העולם כבר לא פשוט

אמרת , שיהיה לנו את הבית. נעשה בו מסיבות,

כאלה של סוטים וגם סוטות.

אני חושב לעצמי, מנהל מסיבה של סוטים. עושה את המאמץ שכולם יהנו כמו שצריך:

בלי הטרדות

בלי אונסים

בלי מוזיקה רועשת מדי

ועם אלכוהול איכותי

הרי, אי אפשר באמת לעשות מסיבה רווחית.

והרי לנו זה לא באמת משנה עכשיו.

שלבית יש 4 קירות, גג וווים בכל מקום. אולי גם נתקין לנו גג עם קורות עץ. שלחובבי השיברי יהיה גזע להתעגן.

אני חושב על עצמי מנהל רשימה של אנשים, זוגות, בודדים ואולי גם כמה נשלטי/ות בית, שיעשו את הכלים.

מתערה בקהילה הגוססת שלנו.

שמוקפת ונילי עם יותר מדי פצפוצים.

פעם באמת היה נעים ללכת למסיבה

שוטים הונפו

מצבטים הופעלו

נוזלים שטפו את הריצפה

מילים החליפו פה ואוזן

וגם הרגיש לעיתים, להיכנס לבית עם 4 קירות וגג. עם וווים בכל מקום ומשחק אחד שמשותף לכולם

הכללים היו ברורים.

לא היה צריך יותר מדי להכביד במילים.

אחרי כל כך הרבה זמן מחוץ לסצינה, פתאום לספור את הימים נותן מספר גדול

ולחשוב שפעם זה היה יותר ארוך ממסיבה למסיבה.

טאבו, מועדון בתל אביב היה הבחירה, יותר משיקולי לוגסטיקה מאשר ידע אמיתי שמדובר במסיבה.

בשנייה הייתי נוסע גם שעה למסיבה פרטית, או מסיבה של אלכסיי. 

זה היה חוסך, את התורים, את הדרס קוד המטופש של הכל שחור.

למרות שאין אדם קפדן כמוני כדי לשמור על האווירה,אבל שהכניסו אנשים בגינס שחור.. זה קצת גרע.

ובכל זאת, ביגוד הפטיש לא שלט. כן היה הרבה עור חשוף ולא רק אנושי. 

אבל היה בי חוסר נוחות מכל הילדים הללו .. שהסתובבו וחיפשו תשומת לב.

מעטים כל כך נתנו למוזיקה לחדור ולהניע איברים.

מועדון בדסמ, לפי ההגדרה שלי, זה לא.

זה מועדון עם אנשים שיש להם זיקה , ללא ספק, לעולם הזה.

אך תרבות הבליינים תופסת יותר מקום במועדון שלהם מאשר הבדסמ. אולי מועדון חילופי זוגות יתאים יותר. כי חדרי הצפייה הצפופים, לא רק במושגי קורונה, נראים כבמות קטנות של תצוגה שהקומה התחתונה מאלכסת במה אחת למופעי ראווה.

כאחד ש'מופעים' עבורו הם סשן בין שני בני זוג. המופעים במועדונים הם הצגה לשם תכלית. חבל שזה המסר שמועבר לנפשות הצעירות שפוקדות את המועדון הזה. אבל אני.. סוג של עתיק בנושא. התפיסה שלי לא קובעת.

מה שהיה ללא ספק מפתיע עבורי היא כמות האנשים.

זה מועדון מרווח וגדול, מאמין שהיו שם 200 איש. מגוונים מאד בגילאים.

אולי התרגלתי ללכת למסיבות היותר אישיות, בכמות האנשים ובאופי שלהם. אולי פשוט הקורונה הוציאה את כולם לחוות ריגושים חדשים.

החיים קצרים אחרי הכל.

באשר לך, האלוהית שלי.

ידעתי שאני הולך להנות עוד ששאלת אותי מה ללבוש והיה חשוב לך לדעת..

רצית להיות יפה עבורי וללבוש בגדים של גדולים ולא פיגמה של בית..

אני אוהב את הבדים המעטים שעוטפים את גופך, מציגה לראווה את ששלי. אך היה שלך עוד הרבה לפניי. 

בכל זאת. אני אוהב לראות אותך יפה עבורי.

יודע שזה רק שנינו על הרחבה, ליד הבר, צופים מהצד התרחשויות, היד שלי עוברת בכל פיסה של עור חשוף וגם המעט שמחסה את הרטוב והמצפה. 

