דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

בוראת את עולמי יום אחר יום,

בדיבור, בכוונה, במחשבה,

האלוהים שאני מחבקת אותי

על כל מכה בכנף

על כל נוצה שנשרה בלת ברירה

על כל  תזוזה לא צפויה, מבהילה,

האלוהים שאני מראה לי כמה שאני טובה,

כמו שאני, כבר עכשיו, בלי להשתנות עוד,

אפילו לא

טיפה,

מלאה בחמלה כלפי, מביטה בי ברכות, בעיניים טובות מלאות אמונה.

האלוהים שאני ממלא אותי ברוח, מזכירה לי שאני נשמה, אור אינסוף, בהיר, צלול, לבוש בגוף של אהבה, בוערת אור של אהבה,

האלוהים שאני לוקח את ידי וצועד איתי, מלווה, דרך כל הפחדים שלי, דרך היאוש, לעבר התקווה,

האלוהים שאני מנשק את הדמעות שלי, את דמעות הכאב, העצב, הפגיעה, מבטיח לי שאני לא לבד, גם אם אני מרגישה, הוא כאן תמיד עבורי, לחבק אותי, לתמוך, הוא אבא שלי ואני תמיד מולו, בכל גיל שאהיה כמו ילדה קטנה.

האלוהים שאני מזכיר לי שאני ראויה, ראויה מעצם היותי, ראויה מעצם בריאתי, ראויה ללא תנאי לקיום שלי, ראויה לקבל ולתת את האהבה שאני, להיות האהבה שאני,

במבט טוב ופתוח, בכוס רטוב וחם, שוקק ונאנח למול הרוח, בעיניים פקוחות לרווחה, בשפתיים נשוכות בכאב של תשוקה, בגוף מפוסק, בלב פועם וחי, בלב פועם וחי.  

האלוהים שאני מזכיר לי שאני כאן עם סיבה, עם תכלית, עם ייעוד, שגם אם הוא לא ברור בי לגמרי, הוא מתבהר בתוכי עם כל יום שעובר, הוא מוגשם, זה לא במיקרה, הכל מדויק ונכון, הכל מסומן, אני בדיוק איפה שאני צריכה, אני בדיוק בזמן שאני צריכה, אני בדיוק כאן.

האלוהים שאני

הוא זכר, הוא נקבה

הוא גבר, הוא אישה,

הוא עצב, הוא שמחה

הוא אור וחושך

הוא לבד וביחד

היא גוף היא נשמה

היא קודש היא קדשה

הוא אחדות הבריאה

הוא והיא

שניהם יחד, הם אחד

הם אני

אני

האלוהים שבתוכי.

מנגו מאיה

סמוקת לחיים, נוצצת עיניים, מובכת,

מבוישת, בא לי שתדע שאני מודעת לעצמי, אני לא עוד מנגו, אני מנגו מאיה, כזה שמזהים מרחוק, ולא רק בגלל הטעם האלוהי, או הריח המשכר שלו, אלא בגלל המהות

שלו,

שלי...

בא לי שתתחיל בלהריח אותי, שתימשך להריח אותי, את הריח הפסיכי שלו שאי אפשר להתעלם ממנו, שהאף לבד נמשך להריח ממנו, עוד ועוד, כמו ריח של לימון, או אתרוג, כמו ריח של תיבת פנדורה, של סוד,

ואז בא לי שתמשש אותי כמו שממששים מנגו מאיה, כשמרגישים שהוא ברכות מושלמת, לחיצה קטנה של הבוהן על הלחי, מרמזת על כמות מדויקת של עסיס לצד בשרניות מתוקה, כבושה, ממלאת פה ולחי, ואם כבר יש חוסר איזון אז שיהיה יותר עסיס מפרי, בדיוק בקצת יותר, בקצת יותר רטוב, קצת ששומר על איזון יחסי, שימלא את הפה אבל שיהיה גם עניין, גם בשר, בתוך הביס

