העולם כבר לא פשוט

מסיבה.

אחרי הרבה זמן ללא,

ליין נפלא של אנשים, שהנסיבות מאלצות אותם לשינויים

כבר לא אווירה קטנה ואינטמית, אלא ריבוי של אנשים, מתקנים ותאורה סגננונית. 

עדיין אפשר להיות אנונמי, לא להתערבב עם ההמון הקטן שנוצר

לא לאמץ את התאורה ואפקטים.

להיות פשוט.

המוזיקה עוטפת אותנו,

גם השחור והאדום שמרצד.

חשוך מספיק כדי לראות מעט פרטים

מואר מספיק כדי להאדים את לובן ישבנך.

זה כיף שאתה יכול לבחור מתי ואיך זה יקרה

להביט המבטים המתחלפים על פנייך

בחיוך המבויש, הסקרן והמזמין.

חורייך פתוחים עבורי למלא

אנחותייך לאוזניי בלבד

השאון עוטף אותך אך את לא לבד.

תחילה כפות הידים 

מחממות אותך

לאחר מכן ירכייך הבאות בתור להאדים

להזרים את הנאתי אל בין רגלייך

את סוגרת ומתפתלת

הכאב עז וחשוף.

מנסה להתחבא ביללות כאב ורצון שארחם.

סימנים רצית ואת משאלת ליבך אמלא.

נעים לי שאנחותייך מעמיקות.

המבט מתערפל והצורך עולה.

את מוצאת את הדרך בין הרוטטים בין רגלייך לזרמים של כאב בירכייך.

העונג עוטף ומשתולל בתוכך ולבסוף את נכנעת לאורגזמה אחת .. ושנייה וגם שלישית ורביעית.

הפסקה לסיגריה ולסיבוב ברחבת המעוללים.

היה כיף לשמוע אנחות, הצלפות, סשנים כיד הדמיון. בלי הגדרות וגדוד צופים. בלי מוזיקה של מופעים.

חברים טובים שנחשפים לעיניי לראשונה. זרים גמורים בשיא של חוויה.

לבסוף , בגבעה לצפייה . בלי יותר מדי גינונים. 

מכריע אותך לגל חדש של מכאובים.

יודע שאת רגישה ועל קוצים.

מסוממת מגל תחושות ורגשות חדשים

אני מסיר מעט את המחסום

משחרר את הסאדיסט

בוחר במדויק היכן להטיל את זנבות שוטיי עבור הסימנים.

את בורחת בין רגליי.

אתנחתה קלה שבקלים.

מחפשת חור אחרון למלא בו את אורי.

המבט שלך אחרי, שיוצאים אל הרחוב.

הדרך אל הרכב קצרה , גם אל הבית נגיע במהרה.

שם, גמלה בי החלטה.

אמלא אותך בזרע תאוותי.

אתן לך להחליק לתוך החלומות, עם התחושות שאת כו אוהבת

אותי צמוד צמוד

ואת זרעי מטפטף אל ירכייך. 

תחושה של מלאות

שלמות 

יחד.

אחרי כל כך הרבה זמן מחוץ לסצינה, פתאום לספור את הימים נותן מספר גדול

ולחשוב שפעם זה היה יותר ארוך ממסיבה למסיבה.

טאבו, מועדון בתל אביב היה הבחירה, יותר משיקולי לוגסטיקה מאשר ידע אמיתי שמדובר במסיבה.

בשנייה הייתי נוסע גם שעה למסיבה פרטית, או מסיבה של אלכסיי. 

זה היה חוסך, את התורים, את הדרס קוד המטופש של הכל שחור.

למרות שאין אדם קפדן כמוני כדי לשמור על האווירה,אבל שהכניסו אנשים בגינס שחור.. זה קצת גרע.

ובכל זאת, ביגוד הפטיש לא שלט. כן היה הרבה עור חשוף ולא רק אנושי. 

אבל היה בי חוסר נוחות מכל הילדים הללו .. שהסתובבו וחיפשו תשומת לב.

מעטים כל כך נתנו למוזיקה לחדור ולהניע איברים.

