העולם כבר לא פשוט

אני חושב שאחרי שנוגעים במשהו  חלומי

קשה להרפות ממנו 

כל הזמן רוצים לחוות את ההרגשה הזו שוב

ושוב

ושוב

המציאות הופכת לחלום 

החלום הופך למציאות

איך אפשר להבדיל?

איך באמת אפשר לבחור?

חלומות הם נעימים

במציאות נפגעים

לעולם לא אוותר על המציאות

בשביל חלום. 

כי בדרך אנשים נפגעים 

מי חזק מספיק כדי לוותר על קשיים 

מול פירורים שאנשים משאירים?

האם לכל דבר יש סיבה?

האם כל מעשה אינו בר תיקון? 

מתי אומץ מוגדר כהצלה ומתי אומץ נוצר מפחד

לא

לכל דבר השתיקה

יפה 

כנות ברוטאלית היא מעלה של מעטים

כמה כאלה אתם מכירים? 

מה הערך של טוב בלי נוכחות של רע?

נחיתה רכה 

גשם בחוץ

תמה הרפתקאה

הרעב לקטנה שלי 

יתחבא בתוך שינה טרופה

מתי שוב ?

איך אפשר לתאר הצלפה?

איך אפשר להכניס למילים את ההרגשה של שיניים נסגרות על חלקת עור?

איך אפשר לזקק מילים של מראה אישה עם פה מלא רוק, ריר , חלקי זרע ודמעות ?

איך אפשר לתאר את הגאווה שהעור מאדים , מכחיל וצורה חדשה נוצרת על גוף?

איך מרגיש חלק שמצא את החתיכה החסרה שבו?

שקוראת אותו כספר פתוח , מכניסה אצבעות איפה שכל השאר חדלו לגעת?

הבטתי בפנייה בזמן שהיד סימנה את צורתה 

על פלח הישבן

הקשבתי לשינוי. 

שינוי בין פחד להכלה.

בין אני , לבין בשבילך.

טובה עבורך, 

מבינה את מקומי 

הצורך גבר על האזהרות , אזהרות שרק נחלשו

סגרתי שיניים . הרגשתי בבשר תחתיי. 

בחשש, בפחד , בציפייה. 

השיניים חותכות בבשר 

הגיעה השעה להתענג על הסימן שישאר. 

זרה לא תבין , מה הנחתי בתוכך 

לא רק תחושה

שייכות. חיבה שלא ניתנת לערעור.

הייתי פה. לאף אחד אחר אין מקום.

אני ואת 

חולקים תחושה

יחד.

"תיהיה עדין איתי, בבקשה"

אמרת עוד לפני שהחלפנו טיפת רוק אחת

"את חוששת מהצורך שלי?"

"מההנאה שלי מהכאב שלך?"

"כן."

מחייך ועוצר לרגע את שטף המילים:

"אז אני אסביר"

אין מעבר מהיר. אני אדם סבלן ורואה כאב כדרך תקשורת. מיידית,  דרשנית,

בלי מקום לטעויות, המון מקום לעצירות . 

כן . אני אוהב מאד לסמן ולהשאיר חותם 

אבל אני לא מסמן כל מי שנקראת לדרכי

לא כל אישה ראויה

לשאת את הסימון שלי.

ביטוי החיבה שלי.

אני צריך להיות בטוח 

שהיא תבין , תפנים .

שהיא תוכל לעבור את תהליך הסימון בהנאה יחסית ולא בפחד וטראומה.

בלי שני התנאים הללו , אני לא אשאיר לשחרר את  החוויה. 

ייתכן שישארו משקעים בגלל מי שאני ואיך זה להיות באינטימיות , כולל כאב. 

בסימון יש נוכחות אחרת. רובד אחר של אורי. 

"תודה על ההסבר"

האם אני ברור מספיק?-שואל את עצמי:

לא יודע.. בסופו של דבר את ההחלטה לסמן אותה באמת . לא משהו שיספג בבד. 

אחליט בלהט הרגע . אחליט שדעתיי תנוח .