היה כיף למרות כל המגרעות. האם אחזור? בספק.. מעט מדי מקומות להשתעשע בלי לדאוג שהשוט או היד יתקעו למישהו/י בעין. 

מעניין איך נצא מהקורונה ברמה של מסיבות. טוב יותר? או טוב פחות...

אני חוזר לסימנים שהשארת בך שוב ושוב

יודע שאת נושאת אותם בגאווה.

מלטפת אותם במחשבה

בדיוק כמוני

גאה שהם עלייך

מחכה לסימן הבא שיגיע

ולתחושות שהוא יביא איתו, בזמן היווצרו.

"אוי, נראה לי שאני הולכת להיות חולה מחר..."

היא אומרת לי ב2:30 בלילה שהיא 30 דפים לסיום של הספר.

"עוד חצי שעה אני קמה"

שהשעון מצלצל בפעם השלישית

"עוד סיגריה ואני קמה לסדר ונכנסת לקצב"

רבע שעה לפני שיוצאים..

"אני הולכת להתלבש"

"נכנסתי לטייץ"

"אוי, כמה נעים לי לחבק אותך"

"אוי, מה זה בולט כאן?"

"אוי ,אני במקרה על הברכיים מול הזין שלך"

"אוי, אני אמצוץ אותו "

"על המיטה."-אמרתי.

מבולבלת- "קדימה? אחורה? איך אתה רוצה אותי?"

אני רוצה אותך מבולבלת, גונחת, מופתעת, מלאה בי, נוטפת ממני אחרי שגמרתי בתוכך באמצע היום. 

היום הזה שאת חולה, עייפה, חרמנית ונוטפת אחרי טיזינג של שבוע ויותר בלי הזין שלי.

היום הזה שעד שבוע שעבר היה מלא בעבודה מצידך ושעמום ביתי מצידי.

אין על 'יום לא בא לי ללכת לעבודה'

למה יש יתושות שעוקצות אותי רק בתחת

באמצע ינואר

כאילו .. לפחות תביאו אבטיח שיהיה שווה פה..

כולן שקראתי ביומיים האחרונים כותבות על מחסור בגוף חיים וחמים להתכרבל איתו.

זה באמת עובד? שקית חימום לכמה שבועות עד שנגמר החורף ואפשר להתפרס?

או שזה שקר במיטה גם קר ביותר שכבות מתחת לשמיכה?

אף אחת לא תענה בכנות , כי לא מדברים פה על רצינות.

פשוט קר נודניק, אל תגנוב לי ת'שמיכה.

 וגם אם כבר שקית חימום , אז ריבועים זין ענק ובלי בעיות בארנק.. ואל תבוא להגשים פנטזיות על מערכת יחסים , שנגמר הטמפ מתחת ל15 אתה , כרית חימום יקר, עף לפח עם שאר הרגשות השליילים. . 

כל כך כיף לי לשחק בך

כל כך כיף לי לחבק אותך

כל כך כיף לי לזיין אותך

להגדיל את ההתמכרות שלך לזין שלי

לדעת כמה את חרמנית ורטובה יום יום שאת לא מקבלת אותו על הבוקר

או בערב

או בכלל..

ואת מאבדת לאט את הביישנות, את הבושה..

מתחכחכת מיוחמת עלי.

מתחננת כל כך יפה , אבל יש עוד המון להשתפר.

לפעמים אני מרגיש כיושב על מרפסת ומביט בעציצים שקנינו

מחכה לראות עוד פרח ועוד גבעול שיוצאים מהיצר , מהפוטנציל שטמון בהם.

כמו שהפוטנציל שבך להפוך לאדם שלם יותר

לצעצוע חרמן יותר

לתת לנפש המלוכלכת שלך להציץ ולהציף אותך ולהוציא ממך מעט  מהשתיקה שלך.

פעם התרגשתי מהעתיד

אבל אם העתיד זה ריחוק חברתי

מסכות שלא רואים את הפנים

מסכים ומסכים ומסכים בלי סוף

וממשלה כושלת שפשוט סוגרת ופותחת 

לי את המצב רוח.

סוגרת לי כל עניין לדבר עם אנשים כמה חרא פה.

ואולי לקוות בזוית של האינסוף שיהיה פה נורמלי ..

עם שמחת חיים

ולא הורים מרוטים ממערכות

חינוך,

אכיפה

וכלכלה שרק חונקת.

אני חייב טבע ושמיים בלי בניינים

חבלים וסימנים עלייך

אותך מלוכלכת בכל חור שאחפוץ.  

להרגיש את התאווה שלך לזין שלי. 