מועדון בדסמ, לפי ההגדרה שלי, זה לא.

זה מועדון עם אנשים שיש להם זיקה , ללא ספק, לעולם הזה.

אך תרבות הבליינים תופסת יותר מקום במועדון שלהם מאשר הבדסמ. אולי מועדון חילופי זוגות יתאים יותר. כי חדרי הצפייה הצפופים, לא רק במושגי קורונה, נראים כבמות קטנות של תצוגה שהקומה התחתונה מאלכסת במה אחת למופעי ראווה.

כאחד ש'מופעים' עבורו הם סשן בין שני בני זוג. המופעים במועדונים הם הצגה לשם תכלית. חבל שזה המסר שמועבר לנפשות הצעירות שפוקדות את המועדון הזה. אבל אני.. סוג של עתיק בנושא. התפיסה שלי לא קובעת.

מה שהיה ללא ספק מפתיע עבורי היא כמות האנשים.

זה מועדון מרווח וגדול, מאמין שהיו שם 200 איש. מגוונים מאד בגילאים.

אולי התרגלתי ללכת למסיבות היותר אישיות, בכמות האנשים ובאופי שלהם. אולי פשוט הקורונה הוציאה את כולם לחוות ריגושים חדשים.

החיים קצרים אחרי הכל.

באשר לך, האלוהית שלי.

ידעתי שאני הולך להנות עוד ששאלת אותי מה ללבוש והיה חשוב לך לדעת..

רצית להיות יפה עבורי וללבוש בגדים של גדולים ולא פיגמה של בית..

אני אוהב את הבדים המעטים שעוטפים את גופך, מציגה לראווה את ששלי. אך היה שלך עוד הרבה לפניי. 

בכל זאת. אני אוהב לראות אותך יפה עבורי.

יודע שזה רק שנינו על הרחבה, ליד הבר, צופים מהצד התרחשויות, היד שלי עוברת בכל פיסה של עור חשוף וגם המעט שמחסה את הרטוב והמצפה. 

היה כיף למרות כל המגרעות. האם אחזור? בספק.. מעט מדי מקומות להשתעשע בלי לדאוג שהשוט או היד יתקעו למישהו/י בעין. 

מעניין איך נצא מהקורונה ברמה של מסיבות. טוב יותר? או טוב פחות...

אני חוזר לסימנים שהשארת בך שוב ושוב

יודע שאת נושאת אותם בגאווה.

מלטפת אותם במחשבה

בדיוק כמוני

גאה שהם עלייך

מחכה לסימן הבא שיגיע

ולתחושות שהוא יביא איתו, בזמן היווצרו.

אני יושב וחושב איך כל הזמן הייתי סגור

סגור בתוך קופסא של התעללות עצמית.

יצאתי ממערכת יחסים אחת לתוך אחת לא פחות הרסנית מהקודמת

באותו תום לב, של רצונות טובים. גררתי את עצמי לתוך אותם דפוסים של רצון לעזור, לשפר ולהכיל.

איתך זה אחר,

אני רוצה בחברתך.

את רחוקה ואני חושב עלייך עוד לפני הודעת הבוקר טוב, עוד לפני התמונה המצחיקה שלא היית מצלמת ללא הייתה מיועדת לי.

גם שאני עייף אני מעדיף למשוך את הנסיעה עוד קצת .

להתרחק מקירות הדירה שהייתה לבית עבורי כמה חודשים כדאי לקבל עוד מהאנרגיות שלך

מהסביבה החמה המלטפת והמחבקת שאת בונה סביבי.

מדהים כמה אנחנו משלים את עצמנו לעיתים. שיהיה יותר טוב ולא יודעים שיכול להיות טוב כל הזמן

גם שמתגעגעים

גם שרחוקים, במדינה הקטנה שלנו זה לא באמת מרחק. אבל עדיין.. 

להתגעגע לקצוות השיער שמדגדגות אותי שאת רוכנת לנשיקה אחרונה לפני העבודה

לקימורים שלך שאת שוכבת לצדי. רגועה, ישנה, חצי כל הזמן מוודא שאני שם. כי בלעדיי השינה בורחת מהר. 