ואז בא לי שתיתן בי ביס כמו שנותנים במנגו מאיה, בשל, עסיסי, עם הקליפה, בא לי שתקרע את הקליפה בשיניים שלך, בא לי שתחדור מרקמים, בא לי למלא את הפה שלך בטעם המתוק שלי, החמצמץ, העסיסי, בא לי שיטפטף לך מיץ ממני, שיצרוב לך הגרון קצת, שידמעו העיניים קצת, מרוב שזה מפתיע כמה שהוא טעים, בא לי שהמיץ ינזול לך בצידי השפתיים, בא לי שתתלבט אם להעביר את הלשון על השפתיים או להעביר אותה על היד, שתוך רגע מלאה גם במיץ מטפטף, נוזל, חושני בטרוף, בצבע מהפנט שעובר מיד ליד, בא לי שהסנטר שלך יתמלא מיץ, והאצבעות, ופרקי הידיים, בא לי שתרצה להמשיך ולנגוס, ולא תדע מה לעשות קודם, שיתבלבלו לך העיניים,

בא לי שתחליט לתת עוד ביס ועוד ביס, בא לי שתאכל אותי לא מסודר, בא לי שתהיה חייתי, יצרי, בא לי שתתלכלך ממני, בא לי שתקרע ממני את העור, שתיגע בבשר, בא לי שתטעם אותי מכל חלק של המנגו שאני, כי אין דין הלחיים כמו דין הגרעין, בא לי שתתמלא כולך מיץ, מתוק, נוזל, חצוף, מציק, בא לי למצוץ ממך את המיץ שלי, לעבור עם הלשון ללקק אותו, עוד ועוד, תוך כדי שאתה ממשיך עם הביסים, אני מוצצת ממך את המיץ, יונקת את הסנטר שלך, הוא כמו פיטמה אבל קשה, הוא מציץ, כמו הזין שלך,

ואז אני עוברת על האצבעות מלאות המיץ שלך, הדביקות, מכניסה אותן לפה שלי אחת אחרי השניה, פותחת עוד ועוד, יורדת למטה לפרקי הידיים, מלקקת אותן, והמיץ נוזל למרפקים ואני אחריו, כ"כ שקועה בלקיקוק, במציצה, בטעם של המיץ שלי עליך, ממך

שאני מרימה את המבט שלי ומשפילה אותו מיד, כשאתה מסתכל לי עמוק לעיניים, כשבין רגע אני הופכת לטרף, למנגו מאיה שאני, שמשאיר סיבי זיכרון מתוק, אינסופי שתקועים לנו בשיניים..

(פאקק, בא לי מנגו מאיה עכשיו, באמצע החורף, הטרפתי אותי  🙈)

הוּא לֹא שֶׁמָּא אֲנַחְנוּ לֹא אֲהוּבִים אוֹ דְּחוּיִים,

הַפַּחַד הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר שֶׁלָּנוּ

הוּא שֶׁאֲנַחְנוּ אֲהוּבִים אֶחָד ע"י הַשֵּׁנִי/ה בְּעָצְמָה שֶׁמֵּעַל לַכֹּל שִׁעוּר,

זוֹ הָאַהֲבָה שֶׁבָּנוּ - לֹא הַדְּחִיָּה שֶׁבְּתוֹכֵנוּ - שֶׁמַּפְחִידָה אוֹתָנוּ יוֹתֵר מִכֹּל.

בְּעוֹמְקֵנוּ,
מִבַּעַד לְכָל הַפְּצָעִים הַסְּפוּגִים בְּנוֹ מִיַּלְדוּתֵנוּ,

אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמֵנוּ -
אֵיזוֹ זְכוּת יֵשׁ לִי לִהְיוֹת כָּכָה רָאוּי, רָצוּי, נֶחְשָׁק וְאָהוּב ע"י עַצְמִי וְהָאֲהוּבָה שְׁמוּלִי?