אם תעלה הבקשה בפיה , בצורה יפה.

מנומסת ולא כמו זונה וגורה של שפה. 

סיכוי גבוה שאעשה דברים גם בלי שתכננתי

כי אם יש משהו שאני אוהב , זה בקשות מנוסחות היטב

ונימוס.... גם נימוס מגיע ממקום עמוק .

אני מזכיר לעצמי , יש זמן.. אל תמהר ..

תכניס אותה לאט לכלים שאתה בחרת 

יד, שיניים, מחבט קל ופלוג קצר ותמים 

פשוט לא הכל ביחד 

הרצון לבלבל את החושים 

להדק את האחיזה 

לדייק בכל הצלפה , חבטה, מכה. 

כפי שהתוודאתם בחלקים הקודמים

תשוקה לא הייתה חסרה בין המינים

ריסון, שלווה , כרבולים,  טבעות עשן באוויר 

נחירות וגם עוד קולות .

היו סביב

רק רעש ההצלפות , החבטות

הקריאות 'כואב לי', 'אתה מכאיב לי'

בקול ילדותי ומתפנק

הגיחו ברגעים לא צפויים 

כשהצורך עלה על הביקוש

כשהרמתי מכחול 

כששיחררתי את החלק העצור.

כשהמשפט הזה יצא לאור

הבנתי בדיוק , קצת מטושטש,  את הדרך של היום השני מתוך סופש שתוכנן לאורך זמן,

אך לא נבנה בו לו"ז מתוכנן.

כי בענייני היכרות פיזית מהולה בהמון חששות , ספקות וחויות עבר לא נעימות,  צריך לצעוד בזהירות אך נחישות.

להתוות דרך, לדעת לאמץ את התחושה החשופה

כשאדם אחר רואה הכי עמוק בתוכך

הרבה דורשים בעולם הזה. 

להיות חשופים, לא רק מבגדים

"תני לי לראות את כולך"

"אל תסתירי ממני דבר"

"אני הוא אדונך

לך אין סיבה לחשוש מפניי"

עדיין, 

שוכחים

שכדי לעודד התנהגות , צריך להוות דוגמא 

מה שקרה בתחילת היום עם שאלה

הסתיים בשחרור , לא רק של אנחה עמוקה, שורשית, חוויה. 

אבן דרך שעבורי הייתה חשובה.

כדי להעניק , לפתוח, לחשוף אותך בפניי

ברמות העמוקות

כמה עמוק חשבתי להגיע?

לא חשבתי , הרגשתי.

את שומרת על המקום הפגיע ביותר 

בכל רגע של כמעט , בורחת למקום שלך

כי באתי לשחק, לא בלהכניס מקל לחור,

אלא לחקור את כל מה ומי ואיך 

עד שתיהיה פרוסה לפניי

כקנבס, כאישה, כחור רטוב ומשתוקק

שאוכל לגעת במקום החשוף 

לא בכוח , לא בדרישה 

אלא לקול מילה 

"בבקשה"

בבקשה דאדי , תקלח אותי 

מכף רגל קטנה ועד קודקוד הראש

הקצף את שוקיי , ירכיי , ישבני הדואב קלות , הגב התחתון , בבטן הרוטטת ממבוכה וצחוק, 

סבן ברוך את הפטמות שרגישות..משתוקקות..רוצות לא רוצות..  

אותך קרוב, יונק, מצליף, צובט 

נוגע

מסמן 

רוצה אותי על הברכיים 

שתן חם מתערבב עם קולות המים 

מרימה אלייך מבט , קטנה אני - לרשותך דאדי.

בעוד איברי עטוף בפה רעב אני שולף את פקק השמפו ורוחץ את שיערך 

העדינות בתנועותיי מתאימות את תנועות הלשון שלך על הזין , את הגרגור העמוק

למרות שעם המרכך הסתבכתי

החוויה של להחליק את ערוותך 

פרוסה ומפוסקת על ריצפת המקלחון

לוודא שאת לא זזה , לא נרתעת, לדובב אותך לשיחה קלה בעוד הסכין מחליקה אותך עבורי

ביד בוטחת, אני עושה בך כשלי.