להתגעגע. 

אני אוהב. 

לחשוב, לחייך סתם כי עלתה בי מחשבה. 

''אתה מתגעגע (סמיילי טרוד) ?'' 

כן ואני שמח שאני יכול להגיד פשוט כן. כי זה מה שנכון. שתי אותיות שאומרות לשנינו הרבה. 

את התירס והזיתים את גם תזכרי בחיוך. למרות שזה היה מוזר.

אני אוהב להוציא ממך את זה. את המבוכה. בתוך השיגרה הזמנית עם כפפות וקהל ואת במחשבות בורחת אלי.

את בוררת אותם, את הזיתים ואולי גם שואלת מה יקרה עם תירס אחד ייכנס לך לפה.

אולי עולה בך זיכרון הטעם שלי בפה שלך. לשון,זין , זרע.

זה לא רק זיתים ותירס.

זו דרך.

מתוקה

סוערת

מרתקת

שלך.

המבוכה שלך כל כך סקסית בעיניי. 

יום שמש יפה

יוצאים אל המרחבים

מוצא לנו פינה שקטה בין העצים

הראש שלך על הירך שלי

אני מרגיש בך את הצורך

אצלי כבר מתחילים זמזומים של הנאה בזין

מתחממים לנו בין צל לשמש

פותח את החגורה

את הריצרץ והכפתור שמפריד בין זין צמא לרוק של נקבה חרמנית 

ברגע שהוא מגיח לעולם

לשון חצופה מתחילה ללקק

מהר מאד מצטרפים להם שפתיים יונקות וחיך צמא

את יונקת אותו בהנאה גלויה.. 

מחככת ירכיים מושלמות אחת בשניה,, 

אני יודע ומרגיש את הטיפות מטפטפות בך

נהנה לראות אותך מתענגת

וזמן מה, שנראה לך עונג צרוף וגם אני נהנה לצפות בהנאה שלך

אני לוקח אותו חזרה

משאיר בך את הצורך

את הרעב והניחוחות של חירמון.

להעביר עוד כמה שעות עד שתראי אותו בסוף המסלול.

היה זה יום ראשון, סופש חלומי עבר על שנינו.

אם כי השארתי בך פירורים של ספקות. לא בטעות , לא במרומז. אמרתי את רחש ליבי כסוג של נבואה.

התגובה החד משמעית שלך, הבהירה לי כמה זה לא היה צפוי.

אני מניח שבתוכי אני מחכה שמשהו רע יקרה..

שכל השלמות הזו תתנפץ לי בפנים, פולני נו...

פעם האמנתי ברומנטיקה, שאהבה זה לנצח ושאהבה תמיד תנצח.

גיליתי שהעולם טיפה יותר מורכב משלגיה וגם שם.. לא מספרים לנו את כל הפוליטיקה והתככים..

נחזור לעניינו.

פגשתי בחלק גדול ממשפחתך. היה מקסים ופתאום להיכנס לביתך. מרגיש יותר נעים.

החדר, המיטה המרפסת השידה והשולחן הקטן בצד שבו אנו סועדים.

ואת. שממלאת אותי בכל כך הרבה תחושות, שמאירה בי כל כך הרבה דברים,

יש בך כוח אדיר ואני.. מתענג על התחושות.

הגיע יום ראשון ואיתו שאלות שדורשות מענה.

לא נדמתי ופצחתי במונולוג שאת מקשיבה לכל מילה.

באתי ישר, בלי לסובב את זה. אמרתי בקול שיכול להיות שלא הכל לנצח...

לשם שינוי עשיתי זאת בעקבות שאלה ולא בעקבות ריב.

הרבה מאד שנים הרצונות שלי יצאו רק שהייתי לחוץ לפינה ולא כי אני שואף באמת להיות כנה , גם שכואב והפעם לא במטרה להכאיב.