לְמַעַן הָאֱמֶת - אֵיזוֹ זְכוּת יֵשׁ לָנוּ לֹא לִהְיוֹת?

אֵין שׁוּם דָּבָר חפְשִׁי בִּלְהִתְנַתֵּק מִתּוֹךְ הַפַּחַד לְהַרְגִּישׁ אֶת אַהֲבָתְךָ,

מִתּוֹךְ אַשְׁמָה שֶׁאֲחֵרִים לֹא יַרְגִּישׁוּ אֶת הַמְּלֵאוּת הַמִּתְרַחֶבֶת בְּלִבֵּךְ,

אֵין שׁוּם דָּבָר חוֹפְשִׁי בִּלְהִתְנַתֵּק מִתּוֹךְ פַּחַד לִפְגֹּעַ וּבְעִקָּר לְהִפָּגַע.

כְּכָל שֶׁנִּתַּן לְאַהֲבָה שֶׁבְּנוֹ וְשֶׁלָּנוּ לְהָאִיר - אֲנַחְנוּ מַעֲנִיקִים, בְּלִי מוּדָע, רְשׁוּת לַאֲחֵרִים לִהְיוֹת הָאַהֲבָה שֶׁהֵם,

בְּדִיּוּק כָּמוֹנוּ.

כְּכָל שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר מֵהַפְּחָדִים וּמֵהַאֲשָׁמָה שֶׁלָּנוּ,

אַהֲבָתֵנוּ תְּשַׁחְרֵר אֲחֵרִים מִפַּחַד וּמֵאַשְׁמָה..

* אינטרפטציה *

מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת, מַבְטִיחָה לִי בְּחִיּוּךְ שֶׁלָּהּ שֶׁהַכֹּל יִרְגַּע בִּי בַּסּוֹף,
כָּל הַסְּעָרוֹת
כָּל
ה
ס
ע
ר
ו
ת,

הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה שֶׁבִּי
יוֹדַעַת טַעְמָם שֶׁל מִלְחָמוֹת
זִכְרוֹנוֹת שֶׁל גַּעֲגוּעַ וַאֲבֵדוֹת
וְשֶׁקֶט שֶׁל הַשְּׁלֵמוּת,

הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה שֶׁבְּתוֹכִי מְחַיֶּכֶת אֵלַי בְּחֹם,
חֹם שֶׁל זִקְנָה, עֵינַיִם פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה
בְּתוֹכָן שׁוֹבְבוּת שֶׁל יַלְדָּה,
מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ, שֶׁהִיא אֲנִי, הַיַּלְדָּה שֶׁבְּתוֹכִי,
מַצְמִידָה אוֹתִי לַלֵּב שֶׁלָּהּ הַפּוֹעֵם, מַרְגִּישָׁה אֶת רַגְלַי הַקְּטַנּוֹת מִתְנַדְנְדוֹת בְּתוֹךְ רֶוַח
שֶׁל יְרֵכַיִם,
עָבוֹת, חֲכָמוֹת, מַצְמִידָה אַף לְאַף,
מִנֶּחָמַת דִּמְעָה שׂוֹרֶרֶת, מְנַגֶּבֶת נַזֶּלֶת קְטַנְטַנָּה, מְנַשֶּׁקֶת אַכְזָבָה עַצְמִית, אוֹמֶרֶת לִי כַּמָּה שֶׁאֲנִי טוֹבָה,
כַּמָּה
ש
א
נ
י
ט
ו
ב
ה

הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה שֶׁבְּתוֹכִי מַבְטִיחָה לִי שֶׁזֶּה בְּסֵדֶר לִגְדֹּל,
זֶה בְּסֵדֶר לְפַחֵד, זֶה בְּסֵדֶר לַחֲלֹם וְזֶה בְּסֵדֶר לִטְעוֹת, הַכֹּל בַּסּוֹף עוֹבֵר הִיא מַבְטִיחָה לִי
וַעֲדַיִן,
זֶה בְּסֵדֶר לִכְאֹב
זֶה
ב
ס
ד
ל
כ
א
ו
ב