להגמיר אותך בקהל צפוף.

בעיקר לראות אנשים מאושרים, בלי יותר מדי דאגות. 

כי לא כיף פה ואני לא מדבר רק על הכלוב.

שנת 2020

איזו שנה חסרת מעצורים.

אי שם בינואר עוד התקלמתי לדירה חדשה וחצר חדשה ובסיס מיטה חדש ובעלת דירה משוגעת נוספת. 

בפברואר החורף עוד המשיך להכות ומתחת לפוך יצרנו הרבה זיכרונות. 

מרץ הביא איתו תקווה. שהנה האביב בפתח ועונת הטיולים סוף סוף מגיעה.

אבל סוף החודש מרץ הביא איתו לא מעט דיכאון, כי בואו נגיד את האמת לשבת מול נטפליקס כל היום.. זה פשוט לא אני.

סגר ראשון 

אני ואת ביחד. כל יום וכמעט כל שעה

ישנים

מתכרבלים

יוצרים מציאות חדשה

לא נותנים לסגר לעצור אותנו. 

למעשה השעות הרבות , הלילות והשיגרה הכפויה החדשה. יצאה לנו זוגיות מדהימה. שלא עוצרת סגרים אומנם, אבל בהחלט עושה אותם הרבה יותר נעימים.

חוזרים לחיים בתחילת מאי . האביב כבר במלוא הפריחה. אנחנו לא מבזבזים אף דקה. 

מסעדה, פאב , טבע ועוד.. חוזרים לשיגרה שכו ערגנו בחלומות.

מגלים שאנחנו מסתדרים ביחד ולא רק בחיבוק. 

החלקים מתחברים גם באישיות.

את עושה חביתה, אני אחתוך סלט

את תסדרי את השולחן, אני אביא את הערכה.

על הכלים עוד יש מחלוקת , רק כי את עקשנית.

החודשים חולפים והמספרים שוב עולים

יודעים שזה כנראה בלתי נמנע, אבל מצפים לסוג של גאולה

אני מכין את עצמי נפשית

לעוד שבועות ללא יעד או תכלית

ואת מתכוננת לפנות הרבה מקום בבית.

כי סוף סוף יש מוטיבציה 

מביט בך מיוזעת ועומלת

מפנה מקום וחלל 

מתרפקת בלילות 

ומתענגת על כל חדירה

של זין, רגש וחולצה.

לחללים שהם שלך ואת רוצה שיתמלאו.

במילים , מעשים ואין ספור תעלולים

הצחוק מלווה אותנו תמיד

ולאט לאט את ממלא גם את החלל במילים.

אפילו לרמה שהסטטוס שלך משתקנית, הופך לסטטוס אנושי...

הנה זה בא

ראש השנה

וכדאי לעשות את זה מיוחד

סגר שני מתחיל לו 

את המעט שיש לי בחפצים, אנחנו מעבירים יום לפני השנה החדשה

ומבלים עוד חג של סגר בסידור של מדפים.

סגר שני ומיותר

משתדל לא ליפול לתוך בורות של ייאוש בגלל המצב.

רוצה להאמין שיש פה עתיד

לכל אותם אנשים שחשובים לי בחיים. 

סגר שני עושה לנו טוב

המון זמן לחטט בין הניירות

ניירות של מסמכים , זיכרונות ושלבים בחיים

תמונות, גלויות ואוספים של שטויות

אנחנו עסוקים בשיגרה

כי מה עוד יש.

השקרן סגר את הטבע, את הים , את הדרכים 

ואנחנו מנצלים את הזמן לסגור המון פרוייקטים. 

והשבוע במיוחד עשינו המון, ביחד. 

אז כתבתי הרבה אותיות וסימנים, כדי לסמן עוד שלב ביחסים.

אנחנו מתקרבים לתאריכים מאד מיוחדים.

וזה הפוסט שמכין אותך לדרכים חדשות, מסעירות ומעוררות..

לפעמים אני מתגעגע למילים שלך כאן. 

שהכל היה חדש ומסעיר

לפעמים אני שוכב לידך

ולא מצליח להבין את האושר שיש בי

עדיין מסרב להאמין

המילים שלך עוד מלוות אותי

מילים של געגוע פשוט

לא חיפשת בגעגועייך אורגזמה משתוללת

פשוט להיות לידי

להרגיש אותי צמוד

לדעת שאני שם

ולדעת שאת התחושה הזו את רוצה, עוד ועוד.

קרוב קרוב

הרבה הרבה

מגע.