"ממה אתה חושש?"

"דבר אחד אני לא יכול להעלות על הדמיון. 

בשום דרך לא מוכן לפגוע להרוס

לשבור לנתץ נפש יפה שנתתה בי את הגישה לעשות בנפש וגוף,  כשלי.

"אתה לא 'כל יכול'

אתה יכול לשחרר את החיה !

לתת בי אמון כפי שאתה דורש ממני ,דאדי שלי.

אתה נפש יפה, עדינה, רגישה 

אתה לא מפלצת ואני לא מפחדת" 

בוא , אראה לך 

חדרתי לתוכך 

הזרע שלי התפזר על הבטן 

מהר מאד הגיע לכל מקום 

חזה , פנים , פה , לשון .

חיוך של סיפוק

קיבלת את מבוקשך 

"עכשיו אני יכולה להתעטף בזרע שלך על העור שלי"

בקשה שחזרה וחזרה לאורך השיחה שלנו 

לא כי דרשת 

גם לא כי ביקשת 

כי נוצר חלל . בו קסם חל. 

עטפת אותי 

שיחררת אותי 

קטנה עם חיוך זומם , נצרב לי בראש,

עולה בי בזמן כתיבת המילים 

מוחשי כתחושת הלחי שלך בידי 

מיד אחרי שסטירה שלי עוטפת עור חם. 

בוחן בדרכי , כמה פחד או ביטחון עלי לרכוש. 

מגע הכרבולים ,הליטופים , הנשיקות , החלקת הלשונות , מעיכות הדדיות , גוף משוחרר שוכבת עלי כמגש, הגשת החזה וחשיפת הפטמות להתעללות חוזרות ונישנות.

כל זה לא יעלה על הדף עכשיו .

התשובה לשאלה בכותרת היא זו:

"כי אני רוצה להבין אותך יותר"

כותרת הפרק הבא

בו מכחולים, ידיים וצבעים

עולים על קנבס 

בו את נותנת לי את רצוני 

לחקור את העומקים ולעטוף אותך בתחושה 

של סוף אדג'ינג ואורגזמה מפתיעה..

עולם בו מעורב רגש

הוא כל כך עוצמתי 

לא פלא 

שהרוב בוחרים 

ברדוד והשטחי

אך אני לא הרוב 

אני גם לא תמיד פשוט

גם אם לעיתים זה מורכב

שם אני פורח ,

באור זריחה של יום חדש 

שבת בבוקר במיטה זרה

אם אהרהר בזה עוד

אגיד,

שהכוח הכי עוצמתי בטבע

הוא רגש מבעבע.

רגש שרוצה להתפרץ

רק צריך למצוא לו פתח, חור 

עם האצבע , לעשות לו תנועה של 'בוא'

התוצאה,

כו יפה ,

פראית,

משחררת

כשהרעידות פוסקות

כשהנשימות מסתדרות 

אני צופה בעוד שכבה 

עוד רובד נפלא

 אישה 

אני רעב , צריך לאכול.

קומה אחת. זה כל הסיפור.

נוף העיר יחכה , הקטנה רעבה גם בי לא חסר  

תפריט נעים, מנות למכביר. 

מלצרים מקרקרים סביב , גם לקוחות אחרים צוחקים בשולחנות הסמוכים.

על חבורת נערות הקולג' ארחיב ביום אחר.

האם בין הזוג ,שהתלבש כמיטב האופנה, היה דייט שני או שלישי , לא ממש עניין אותי. 

אחרי הצצה בעקבים החלטתי ,

היא שולטת והוא נשלט אצילי ומושפל.

(נשלח הטופס. בקרוב אדע מי צדק ומי יקבל חופן).

ארוחה בת שלוש מנות,  קוקטייל מרובה טעמים וחיוך ביישן על פנים שסיקרנו אותי כל כך הרבה שעות, ימים , שבועות.