אֲנִי עוֹד אַרְאֶה שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר לִי,
כָּל הַשְׁעָרוֹת הַפְּזוּרוֹת, בַּקּוּקוּ הַנִּפְלָא וְהַמְּרֻשָּׁל,
שֵׂעָר אָרֹךְ מְפֻזָּר, מְלֵא רֹךְ, מְעֻגָּל,
שֵׂעָר לָבָן אָרֹךְ, צַמָּה אֲצִילִית, יוֹצֵאת מִתּוֹךְ מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה, קְצָווֹת לְבָנוֹת מְאִירוֹת דַּרְכָּהּ שִׂמְחָה,
עֵינַי הַטּוֹבוֹת שֶׁלִּי מַבִּיטוֹת בִּי בְּאַהֲבָה.

הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה שֶׁבְּתוֹכִי
מְלַמֶּדֶת אוֹתִי
לַעֲשׂוֹת אִתִּי אַהֲבָה
לְעַרְסֵל אוֹתִי בְּשַׁלְוָה.

* אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם *

וְגַם לִבְכּוֹת,
הָעֶצֶב מְמַכֵּר
וְגַם הַדְּמָעוֹת,

לִכְאֹב זֶה מְמַכֵּר
וְגַם לִצְחֹק,
הַשֶּׁקֶט מְמַכֵּר
וְגַם קְנִיּוֹת

הַמִּדְבָּר מְמַכֵּר
וְגַם נוֹף יָרֹק
הַמּוּדָעוּת מְמַכֶּרֶת
וְגַם לְהִתְמַסֵּר לָרֵגָשׁוֹת

לָרוּץ זֶה מְמַכֵּר
וְגַם הֲלִיכוֹת,
לִישֹׁן זֶה מְמַכֵּר
וְגַם לִבְהוֹת

כְּשֶׁאַתָּה מְמַסְמֵר אוֹתִי לַקִּיר,
זֶה מְמַכֵּר
וְגַם גְּמִירוֹת,
פּוֹרְנוֹ זֶה מְמַכֵּר
וְגַם עוֹד וְעוֹד חֲוָיוֹת מִינִיּוּת,

לִישֹׁן בַּלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ,

בַּגֻּמְחָה שֶׁלִּי
זֶה מְמַכֵּר
אוּלַי יוֹתֵר,
בָּטוּחַ
לֹא
פחות..

מתמונות...

שֶׁל נָשִׁים חֲשׂוּפוֹת שָׁדַיִם

מְמוֹלְלוֹת אוֹתָם בֵּין הַיָּדַיִם,

מִלִּים מְחַרְמְנוֹת יוֹתֵר

מִגִּיפִּים שֶׁל מְצִיצוֹת

יוֹנְקוֹת שפתיים,

מִלִּים מְחַרְמְנוֹת יוֹתֵר

מִטּוּסִיק פָּעוּר לְחַיִּים,

מִלִּים מְחַרְמְנוֹת יוֹתֵר

מֵרְטִיבוּת שֶׁל שַׂחְקָנִית פורנו בֵּין רַגְלַיִם.

"מִלִּים מְחַרְמְנוֹת יוֹתֵר מִתְּמוּנָה"

אַתָּה כּוֹתֵב לִי,

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה צוֹדֵק

יוֹדַעַת...

כִּי גַּם אוֹתִי הֵן מְחַרְמְנוֹת יוֹתֵר..

הַכֹּחַ שֶׁל הַמּוֹחַ לְדַמְיֵן

מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה,

מָה שֶׁבָּא לוֹ שֶׁיִּהְיֶה..

תָּמִיד מֵעַל הָאֵפֵקְט

שֶׁל הָעֵינַיִם שֶׁרוֹאוֹת אֶת זֶה עַכְשָׁו קוֹרֶה.

