מה לעזאזל

הסתכלי על חצי הכוס המלאה.

זה משהו שאומרים לנו יותר מדי.

קראתי פעם שילדים עם דיכאון נוטים לראות את הדברים החיוביים בתוך כל הרע שהם אוכלים, כדי לשכנע את עצמם שהכל בסדר.

בואו נעשה ניסוי קטן.

העור שלי צורב.

אבל בדיוק עשיתי קעקוע חדש.

הבטן שלי כואבת ונפוחה.

אבל זה בגלל התרופות שאמורות לרפא את החיידק האלים שיש לי בקיבה.

אני לא מצליחה לאכול כמעט כלום.

אבל שוב, תרופות וכדומה.

כואב לי הראש.

אבל זה בגלל שאני תולה את עצמי הפוך יותר מדי (כל אחד והתחביבים שלו).

לא קיבלו אותי לקורס בקיץ.

אבל זה נותן לי זמן להריץ חלטורות ולעשות קופה כמו שנה שעברה.

השרירים שלי כואבים.

אבל זה בגלל שאני מתמידה באימונים יותר מפעם.

הפסדתי חופשה בחו"ל.

אבל הרווחתי חופשה מושלמת מטעם העבודה שלי.

איבדתי את השפיות שלי.

אבל ממילא לא השתמשתי בה יותר מדי קודם לכן. אם כבר, היא רק הפריעה.

איבדתי את ארוסי.

אבל לא מגיע לי לחיות עם אדם שקורא לי שקרנית באופן יומיומי ושוטף.

איבדתי את עצמי.

אבל ממילא לא אהבתי את מה שהיה.

אם כך, האבחנה ברורה.

100% דיכאון מז'ורי.

טוב לדעת שהפסיכיאטר לא טועה לעיתים קרובות.

זו הייתה הטיסה שלי.

זה המושב שלי, אתה יודע.

זוכר? זה שלא רצית להחזיר לי עליו את הכסף ששילמתי, למרות שאתה מרוויח פי 3 ממני ואני עובדת בשביל פרוטות?

זה המלון שלי.

אני הייתי אמורה להיות שם עכשיו.

זו החופשה שלי.

אבל לא לקחת אותי.

לקחת אותה.

אתה כזה שקרן מטונף.

הבטחת לי שאין כלום.

ידעתי ברגע שעזבת אותי שמשהו מסריח פה.

לא סתם זורקים את "אהבת חייך" לפח.

ועדיין, אני לא מבינה.

כל יום אמרת לי כמה שאני יפה והיא מכוערת.

אני לא דוגמנית, זה נכון. אבל אני ספורטאית איכותית והגוף שלי השתנה לחלוטין בשנה האחרונה.

כל יום הזכרת לי כמה שאני חכמה.

נכון, את הדוקטורט עוד לא סיימתי. אבל באופן מוכח, יש לי השכלה יותר גבוהה משלה.

כל יום הזכרת לי כמה שאני כותבת יפה.

אתה זוכר כשהתחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי? זוכר כשחיטטת לי במחשב כדי לקרוא, למרות שאני לא רציתי שתראה את זה כי התביישתי?

ומה אתה אמרת?

רק דברים טובים.

זוכר כשרצית להוציא לי אותו בתור ספר?

זו הייתה אמורה להיות מתנת יום ההולדת שלי. להחזיק ביד את יצירת האומנות שלי.

כמה ספרים אתה מוציא לה?

כמה דברים היא כותבת שראויים למראה אדם?

גם מה שאני כותבת, לא ראוי להגיע לעיני אנשים.

אז למה אני כותבת את זה?

כדי להזכיר לעצמי שוב ושוב.

מזל שלא התחתנתי איתך.

אפס.

בואי נחליף.

תני לי את כוחות הנפש שלך.

תני לי את היכולת לרמוס כל מי שאי פעם דרך עליי.

אני אשמח לקחת ממך את הדומיננטיות שלך.

תני לי את הכישרון שלך.

לשתק במבט, להוריד גבר לרצפה, גם גבר חזק שלא מגדיר עצמו נשלט.

תני לי את הכריזמה שלך.

זו שגורמת לך לפתוח את הפה ולהפנט את כולם, כמו החלילן מהמלין והעכברים.

תני לי את היופי שלך.

הסקס-אפיל בעיניים, משיכות האיפור העדינות שמעצבות את שפתייך ומגדילות אותן, הבטן שנראית כמו טבלת שוקולד פרה.

תני לי את הביטחון שלך.

הביטחון שמקרין החוצה על העולם, זה שגורם לכולם להסתנוור ולראות אותך ורק אותך.

תני לי את הקול שלך.

שירת מלאכים נשמעת כשאת פותחת את שפתייך, העולם כולו עומד מלכת, מחכה למוצא פיך.

תני לי את השפיות שלך.

היכולת הזו להראות לכולם שאת בסדר. את כמו כולם, את תקינה, את בריאה, את מושלמת.

ומה בתמורה?

אתן לך את סיבולת הכאב הגבוהה שלי.

אתן לך את הקסם שעושה אותי בלתי נראית בעיני אנשים.

אתן לך את הקעקועים שלי, הדבר היחיד שיפה בי.

אתן לך את המופנמות שלי.

אתן לך את קול העורב שלי.

אתן לך את השיגעון שלי.

את יודעת מה מצחיק בכל הסיפור?

שגם אם נחליף

עדיין תנצחי אותי.

נו, נתחלף?

היום נרדמתי על ההגה.

