מה לעזאזל

כבר לא אכפת לי

מהעייפות בבוקר.

כבר לא אכפת לי

לפהק במהלך היום.

כבר לא אכפת לי

להיות קרובה להירדם על השולחן במשרד.

מאז שהכרתי אותו.

השעות שלו התהפכו בגלל תקופת המבחנים.

ואני? גם ככה אני מתעוררת באמצע הלילה.

פעם הייתי מתעוררת, שותה מים וחוזרת למיטה.

אבל היום?

היום אני מדברת איתו.

שעה, אפילו שעתיים, על חשבון שעות השינה שלי.

זה כבר לא מפריע לי.

השיחות איתו באמצע הלילה מקרבות אותנו.

אנחנו חולקים עולם משותף של מחלות נפש וצלקות מהאהבות הקודמות שלנו.

אנחנו שני אנשים שבורים.

שתי נפשות שהרגישו שאין להן מקום בעולם.

שני ילדים שכמעט איבדו את עצמם לדעת.

הדמיון בינינו גורם לנו להרגיש כאילו אנחנו יכולים לדבר על הכל.

הוא גורם לי לסמוך עליו.

אני מחכה לפגוש אותו כבר.

אולי בשבוע הבא.

לעזאזל, אני מקווה שבשבוע הבא זה כבר יקרה.

אני מחכה לשמוע מתי הוא פנוי.

למרות כל הכימיה בטלפון

כולם יודעים

שאת ההתאמה ניתן לקבוע

רק אחרי שנפגשים.

אז אני לא רצה רחוק מדי

אני מחכה לרגע המתאים

אבל בשונה מרוב הגברים שהכרתי לאחרונה

איתו זה פשוט מרגיש נכון ואמיתי :)

עבר עליי יום רע.

נורא, אפשר לומר.

פגשתי מישהו שלא רציתי לפגוש.

אדם ששונא אותי.

אבל הוא חייך אליי והציע לי טרמפ.

למזלי, לא נסענו לאותו הכיוון.

ואז כתבתי לך.

כי הוא מזכיר לי אותך.

הרי, הוא הכיר לי אותך.

בגלל זה הוא כל כך שונא אותי.

לטענתו, הרסתי אותך.

הגעתי למשרד באיחור.

חסמו חצי מדינה, להזכירכם.

היום המשיך להידרדר משם, כשהבנתי שארוחת צהריים נורמלית אני לא אצליח לאכול.

אז אכלתי צהריים בשעה 15:00, באמצע פגישה.

משם זה רק הידרדר, כשהוטלו עליי עוד אינספור משימות לשבוע הקרוב, וכולן נופלות 100% עליי.

העומס המטורף הביא לכך שיצאתי מאוחר מהמשרד ולא הספקתי ללכת לאימון שלי.

משם זה החמיר, כששני אוטובוסים פשוט החליטו לא לבוא לקחת אותי הביתה.

והקטע הכי מטומטם

היה לגלות שהבחור שנדלקתי עליו

השותף החדש בעבודה

תפוס חזק.

זה היה השלב שבו הבנתי שהיום היה יצא לי מכל החורים.

אני הולכת לבכות במקלחת ואז לאכול משהו מושחת שלא עומד בקריטריונים של מה שמותר לי ואסור לי.

לעזאזל, זה מגיע לי.

לפני כמה ימים

התפללתי בלילות

שאצליח איכשהו להפסיק לבכות עליך.

בכיתי לעצמי בלחש.

"בבקשה", התחננתי, "למה אני לא יכולה להפסיק לבכות עליו? אעשה הכל כדי לא לבכות עליו יותר".

ואז הייתה הפגישה ההיא

ביום שלישי שעבר

(פוסט שלם מוקדש לזה, רדו למטה).

עכשיו אני לא חושבת על מה שהיה לי איתך והפסדתי.

עכשיו אני רק חושבת לעצמי

לעזאזל, הוא לא מסתכל עליי כמו שאני מסתכלת עליו

או

לעזאזל, גבר כזה חייב להיות תפוס

ואפילו

לעזאזל, אני מגעילה ביחס אליו, למה שיסתכל עליי?

אני עושה שמיניות באוויר במחשבות שלי

תוהה אם כן הגניב לי מבט קטן

אם כן הרגיש כמוני, אבל פחד והתבייש לעשות צעד.

שאלות רבות.

כולן תישארנה ללא תשובה :)

Be careful what you wish for :)

תמיד שאלתי את עצמי

מי הן אותן הנשים הסתומות האלו

שמתאהבות במישהו שעובד איתן?

זה הרי, להכניס ראש בריא למיטה חולה

אין לערבב ביזנס ופלז'ר, זה כלל בסיסי.

ואז קיבלתי תחום אחריות חדש.

