לפני חודשיים. יום שבת, 30 במאי 2026 בשעה 8:14
תתארו לכם אותה נכנסת לחלל
שמלת אוברול כחולה כהה שאותה משלימה חולצה לבנה .. לא חלקה עם ציור שובה נפש של ילדה
להשלמת המראה, חופשיות שדייה ללא חזיה ושתי קוקיות , אחת מכל צד.
המבט שלה לא מחפש אחר דבר מה מסויים. יש בעיניה צללית כהה
לא ניתן לראות זאת, אך לפני שנכנסה לחלל , רגליה היכו בחוזקה בעודה רצה את כל הדרך עד לקומה השנייה
'אני מאחרת' - דחקה בעצמה.
הסיבה שהפרט הזה לא נעלם מעיניו היא אדמומיות הלחיים .
הוא אסר עליה לשים איפור . היא יכלה להרשים אותו רק עם בד ובישום.
היא חייכה לעצמה שקלטה אותו מביט בה. מרגישה שהלחיים שלה כבר אדומות ממש.
עשתה כבקשתו למרות שהגרביים היו ממש הגזמה נעימה, אך לא תאמו את מזג האוויר החם.
גרביים עד הברך , מפוספסות . קצוות של כפות חתול מציצות כאילו סוללות את הדרך הקצרה על העור החשוף אל ערוותה.
ולבסוף נעלי בובה
בחר להם לשבת במרפסת . נופיה של העיר העתיקה נפרסים תחת מרפסת יפה
השמש שוקעת בקו הרקיע
היום מחליף לילה והיא סוף סוף יכולה להפסיק להיות גדולה ולחזור להיות , פשוט קטנה.
"שלום לך", הוא מברך
אני נזכרת שאני יכולה לדבר . ''שלום פשוט אורי''
הוא מושך לי כיסא והמחווה הזרה עושה לי נעים בבטן התחתונה
לפניי מונחת כוס לימונדה, עם קש. קוביות הקרח בפנים רוטטות שרגליי בועטות בטעות ברגל השולחן
רואה אותו מחייך חיוך גדול ואני נדבקת בכך ומחייכת גם.
''איזה מזל שפגישה ראשונה לא נחשבת, גם אם את מאחרת'' אמרתי
שם לב לפיה המפוסק מעט וללשון מלחלחת שפתיים בצמא קל.
''שתי לך, לזה זה נועד'' אני מוסיף. יודע שזה גם יעזור להוריד את דפיקות הלב שמורגשות אצלה בבית החזה.
היא רוכנת אל הקש. עוטפת אותו בשפתייה ויונקת את הנוזל לחלל פיה,
הוא קר ופירותי, חמצמץ ועוקצני. מזכיר לה כמה אורי אוהב להיות ציני.
היא מוקירה לו על המחשבה בזמן שהנוזל חולף מפיה אל תוכן הקיבה. מעביר בדרך צמרמורת קרירה. נעימה. האם פיטמותייה עמדו בתחילת השיחה...
אני מציצה בשעון ''זה לא נחשב איחור'' מתרעמת. ''ממתי אתה כזה קטנוני לפרטים שכאלה'' אני אומרת וישר מתחרטת.
בזמן שהוא חושב על תשובה היא סורקת מהר את הגבר שמולה.
משהו בידיים הגדולות שלו, שמונחות על השולחן , גורמות לה סוף לתהיות. מדוע הוא מתעקש שהוא צייר סימנים בקנבס , בעיקר עם האצבעות.
תוהה לעצמה כמה אצבעות כאלה תוכל להכיל בתוכה.
"באיחורים אין פרשנויות. קבענו לשעה 2100 והגעת לפה ב2108. שנינו יודעים שאת מאחרת וזה שרצת לפה כדי לא לאחר יותר , חמוד בעיניי."
המילים שלי נאמרות בחיוך אך ניכר שהוצאתי אותה ממחשבה כי לרגע חשבתי שקפצה ממושבה.
''המזל שלך זה שאני לא מהסוג שמחפש סיבות להעניש. כאב הוא תחושה כשאר התחושות, אין בהכרח לנהוג בו בקמצנות''
כדי להוסיף כוונה . שלחתי יד אל ירך ימין והחלקתי יד מהמתניים לברך לאורך השמלה.
המבט שהרימה אלי היה רושף. לא כועס. ''אך אשמח לשמוע התנצלות''' אמרתי. ''כך נהוג''
''סליחה שאיחרתי'' פלטה בשקט.
ולי היה קשה לא להגיד לה 'ילדה טובה'.
לקח לי זמן אבל אחרי המשחק הקטן בהתחלה השיחה נפתחה והלימונדה הוחלפה במשקה לילדות גדולות יותר, הצטרפה גם מטרייה חמודה.
נהנתי לשמוע אותו צוחק , מספר סיפורים , מדבר עם הידיים הגדולות הללו וכל שפת הגוף. הוא גבר שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו. למרות שהוא לא מנסה לבלוט ולמרות שאינו גבר קטן הוא רגיש לכל מה שקורה סביבו. מטון אלים בגסותו ועד לאישה מבוגרת שמפסלת את דרכה בהמון.
רק במשקה השלישי עם קינוח חמוד היא התחילה לנשום וגם לדבר בלי סוף . נהנתי לשמוע אותה מתארת דברים חשובים עבורה בחיים וגם לראות אותה מפליגה עם מחשבות ורעיונות טיפה בוטים.
המקום התחיל להתרוקן וחיפשתי בעוד זמן איכות איתה. רק שנינו .אז הצעתי לה לטייל מעט בחורש הסמוך.
נהנתי ללכת שהיא מעט קדימה, מציצה לראות שאני מאחוריי. זה כיף להביט על אנשים מלמעלה. יתרונות היותי גבוה.
עצרנו על ספסל . בהחלטה שובבה. נתתי לה להתיישב לי על הברך שאוכל להביט בפנייה מקרוב
פה הזמן עצר מלכת
