הכלב"
אני מגייסת את הקול הכי עמוק שלי ואומרת לו בחדות
"תתקדם בבקשה"
לא כל הגברים.
אבל כל כך הרבה שלא רואים כבר את מעט המוצלחים שיש.
גברים, הנה ניסוי חברתי.
תדמיינו רגע שאתם נשים, אתם מתעסקים בעצמכם, לא מפריעים לאף אחד, הולכים ברחוב, ופתאום...
1. גבר הולך אחריכם ארבעה וחצי רחובות תוך כדי שהוא קורא "הלו, מותק, למה את לא עונה?"
2. גבר נצמד אליכם במועדון או בר ומתעקש לשלם לכם על השתייה תוך כדי שהידיים שלו כבר נוגעות בכם.
3. נהג מונית שואל אתכם שאלות אישיות כל כך שאתם נאלצים להגיד שהבעל או החבר שלכם מחכה לכם בבית, גם אם אתם גרים לבד ואין לכם בן זוג.
4. ערסים מזדקנים מעירים הערות מיניות כשאתם עוברים לידם ברחוב.
5. חבורה של גברים סוגרים סביבכם מעגל במסיבה, כביכול כדי לרקוד.
6. נאלצתם לקחת מונית למרות שהבית שלכם מרחק שני רחובות מאיפה שאתם נמצאים כי גבר הולך אחריכם הביתה.
7. אתם בים לבד, קוראים ספר, ואיזה גבר רנדומאלי מתיישבלידכם ושואל שאלות ולא מניח לכם למרות שאמרתם לו ללכת ושאתם לא מעוניינים.
נכון לא הרגשתם בנוח?
אז גם אנחנו לא.
וכשאנחנו מעזות לסרב בצורה מעט יותר אגרסיבית מ"לא, תודה." אז פתאום זה לא נשי, פתאום אנחנו תוקפניות, פתאום אנחנו לא בסדר.
למה אני צריכה להרגיש כאילו איזה בן זונה לא מחונך עלול לתקוף אותי בכל רגע?
למה אני צריכה להסתובב עם אביזרים להגנה עצמית כשאני יוצאת לבלות?
כי אתם לא מבינים מה זה "לא"
כי אתם חושבים שזה לגיטימי לגעת בבחורה כשאתם עוד לא החלפתם איתה מילה.
כי אתם לא מקבלים שתיקה כסירוב.
כי boys will be boys
כי זה לא נשי להגן על עצמי.
אז צר לי, זה לא גברי להטריד, זה לא גברי להתעלם מהמילה "לא", זה לא גברי להכריח.
אם בבדסמ אתם כל כך מקפידים על הסכמה, למה בכל אספקט אחר אתם לא?
שטוען שהוא שולט
להשפיל את עצמו
בהודעות מתחננות לתשומת לב?
לא עניתי לך פעם ראשונה, סבבה אולי פספסתי.
לא עניתי לך פעם שנייה, גבולי.
שלחת הודעה שלישית ואמרתי לך שאני לא מעוניינת, אז אתה שולח הודעה רביעית ושואל "אבל למה? מה עשיתי לך?"
חלאס גבר, שחרר.
אל תשפיל את עצמך, מעט כבוד עצמי.
קבל את ה"לא", תכבד אותו ותתקדם הלאה בחיים.
זיוני שכל על הבוקר.
באמת שאין סיבה להיות קריפ ולהמשיך אחרי שמקבלים לא.
תוספת קטנה שפשוט מסבירה כל כך נהדר את מהות העיניין:
מסתבר, חברות וחברים, שזה "לא נשי" לסרב למטרידים. זה "לא נשי" להיכנס בהם כשהם מגזימים.
פשוט... וואו.
לבשתי שמלה חדשה
הכתמתי שפתיים באדום
פאפא עמד ב5 בבוקר להכין לי קציצות ברוטב שיהיה לי טעים (טעים!)