שכולל עבודה מול שלושה אנשים שונים.

הראשונה שהכרתי הייתה מקסימה, היא הופכת לאט לאט לחברה טובה שלי, אנחנו מדברות וצוחקות וגם עובדות כשצריך.

השני הוא חבר שאני כבר מכירה.

גבר שומר מסורת, נשוי למיטב ידיעתי, אדם שאני נהנית לעבוד איתו ושמחה שזכיתי להזדמנות לעבוד מולו עוד קצת.

עם הבחור השלישי, פגישת ההיכרות נדחתה.

ושוב נדחתה.

ואז הגיע יום שלישי, ואיתו מועד הפגישה הסופי.

קיבלתי ממנו הודעה בשעה 10:20, בנוגע לפגישה של שעה 11:00.

מסתבר שהיא הייתה ב10:30, ואני התבלבלתי ונכנסתי למשהו אחר.

ב10:50 ראיתי את ההודעה.

פאק.

למזלי, הוא היה יכול להיפגש.

הוא אמר שהוא בא אליי למשרד.

חיכיתי לו במשך רבע שעה.

ואז הוא נכנס אליי.

למשרד, כמובן.

מה זה הדבר היפה הזה?

דיברנו מילה או שתיים

ומיד הוא הציע שנלך אליו למשרד.

ירדנו למטה, נכנסנו אליו לרכב.

נסיעה של דקה, אולי שתיים.

אבל איך שהוא נוהג...

כמו שגבר צריך לנהוג.

הרגשתי את התחתונים שלי מתרטבים כשהוא שם את היד על המושב שלי ועשה רוורס.

הגענו אליו למשרד.

השארנו את הטלפונים בחוץ, כי אסור לשמוע את תוכן הפגישה.

הוא דיבר המון.

ואני התרכזתי.

בשפתיים היפות שלו.

בעיניים העייפות שלו.

בידיים השריריות שלו.

ואז אני דיברתי.

והשפלתי מבט כשדיברתי

כי ידעתי שאם אביט בו

לא אצליח לדבר.

הוא שם לנו פגישה קבועה בלו"ז.

בכל יום שלישי בשעה 14:00 בצהריים

הוא יבוא לאסוף אותי מהמשרד שלי

אליו למשרד

וניפגש לעבוד.

הוא החזיר אותי אליי למשרד, כמו ג'נטלמן.

ואז הוא נסע.

מאז אותו הרגע אני חושבת עליו.

כן, אני בוודאות חולה.

הייתה לי פנטזיה

בעצם, אני חושבת שהיא עוד קיימת בתוכי

אני לא יודעת להסביר לגמרי למה.

כשהייתי עם בן זוגי לשעבר, הייתה לי פנטזיה לעשות אורגיה איתו.

לא שלישייה

לא רביעייה

גם לא חמישייה

יותר בכיוון של שלושים

אולי ארבעים

אפילו חמישים

רציתי להיות בחדר עם כמות של אנשים שלא ניתן לספור.

הוא תמיד התנגד.

הוא אמר שזה יהרוס אותנו.

לא שזה משנה, כן?

גם ככה נהרסנו.

הייתה תקופה שניסינו לבדוק, אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט למצוא קבוצה של חמישים אנשים שרוצים לשכב אחד עם השני במקביל.

אף פעם לא ידעתי להסביר לו למה.

אבל משהו בזה מרטיב אותי ברמות לא הגיוניות.

רציתי את האפשרות להחליף, לבחור עם מי, איפה, איך ומתי.

רציתי את האפשרות לשבת בצד ולנוח לכמה דקות, בידיעה שאף אחד לא מחכה לי שאתאושש.

רציתי להרגיש את זה.

מכל כיוון.

מכל זווית.

בכל דרך שבה אפשר.

רציתי להביט לו בעיניים כששנינו עם אנשים שונים לחלוטין, לחייך אליו ולהגיד לו רק מילה אחת.

תודה.

היום אני יודעת שזה כבר לא יקרה.

אני מצטערת שלא התעקשתי איתו יותר.

חבל לי שלא עשינו את זה.

יעבור הרבה זמן עד שיהיה מישהו נוסף

שארגיש בנוח לספר לו

על הסטיות הקטנות

שאני מחביאה במרתף

והוא?

אולי יקבל

אולי יברח

בשני המקרים

אני תמיד אחשוב על זה.

אני חושבת שאני חולה.

אני במחסום כתיבה.

בין החמורים שאי פעם היו לי.

אני לא מצליחה לכתוב כלום.

יש לי ארבעה סיפורים שמחכים להמשך.

הראשון על סמים ובגידות.

השני על סחר בבני אדם ואונס.

השלישי על מלחמה ומוות.

הרביעי על שקרים ותכנונים נבזיים.