הרעב הסתיים בחלק הזה של הגוף 

אף כי שיעור הציור על קנבס , רק התחיל 

וימשך כמה שאצטרך ליצירה מושלמת.

"ספר לי , על הדברים שלא נאמרו.

ספר לי מדוע שנת 2025 כו שנואה 

מדוע להגיד עליה שנה רעה?"

על מרפסת , עם פייסל משובח .

שמסתבר שנמכר כמו פחית קוקה קולה בכניסה לחנות לאביזרי מין! 

אני שוטח את עלילות חיי בשנה הארורה.

שנה של חוויה ושיעורים כואבים, שינויים מבורכים, אמיתות מוחלטות ואמרות קרות. 

אני מציין את השינויים שחלו בי,בנפשי ובגופי. 

המבט שלה משרה חום והקשבה 

דממה מרוכזת , כולה הקשבה .

האצבעות משתלבות בצורה בלתי נמנעת 

אנחנו נכנסים למיטה.

לא כשני זרים שנפגשו לפני כמה שעות.

אנחנו נכנסים למיטה שיש ביננו דביקות משותפת 

ריח ארומטי שפשט לכל עבר 

ריח יחום שבוקר המחר

יפתיע אתכם קוראים יקרים 

כי כמות ההתפתחויות עשויה לסחרר ראשים

דפיקה יחידה על הדלת 

קצת מוזר

פותח ונער המעלית מלווה אותך אלי

כולך התרגשות

ניכרת ונוכחת

מניחה את הטרולי ולא מוצאת את הדרך עם כל שכבות הבגדים 

אני מסיר את השכבות ואז יוצאות המילים,

"אפשר חיבוק?" בקול שלא משתמע שיקבל סירוב 

"כמובן קטנה, אני רק מקלף ממך עוד שכבה"

מכניס אותה לתוך הידיים הגדולות

מצמיד אותה לחזה הרחב

נותן לרגע לשקוע . מרגיש את הדופק מואץ 

היא מרימה אלי זוג עיניים משתוקקות 

שפתיים מפושקות 

נשיקה שלא דוברה ,מסמלת את הבאות .

לשון נדחפת , פולשת לחלל הפה.

נשימה נעתקת שהשפתיים שלי יונקות את כולה.

נוזלים מתחלפים , הריקוד מתחיל

וכשנגמר האוויר אני מפריד אותה ממני לרגע ואומר : "לכל שמלה יש תחתונים שיש להציג

קדימה ילדה,  יש לך תצוגה אופנה להרים פה , הכל במזוודה"

נשען לאחור על הספה , מתעד להציג איך הדברים יתנהלו  

החיוך שעלה בעינייה .. 

מילים של התרגשות שיצאו מפיה

ההנאה שלי מהבדים שעטפו 

בדים שספגו את הניחוח המשכר

לא הכינו אותנו בשום צורה 

לאיך הערב ימשיך .

לחשוב שעוד רגע תעמדי מולי

כל כולך

המתנה של חודשיים של תכנונים

חיפושים, מישושים, דד ליינים וחבילות 

מתגבשים לרגע אחד

שאפתח את הדלת של המלון

או אז, אחווה אותך בכל החושים:

ריח

טעם

מישוש

יושב , משחק אותה נינוח, בספה בחדר מפנק

מחכה שמחוגי הזמן יביאו אותך , קרוב.

למרחק נגיעה

שואל את עצמי אם אתן לך בכלל לנשום 

או אדחוף ישר לשון

אולי אנגוס ראשית בצוואר

מהריגוש יתכן ואקיז קצת דם.

או

אולי אשחק אותה קול.. 

רמז לשעות הקרובות

בהן אתן לך למלא את החדר בריחות ייחום

כבקבוק ויסקי ישן..

אתן לך לנשום 

להשתחרר

להתרגל

לעובדה שזה כאן

עכשיו

לא מיד

עולם אכזר

האם תתנפלי עלי או תתחבאי בפינה

אוי...

הציפייה!

לפעמים ...

המתנה של שנים 

מביאה איתה הפתעות

נעימות

ולא צפויות.

המשך יבוא..