זה מוזר, אני יודעת.

אבל אחרי לילה עם שינה רעועה, עצבים בעבודה ונסיעה של חצי שעה שכוללת בתוכה בעיקר פקקים, אני יכולה להבין את עצמי.

רק לשנייה נרדמתי.

אפילו לא עצמתי עיניים.

ובלי לשים לב, אני דוהרת לכיוון רכב אחר במהירות, בזמן שאצלו האורות האדומים דולקים.

פאק.

שברתי את הבלמים ברכב, וככל הנראה גם את הרגל שלי, אבל העיקר שלא התנגשתי בו.

זה היה כל כך מפחיד.

אז התקשרתי אליך.

למה?

לעזאזל, אני לא יודעת למה.

לדבר עם מישהו במקום להירדם ולהרוג את עצמי בטעות היה נשמע כמו פיתרון הגיוני.

למה דווקא איתך?

אני לא יודעת.

אתה עדיין המקום הטבעי שלי.

האצבעות חולות הסינסתזיה שלי מקלידות את המספר שלך מבלי לחשוב (הרי, זה לא שאני יכולה לשכוח אותו, נכון? הלו סינסתזיה).

החלטת לספר לי כמה שהכל חרא, אבל שאתה מנסה להמשיך.

אני גאה בך.

החלטת לספר לי שחזרת להיא מלפני כמה שנים, כדי להגשים איתה את כל הפנטזיות שלך.

זה משמח אותי.

החלטת לומר לי שאתה מתגעגע.

שאתה אוהב.

אבל שאתה לא רוצה לשמוע ממני יותר.

תזכירו לי שוב למה לא הרגתי את עצמי קודם לכן?

נכון, נזכרתי, הרכב דיי חדש.

ואתה לא שווה את המחירון.

עברו כמה ימים בסך הכל.

לא עבר יותר מדי זמן.

כבר הספקת לשכוח?

תן לי להזכיר לך...

הבטחת לי שתעשה את זה כראוי, עם טבעת ולא רק במילים יפות.

אבל התעקשתי שאני לא אוהבת תכשיטים מיותרים ואת הכסף הזה תשמור בשבילנו.

ועכשיו?

בשישי בערב

אני צריכה לריב איתך על כסף.

אתה יודע כמה אני מרוויחה בחודש.

אתה גם יודע שהשכר שלך גבוה משלי פי שלוש.

אתה רב איתי על כסף?

איך אתה לא מתבייש?

זה הכסף שלי שישב אצלך!

הבושה היא עליך בעיקר.

אבל גם עליי.

איך סמכתי עליך?

חשבתי שכל השנים שלנו יחד היו משמעותיות.

חשבתי שאני שווה יותר מכמה שקלים.

ואם הייתה טבעת? גם אותה היית מבקש חזרה?

לא שזה משנה.

לא הייתי רוצה שום תזכורת ממך.

גם את השרשרת שלך אני אוריד.

בפעם הבאה שניפגש, תקבל אותה בחזרה.

לפני חודשיים קניתי לך שרשרת חדשה.

כסף אמיתי, איכותית.

אני אמורה לדרוש אותה בחזרה?

ריבים על רכוש זו בושה, בעיניי.

מה ששלך תקבל.

ומה ששלי - שיחזור אליי.

אני יודעת שאתה עדיין קורא את הפרופיל שלי פה.

ובכל רשת חברתית כזו או אחרת.

ולכן אני שולחת אליך מסר חד משמעי.

מזל שלא התחתנתי איתך.

אפס.

הבטחתי לך שלא אפרסם עליך כלום.

אבל כידוע לכולם - אני זונה בוגדת ושקרנית.

אין לסמוך על המילה שלי.

העיקר שאתה מאמין לשקרים של עצמך.

אף אחד אחר לא קונה אותם :)

מה לעזאזל עובר על הגוף שלך?

אני עומדת מול המראה ושואלת את עצמי.

הוא אמור להיות בסדר.

בואי נסתכל ביחד.

זה הראש, זה הצוואר.

עד פה הכל נכון.

אלו הידיים. ידיים קצרות ומלאות בחבורות על השרירים.

זה החזה.

זו הבטן.

איך אני שונאת את הבטן.

לא משנה כמה אני מנסה להיפטר ממנה.

אולי אפילו מנסה לקבל אותה.

היא מגעילה אותי.

אני מגעילה אותי.

משחק עם הגובה של המכנסיים.

נוריד אותם קצת, לחשוף קעקועים.

או שנעלה אותם קצת, כדי להסתיר אזורים לא נכונים.

הבטן מתחילה לקבל צורה עם השנים.

אבל אני עדיין שונאת אותה.

לא כולנו נועדנו להיות רזים.

אז למה לא אני?

נרד עוד קצת למטה.

על המפשעה אין מה להתעכב.

נעבור לירכיים.

מגעילים לא פחות מהבטן.

השומן שהצטבר שם, מסתיר את השרירים היפים עליהם עבדתי כל כך קשה.

הכל מגעיל אותי.

נרד מעט למטה, לשוקיים.

השרירים שם יפים, אבל לא מספיק בולטים.

דווקא שם? שם אין שומן!

השריר שם בולט רק כשהוא במאמץ.

גורם לי לרצות להיות במאמץ תמידי.

אחרי שסקרנו את כל האזורים.

הגיע הזמן להסתכל במבט כולל.

מבט מהיר במראה מבהיר לי דבר אחד.

אני כל כך מעוותת, שזה כואב.

בא לי להקיא.