אגב, כולם אירוטים :)

אבל כל יצירות האומנות שלי קפואות.

בואו נעשה ניסוי.

אני אנסה להמשיך לכתוב.

פרק 22 בסיפור השלישי, זה עם המלחמה.

אני פשוט אכתוב פה כל מה שעולה לראשי.

אתם בכלל לא צריכים לקרוא.

בעוד כמה ימים, אקרא זאת שוב, מהצד.

אם יהיה טוב, אשתמש בזה.

אם לא...

טוב, זה לא שפגעתי במוניטין שלי, נכון? :)

איך הוא יכול לצאת מהחדר ככה? להשאיר אותי פה?

אז מה אם צעקתי שיילך?

אין דבר שאני רוצה יותר מאת מגע ידיו עליי.

הוא לא שיקר לי מעולם.

תמיד ידעתי שהוא לא יוכל לנטוש את שדה הקרב בשבילי.

מי אני בכלל?

אני בטוחה שאני סתם עוד מטרה בדרכו.

הוא בטח התערב עם אחיו, כמה זמן ייקח לו להכניס אותי למיטה.

לעזאזל, איך יכולתי ליפול ככה?

אני פותחת את זרם המים במקלחת.

אני רוצה לשטוף אותו ממני.

המים שורפים אותי.

זה כל כך טוב.

העור שלי נהיה אדום.

הראש שלי נהיה מסוחרר.

זיעה נוטפת ממני.

גם דמעות.

"איך יכולת?" אני ממלמלת לעצמי.

אבא שלי היה מתבייש בי אם היה יודע שככה אני מרגישה.

שהתאהבתי באויב שלו, באדם שאת כל חייו הקדיש להפילו.

הקרב שלנו אבוד.

זו לא שאלה של האם, אלא של מתי.

אנחנו ניפול בסוף.

הוא יותר חזק, יותר ערמומי, יותר רשע.

למה התאהבתי באיש הזה?!

זה בסך הכל משחק.

מי יישבר ראשון?

ככל שעובר הזמן התשובה מתבהרת לי.

אני.

אני אהיה זו שתישבר מולו.

אני כבר שבורה.

הוא רק עוד לא יודע את זה.

לא אוכל להמשיך לזייף עוד הרבה זמן.

הגעת עד לפה? יופי :)

אני לא מעוניינת בביקורת, זה בסך הכל ניסוי.

קבלו קטע מוזר.

לפני כמה ימים התקשרתי אליו בכעס, כי שוב קיבלתי הודעה במייל על מישהו שמנסה לפרוץ לי לחשבון.

הוא נשבע שזה לא הוא הפעם.

הכל טוב ויפה.

ואז הוא אמר שהסרטון החדש שהעליתי יפה.

הוא גם ראה את התמונה של הקעקוע החדש שלי.

הוא גם קורא את הפרסומים שלי פה, בכלוב.

הוא אפילו טוען שהוא יודע עם כמה אנשים יצאתי, באילו מקומות ואיך זה נגמר.

הוא נתן לי אחד מהם כדוגמא.

איך אתה יודע את כל הדברים האלו?

הרי, אתה חסום מכל כיוון.

מצד אחד, זה מזעזע אותי.

מצד שני, אני חושבת על זה לעומק.

הוא לא התגבר עליי.

אם הוא צריך לרגל אחרי החשבונות שלי באופן עקיף

אם הוא צריך לנצל את הקשרים שלו כדי לשמוע על חיי האהבה שלי

אם הוא צריך לדעת עליי הכל

זה רק מוכיח את מה שאמרתי לפני כמה פרסומים.

הוא אף פעם לא יאהב אותה כמו שאהב אותי.

ואולי אפילו עדיין אוהב.

ואת, חמודה

איך זה מרגיש?

לדעת שגנבת גבר שאף פעם לא יהיה ממש שלך?

אני בטוחה שאת מרגישה מסופקת עכשיו.

כמה שאתם ראויים אחד לשנייה.

שניכם רקובים מבפנים.

משהו מוזר קורה פה.

אני מחוזרת פתאום.

כל כך הרבה שנים שאיש לא התחיל איתי.

והיום? כבר שלושה.

מה פתאום נהייתי מבוקשת?

משהו בבחורה הנמוכה, הצחקקנית וחסרת האיפור, משום מה עושה את זה לגברים.

בתחנת הדלק, הערב.

בא אליי בחור ושאל בת כמה אני.

אמר שהתערב עם חבר, שאני לא יותר מ-18.

נפלה לו הלסת כשאמרתי לו את הגיל.

הוא היה מנומס, מכבד, רגוע ושליו.

שמחתי לשבת שם ולדבר איתו, קשקושים כלליים והכל.

לפחות חמש שנים מאז הפעם האחרונה שהתחיל איתי מישהו ברחוב.

