היום לפני 23 שנים נעלמת לי,
קשה לי עד עכשיו להסביר לילדה הקטנה שבתוכי, לאן הלכת ומתי ואם תחזור, אני חושבת שלמרות ההגיון והשכל שלה, היא עדיין מחכה,
מנסה להבין איך זה קרה, איך לא הבנתי שאנחנו עם הפנים לסוף ולא להתחלה ואין לי מושג איך עם כל החוכמה שלי פספסתי את זה וזה בא לי כמו סטירה מצלצלת, רועמת, הפוכה, רגע היית פה ונלחמנו, וטיפלתי לך במים שיצאו לך מהפצעים ברגליים, רגע הכנתי לך פתיתים צהובים מידי לטעמך ועדיין אכלת בצחוק משועשע בעיניים ורגע אחרי הכרחתי אותך להכניס משהו לפה באשפוז ההוא שממנו כבר עצמת לתמיד את העיניים, רגע תכננת איתנו תוכניות של מישהו שיש לו ים שאיפות ורגע אחרי ראיתי אותך בוכה לעצמך בידיים, צריך עזרה לקום מהאסלה, לא יוצא החוצה מהבושה,
יש כאב שאין לו זמן, הוא אל מותי, למרות שכבר קשה לי להעלות את הפנים היפות שלך בתוכי, אפילו הצחוק המתגלגל שלך שהיה מקדם את כל מי שנכנס לבית שלנו, אפילו הוא, כבר לא מקדם אותי,
יש לי רצון כל כך גדול לשים עליך ראש, לשמוע עוד פעם אחת את "הנסיכה שלי" שהיית קורא לי, רצון לשטוף את הבית עם החפיף שהיית מחייך וקורץ לי, לטעום את המרק הזה שהיית מכין שהיה הכל חוץ ממרק קליל ששותים, יש בי רצון כל כך חזק לחזור לזמן שהייתי שלך, שהייתי של מישהו, שהייתי פשוט. פשוט היתה כך יכתבו לי יום אחד על המצבה, לך כתבו משהו על יסורים ועוד כמה פסוקים מאשת חיל או משיר השירים, היה מספיק לכתוב שם "היה אבא שלה".
בא לי לראות אותך עוד פעם אחת כועס כשהייתי מפריעה לך לשמוע חדשות, בא לי לראות אותך שוב מכין לי את השיעורים כשקשה לי ועצוב, בא לי ללחוש לך דאדי שלי הכי טוב בעולם, כמו שהייתי לוחשת לך רגע לפני שתמות, בא לי שתרים אותי עם הכף של הטרקטור שלך שוב,
אני כבר לא הולכת אליך, השיש הזה הקר הוא הכי רחוק מהחום שלך שהיית, מהגוף הגבוה, הגדול, מהיופי הזה, מהחיוך הצחור, מכמה הייתי אוהבת לשמוע אותך מבדיל בין קודש לחול, מניח תפילין, מקדש בקול שלךהנעים, מכמה שהיית אדם שחולם חלומות בהקיץ, רגליים על הקרקע, ראש בעננים, בדיוק כמו שגידלת אותי להיות, להאמין.
בא לי להרגיש שלך שוב, בא לי להרגיש אותך שוב. בא לי להרגיש שוב.
23 שנה שאני כבר לא קטנה.
* כאב חשוף *