לעצמי,

ללב הטוב שלי, המרגיש, החשוף, הרוטט, האוהב

השבור לרסיסים.

משויכת לעיניים שלי הנבונות, היפות כ"כ, החומות,

שרואות עמוק בפנים,

משויכת למוח שלי, היפה, הסוער, החכם, השואל,

משויכת לידיים שלי, המחבקות, העוטפות,

המלהטטות בי כשפים,

משויכת לצוואר שלי, לנקודה הפועמת שבו, לחום שהוא מקרין,

משויכת לכתפיים שלי, העדינות, הנחושות

לעצמות הבריח שלי הבולטות, הנוכחות

משויכת לשפתיים שלי המשורטטות, החושניות,

משויכת לחיוך שלי, לאור שפורץ ממנו, לשיניים הצחורות,

משויכת לשדיים שלי, היפים, הרכים, הקטנים, המזדקים, האהובים

משויכת לפטמות הורדות, המתקשות, המתלקחות,

משויכת לבית החזה, הדק, היפייפה, לכלוב הקסום שפורץ בי כשגבי מתקמר,

משויכת לבטן שלי, הרכה, הענוגה, המופלאה, המכילה את סודי סודותי, כאבי, חולשתי,

משויכת לכוס שלי, למילה הזו, שלא מתארת אותו בצורה מדויקת, כי הוא עולם שלם, בין רגליים, עולם של חיים ומים, ורטיבות אינסופית וצמרמורות בין ידיים.

משויכת לרגליים הארוכות שלי, לעוצמת הצעדים, הנחושים, לרכות הנשית שנובעת מהן, מהאופן שבו הם מחזיקים

אותי,

משויכת לעצמי..

משויכת לתחת שלי, הבתולי, המופלא, הרך, הנשי, העגול בדיוק במידה, שלי..

משויכת לאוזניים שלי, למילים הטובות שהן אוספות לתוכן, לזכות שהן מלמדות תמיד על מי שמולן..

משויכת לעצמות הלחיים שלי, להילה הזו שהן מקנות לי, לפרידה קאלו שמשתקפת מדמותי,

משויכת לגבות, לריסים, לשיער

משויכת לנשימה שלי, לנקיון שבה, להנשמה שהיא מקיימת בי עד בלי די,

משויכת לנפש שלי הסוערת, החכמה,

משויכת לנשמה שלי המאירה, הזקנה..

משויכת אלי, לתוך תוכי, למי שאני נגלת לי במסע חיי,

פלא מאיר ומואר..

אִשָּׁה מְסֻפֶּקֶת הִיא אִשָּׁה
שֶׁגָּמְרָה..
לְבַקֵּר אֶת עַצְמָהּ
שֶׁגָּמְרָה לְהַקִּיף אֶת כָּל הַתְּשׁוּבוֹת הַנְּכוֹנוֹת
לְפַחֵד שֶׁעָשְׂתָה אֶת כָּל הַטָּעוּיוֹת הָאֶפְשָׁרִיּוֹת,
כָּזוֹ,
שֶׁנֶּאֱנַחַת בִּתְשׁוּקָה
שֶׁל מִי שֶׁמְּקַבֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ בְּעַצְמָהּ,
שֶׁל מִי שֶׁעוֹשָׂה עִם עַצְמָהּ אַהֲבָה
כָּךְ
אוֹֹ כָּךְ
עִם כָּל הַמֻּרְכָּבוּיוֹת הַלֹּא שְׁלֵמוֹת,
עִם הַקְּמָטִים הַמְּבַצְבְּצִים,
עִם הָעוֹר הָעוֹדֵף וְהָאוֹר הַנֶּהְדָּף מִבִּפְנִים,
אִשָּׁה מְסֻפֶּקֶת הִיא כָּזוֹ שֶׁגָּמְרָה
לְהִסְתַּפֵּק
וְהִתְחִילָה לִרצות,
הִיא כָּזוֹ שֶׁנִּפְטְרָה מֵהֶסְפֵּק וְהִתְחִילָה כְּמוֹ תִּינֹקֶת צַעַד צַעַד פָּשׁוּט לִהְיוֹת,
אִשָּׁה מְסֻפֶּקֶת הִיא כָּזוֹ שֶׁגָּמְרָה
לְהַצִּיב לָהּ יְעָדִים
לְסַמֵּן וִי עַל הֶישֵּׂגִים
וְהִתְחִילָה בְּנחת בְּשֶׁקֶט כִּמְעַט
בְּלִי שֶׁתַּרְגִּישׁ,
לִחְיוֹת.