זה לא שהלכתי עם סימן על הראש - אישה תפוסה.

פשוט לא הייתי מספיק מעניינת.

והיום?

משהו פה השתנה.

יש לי אופציות.

יש לי אלטרנטיבות.

אולי אחד מהם יתייחס אליי יותר טוב ממך.

מה שמזכיר לי

שהרבה זמן לא הזכרתי לעצמי

את הדבר הכי חשוב שיש.

מזל שלא התחתנתי איתך.

אפס.

לפעמים אני תוהה לעצמי

מה היה קורה אם הייתי מקשיבה לך.

עברה כבר קצת יותר משנה מהיום שבו החלטתי להתחיל לרקוד.

כעסת עליי.

אמרת שזה פרובוקטיבי.

אמרת שזה זנותי.

שאלת למה לעזאזל להתלבש ככה?

כי ככה מתלבשים!

בסוף נכנעת, אבל בלי לצלם.

ואז התחלתי לצלם.

ושוב רבנו.

בסוף נכנעת, אבל בלי להעלות לרשתות החברתיות.

ואז התחלתי להעלות.

ופה כבר איבדת את זה.

אולי בצדק.

והיום?

כל החיים שלי סובבים סביב זה.

מהרגע שהלכת, הבנתי.

רק לעצמי אני דואגת.

אני חייבת להמשיך להתאמן, ואם לא - אמות מבפנים.

מזל שלא הקשבתי לך.

לא זה מה שהרס את הקשר שלנו.

אלא חוסר האמון שלך בי.

פשוט לא יכולת לקבל את העובדה

שזה שאתה עשית לי משהו

לא אומר בהכרח שגם אני אעשה זאת.

אגב, בהקשר של הפרסום הקודם

האימון גרם לי להרגיש נפלא :)

אסור לי להפסיק להתאמן.

לעולם.

אני לא יכולה לחזור למקום האפל בו הייתי.

תחושת ריקנות מציפה אותי בימים האחרונים.

אני מרוקנת, אני כואבת.

אני בודדה.

וואו, אני כל כך בודדה.

מוקפת באינספור אנשים.

בעבודה, בבית, באימונים.

ועדיין אני כל כך בודדה.

פעם, כשהייתי שלך, לא הרגשתי בודדה.

הרגשתי טוב ברוב הפעמים.

ואז השתגעת.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה שממנה הכל הידרדר, אולי כשהכרת את א' ואני הבנתי שמקומי עומד להיעלם.

הייתי צריכה לשחרר אותך אז.

לחסום, להעיף, לשרוף את הגשרים שלך בחזרה.

אבל גם אז הייתי בודדה.

השארתי לך פתח.

פאק למה השארתי לך פתח?!

בסוף חזרת.

ומאז?

הספקת ללכת ולחזור עוד הרבה פעמים.

תמיד היה לך פתח.

היום?

נעלתי.

לא תוכל יותר להתקשר אליי.

לא תוכל יותר לשלוח לי הודעות.

לא תוכל יותר לראות סרטונים שלי רוקדת.

וגם אם כן היית יכול.

ג'יזס, קצת כבוד לחברה החדשה שלך.

אל תעשה לה מה שעשית לי.

למרות ששנינו יודעים שהיא סוג ב' במקרה הטוב (או במקרה הרע, סוג ז'), אל תעשה את זה כל כך שקוף.

היא מלאת הבנה בנוגע לעובדה שאף פעם לא תאהב אותה כמו שאהבת אותי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו.

ישבתי שם וחיכיתי לך שתבוא.

דייט ראשון.

איזה לחץ!

ואז הגעת.

התקרבת אליי לאט לאט, ואז כשהבטת בי משהו בך נרגע.

כאילו אמרת לעצמך

"תודה לאל, היא נראית כמו בתמונות"

או אולי

"תודה לאל, אני לא אשאר לבד אחרי הערב הזה"

ולא נשארת.

תמיד אהבתי להיזכר ברגע הזה.

אהבה ממבט ראשון.

לכמה אנשים יש את הזכות להגיד שהם חוו את זה?

לי יש. איתך.

ולך יש. איתי

גם לחברה החדשה שלך יש. אבל זה לא היה הדדי.

מתישהו תלמד להגיד לה שאתה אוהב אותה.

גם אם זה שקר.

אם תשקר את זה מספיק פעמים, אולי זה יהיה נכון.

ואני?

אני אשאר ריקנית.

בודדה.

כי זו מי שאני.

סתם אף אחת.

מצד שני, כנראה שהתחושות האלו מופיעות בי כי לא התאמנתי אתמול בערב.

אחרי אימון הצהריים של היום, אני כבר לא אהיה ריקנית :)

אעדכן בהמשך אם זה עבד :)