בעבודה יהיה אוכל ועוגה ואולי גם בר (הם עושים את זה בימי הולדת לפעמים)
נחמד מאוד כל הסיפור הזה
דברים שאני רוצה לעשות השנה
1. שישה ציורים על קנבס.
2. מקבץ סיפורים.
3. שיער עד הכתפיים.
4. לאפות ספייס-קאפקייקס.
5. 65Kg ולשמור על זה.
6. לסיים את מה שצריך לסיים.
7. Road trip
8. להתחיל לימודים
9. לתכנן קדימה
10. 50K
11. לרקוד ב52 מסיבות/הופעות.
12. ללכת ל10 הצגות/הרצאות/כנסים
13. לבשל למשפחה/חברים ולארח אצלי לפחות עשר פעמים.
14. ללכת לאיבוד לפחות חמש פעמים.
15. למצוא את עצמי.
16. לקרוא עשרה ספרים.
17. לשנות את הרגלי הצריכה.
18. להפיק לפחות שני אירועים.
19. לקבל החלטות שדחיתי.
20. לקבל על עצמי מסע.
21. שני קעקועים חדשים.
22. שתי חברויות חדשות.
23.לקנות את הציוד והתוכנות שרציתי.
24. להפיק יש מאין.
25. לחזור לתפור.
26. שיניים.
27. להתקדם.
28. לשחרר.
29. להתחיל מחדש.
30. לחזק קשרים.
31. לא להפסיק לאהוב.
32. לעשות כל מה שאני יכולה.
33. לחיות.
מחזור, שיעולים קשים מהצינון הקשוח האחרון, חום אימים ואנשים טיפשים בכביש ובמשרד.
שיגמר היום הזה כבר.
לפחות בונוס - הציצים שלי נראים נהדר ואני לא נפוחה כמו שהנחתי שאהיה.
אה ויש פה גם תחת
[מתנה מהעורף לחיזוק החזית]
שועלית (שכבר מרגישה יותר טוב)
זה לא כמו לתת שליטה.
לאבד שליטה זה להיכנע מבלי לרצות.
ולא חוויתי בחיים (תודה לאל, מוגנת שכמותי) משהו יותר קשה מאיבוד שליטה על הגוף שלי.
בצעירותי, כשהתמודדתי עם הפרעות אכילה, לא היה לזה קשר למשקל. היה לזה קשר הדוק לשליטה על הדברים שיש לי יכולת לשלוט בהם.
כשאושפזתי לטיפול, נלקחה ממני השליטה הזו, אם כי הטיפול לימד אותי לשלוט בדברים אחרים.
למדתי להציב גבולות מול המבוגרים שבחיי, גיליתי דברים שאני טובה בהם ויכולה להתמקצע בהם (כולל בישול! מי היה מאמין?), למדתי לקבל גם שיש דברים שהם מחוץ לידיים שלי - ולזרום איתם בהתאם למה שנוח ונכון לי, זה גם סוג של לקחת שליטה חזרה.
אבל אני סוטה מהנושא.
עד היום הדבר הכי נורא בעיניי זה כשהגוף שלי בוגד בי.
בין אם זו אנגיואדימה אוטואימיונית, וירוס בטן או חום משבית, אני מאבדת את זה ברגעים האלה.
אני נלחצת ובוכה, בסופו של יום קצת מחמירה את המצב.
ועכשיו זכיתי בג׳קפוט - לפני שבועיים נאלצתי לקחת סטרואידים כדי להילחם באנגיואדימה.
סטרואידים מזיינים את המערכת החיסונית הרי, סוג של מחליפים אותה.
אז אני חשופה יותר למחלות ווירוסים.
שכמובן תקפו אותי ביחד, וירוס בטן עם חום וכאב גרון.
משתעלת, מבועתת לזוז שלא תהיה תנועת מעיים לא רצונית, מותשת מהחום והעיניים שורפות.
רק מקווה שכל זה ייגמר לפני שאקבל מחזור.
ארבעה ימים - הספירה לאחור החלה.
תחזיקו לי אצבעות?
רפואהשלימה לי
שועלית סוף
🦊
