אוטוליזה

אתמול במשחקי השף הייתה משימה לבשל את רגע השפל הכי נמוך שחוויתם..

זה החזיר אותי אחורה לכיתה ח׳, אני, ילדה חדשה במקום חדש, חטיבה חדשה ועושים עליי חרם.. בגלל שאני חדשה..

בגלל שהגעתי מהעיר ולא מהמושב/יישוב/קיבוץ, כי אני מתלבשת שונה ולא שמה חולצות גזורות ונעלי שורש, כי אני "עירניקית" ככה הם קראו לי 🤦🏼‍♀️ הזוי על מה ילדים יכולים להחרים...

אני זוכרת כמה התקופה הזו הייתה נוראית, אלימה, ובעיקר בודדה..

ניסיתי לעשות הכל כדי להסתיר מההורים שלי כי לא רציתי לאכזב אותם ולא לצער אותם שאני שונאת את המקום החדש שעברנו אליו..

בכל מקרה אחד המקרים הזכורים לי זה שאני הולכת לקפיטריה בהפסקת צהריים לקנות משהו בקפיטריה, לבד כמובן וכשאני נכנסת למסדרון במתחם אחד הילדים שהיה ממובילי החרם (ואיך שהוא הייתי מאוהבת בו אל תשאלו למה מעין תסמונת שטוקהולם או וואט אבר 😂 אחרי שנים גיליתי שזה היה הדדי בקטע לא מוסבר...) ניגש אליי, הסתכל לי ישר לתוך העיניים עם חיוך מאוזן לאוזן ושפך עליי את הצלחת.. 

הלב שלי נחמץ.. זה אחד הרגעים שנחרטו בזכרוני..

אני זוכרת את עצמי מחניקה ובולעת את הדמעות, אף פעם לא נתתי להם את התענוג לראות אותי בוכה והיו מקרים גרועים מזה.. אחר כך כשהייתי לבד, מוגנת.. הסכר נפתח.. כמה קשה להכיל ולהתמודד עם כל זה לבד.. לחזור הביתה ולספר להורים איזה מקום מהמם ואיזה כיף.. אבל ללכת לישון בוכה, מעדיפה לקחת את הכאב עליי, למה צריך להכאיב גם להורים שלי, הם עושים בשבילי הכל אז ועד היום.. 

בכל מקרה אם הייתי צריכה להכין מנת שפל היא הייתה קציצות וקוסקוס שזה גם מה שנשפך עליי באותו היום, אחרי המקרה לא העזתי יותר לקנות או להביא משהו שאפשר לשפוך לימים ארוכים מהפחד שישפכו אותו עליי שוב.. 

אם הייתי מועמדת הייתי מגישה מנה שנראית שונה לחלוטין..

טורטליני "פולנטה" סולת ושישברק ביוגורט..

על פניו בחוץ הכל נראה עדין, לבן ונקי, אלגנטי וקלאסי אבל כדי לגלות מה קורה בפנים צריך לצלול פנימה..

💔💔💔

אחד השירים שהכי ליוו אותי בתקופה הזו, ובכלל אחת הלהקות שאני אוהבת 🥰