תיארתי לבטים

תיארתי תרחישים

תיארתי מילים ושאלות שצפות שאני מדבר עם אחרים

הם מציפים זאת כדי להזכיר לי את מה שחשוב. כי לעיתים.. אני מגלה מאוחר מדי ששכחתי כמה דברים מחוץ לעצמי.

אין לי אנשים שמחפשים לפגוע בך

נכון שיש ביננו פערים אך אני הראשון שיודע שזה רק מספרים

את בכלל נערה מתבגרת ואני ילד שובב שאוהב לשחק בחבלים

שאלת ועניתי , שאלת והשבתי.

השיחה לא הפחידה אותי ידעתי בליבי שהיא חייבת להעשות

שאיתך לא אעשה את טעויות העבר

שאיתך איהיה כנה עד כאב עצמי, כי מגיע שלא יהיו ביננו סודות

גם אם האמת לא קלה עיכול. לא מהצד שלך וגם לא מהצדי שלי.

שסיימנו את השיחה , סיימנו אותה מהר. היה כבר עמוק לתוך הלילה והרבה דברים לעכל.

אני רק זוכר את ספק שחילחל. את הרצון לדעת שאת בסדר

שאני עדיין אורי ואת עדיין אלוהית

השיחה הזו זרקה אותי לפעם הראשונה שנפגשנו, כולה לפני 3 חודשים וקצת.

שהבטתי בעיניים שלך והבנתי מה יש לי בשולחן איתי , שמעשנת לאט ומשקיעה מאד בציפורניים.

אחר כך גם הבנתי עוד דברים, אבל זה לא לעכשיו.

ראיתי שם, ניצוץ שמתחבא.

שכבות על פחדים על שנים על שכבות על שיגרה על מלחמות עצמאיות שהחביאו אותו

ישר הבנתי שהמפגש ביננו הוא סוג של גורל

שאת הניצוץ הזה העולם חייב לראות. בין אם זה העולם שלי או העולם שלה

ידעתי שלא ארפה עד שאשחרר אותו קצת

אילו ידעתי.. כמה הנאה נפיק שנינו מכך.. אולי הייתי מגיע מוקדם יותר לחייך

אתמול סיפרת לי את תולדות (חיי) האהבה שלך/ניקול קראוס (אלוהית)

כל כך הרבה דברים הסתדרו לי.

כל כך הרבה דברים קיבלו משמעות מעבר, כאילו מצאתי את החלקים החסרים של הפאזל

לא היה לך קל. הקול רעד, גם הגוף וגם הנפש.

הייתי שם כי רציתי , חיבקתי כדי להכיל. ליטפתי כדי להקהות את הכאב

למרות שהכי רציתי לקחת טיפקס ולמחוק את כל הרגעים הלא נעימים.

רציתי, אבל עמוק בפנים הבנתי שזו מי שאת ובך התאהבתי.

לא רק בניצוץ אלא גם בדרך שלו להבשלה.

סיפרתי לך, שפעם אחרי שהתגרשתי הפסקתי להתנצל והדבר הראשון שאמרת לי אתמול זה סליחה.

על שדיברת

על ששאלת

על שהעלת את הנושא

על שהיית אלוהית ודיברת

הוצאת את החששות מהפה

שהוצאנו הרבה מילים ידעתי שהלילה לא אכאיב לך

שהלילה לא אכאיב לך, שנזדיין באהבה

ידעתי שאני רוצה להקיף אותך באורי ושתביני כמה את חשובה לי

כמה המילים שלך היו חשובות לי להבין

לא הפחדת

לא הברחת אותי

רק קירבת אותי אם הדבר עוד אפשרי, קרוב ממש נוגע, לב אל לב. בשר אל בשר

עובדה.. החום בנינו היה בלתי נסבל. רק התקרבנו וישר להטנו

לא ישנתי טוב

גם את לא

אבל מאז. אני חושב עלייך , עלינו. בלי הפסקה.

המסת אותי, שאמרת על דרכים אחרות.

אני מרגיש למה המילים התכוונו ואני פשוט עוד הרבה מאחורה בחשיבה

הזהרתי שאני קולט לאט יותר..