בטוש שחור כאילו זה היה אתמול,

קראתי אותו לראשונה

חתום על התחנה של אגד,

שהייתי עומדת בה ומחכה,

שנים שהוא בוער בי

מרעיד אצלי נימי נימים

של תשוקות חבויות בפנים,

של אשמה על רטיבות אינסופית

של ידיי שלי זוחלות, לתוכי, מלהטות בי כשפים,

"אני

מרגישה

כמו

כלבה

מיוחמת.."

מגלגלת את המילים על לשוני

בשקט, כמו מחרישה בי סוד,

כמה הן מוכרות לי

כמה הן מבוישות בי

כמה הן אסורות בי

כמה הן מרעידות בי

עד היום..

חוזרת לגיל 14 בשניה

שפתיים נושכות אחת את השניה

גב נשען על תחנת בטון אפורה

רגליים פשוקות בכמיהה רטובה

עיניים הופכות במשפט

אצבע עוברת על כתב שחור דק,

" אני

מרגישה

כמו

כלבה

מיוחמת..."

מסדירה נשימה,

מדמיינת איך כלבה מיוחמת מרגישה,

את הריח שהיא מפיצה

את הרטיבות שמתעוררת בציפיה חייתית קדומה,

בסימן נעלם שאני לא רואה, היא כמו משתגעת,

בדממה ובקול רם,

כל הכלבים מקיפים אותה

מרחרחים אותה מטפסים עליה,

החזק מביניהם הוא הראשון שעולה עליה

והיא אחת והם כולם, במין סדר מופתי,

הם עולים עליה אחד אחרי השני,

צמודי אברים, בחיבור של נוזלים,

כמו בואקום כזה, שלא נפרד גם אם מנסים,

עיניים פעורות, לשון מתנשמת, בטן עולה ויורדת,

היא נראת כמו באדישות מבחוץ,

אבל מבפנים היא מתוך טראנס, עמוק, של שייכות,

לתשוקות שלה, למהווים של הטבע, לזה שעכשיו חודר אליה,

מפיצה את הסימן שמפעיל את כל הזכרים

שחגים מעליה,

אחד אחרי השני.

שנים אחרי אני סוף סוף

מבינה אותו בצורה מדויקת,

אני מרגישה כמו כלבה מיוחמת...

ביללות כאלו

גרוניות, קולניות, חריפות,

נוהמים בלילה ברעש נוכח כזה

שלא מתנצל על הפרעות,

אני כבר מזהה אותה

את החתולה השחורה הזו

שהיא אני,

את הקול שלה הצרוד, המחוספס, הכנוע

שהוא לא הקול שלי,

את הביס הזה שיש לה בעורף

את הפצע הטרי,

מזהה אותה בתוכי

את ההתמסרות שלה לחוזק של האחר

את ההיצמדות שלה, קופאת תחתיו

כמו רוצה שלא יגמר,

"חתולים מזדווגים" אני אומרת לך

לוחשת,

מרגישה את הדופק בי פועם

"תסגרי את החלון"

אתה ממלמל מתוך שינה

"איזה רעש מעצבן.."

*מוקדש למי שעזר לי להוציא את זה מתוכי, תודה 🌷.