גם לאמא מותר ליהנות

רק אצלי בבית ספר אפשר לשמוע את המשפט

מעכשיו אף אחד לא אומר תחת!

בישיבת צוות של כלל המורים. 

היום חודש מאז שהוא נסע. 

הזיכרון של הנוכחות הפיזית שלו מתחיל להתעמעם והמגע שלו, זה שכל כך התרגלתי אליו, התמכרתי אליו, שקעתי לתוכו כמו כורסה ישנה ונוחה, מתחיל להיות זיכרון רחוק. כזה שרק אם אני ממש עוצמת עיניים ומתרכזת, אני יכולה להעלות בקושי איך הידיים שלו מרגישות עלי, איך הן נראות כשהן מעסות לי את כפות הרגליים, איך השפתיים שלו מרגישות כשהוא מנשק אותי או איך הגוף שלי מרגיש כשהוא נצמד אלי מאחורה. 

אני מתגעגעת אליו מאוד. אני לא צריכה טריגרים לגעגוע הזה, הוא נוכח כל הזמן, עומד לידי בכל דבר שאני עושה, הגעגוע הזה הולך לישון איתי במיטה (אימצתי את הצד שלו, מחבקת כרית ואת החולצה שלו, כמו שמיכי, כל לילה) והוא קם איתי בבוקר ומתחדד כשאין לי את מי לנשק נשיקות קטנות לפני שאני הולכת לעבודה. 

אני כבר לא בוכה כל הזמן, רק לפעמים, רק מהתרגשות של זיכרון כזה או אחר או כשהוא כותב לי על מי אני עבורו או על הגעגוע שלו.

אני כבר לא מחטטת בפצע המדמם שהוא הפרידה שלנו וכבר לא משחזרת שוב ושוב את הרגעים האחרונים שלנו לפני שהוא הלך. 

אני חיה לצד הנוכחות הרגשית שלו אצלי, מנסה להתרגל אליה ולהבין איך אני ממשיכה את המסע שלי לבד אבל איתה. 

אני עדיין ממש לא מוכנה להיפגש עם אף אחד, לא מסוגלת לחשוב על מישהו אחר נוגע בי או אני במישהו אחר, אבל הזמן כן עושה את שלו ולפחות אני רואה קצת אור. 

ואני הולכת עכשיו לציין את מה שנראה לי מובן מאליו אבל ממש לא כזה, מסתבר:

בבקשה תכבדו אותי ואתכם ואל תכתבו לי. אני עדיין לא מעוניינת או מוכנה להכיר ו/או להיפגש אז בואו נחסוך לכולנו את הטירחה הזו, סבבה? סבבה. 

מארגנת קבוצת רכישה 

פרטים בפרטי. 

#לא_באמת

אנחנו נשארות בתחום הרגליים והפעם - רוב הרגל!

ומולו, הנמסיס שלי, זה שמכניע אותי כל פעם מחדש למרות המחיר הכבד שאני משלמת על צריכה שלו - האייסקפה! (ימח שמו, כוסאומאומו כמה שזה טעים, טפי!)

אז מה אומרות?

זה או זה?

כמו כן, אני מתחזקת יחסים מאוד מורכבים עם הבריכה. אבל זה לפוסט אחר. 

נתחיל מהסוף. 

אל תבשלו ותחשבו מחשבות זימה תוך כדי. 

בישול תוך כדי התכתבות על זיונים בתחת (שאני נותנת לה) תוך כדי שהיא מוצצת לו  או על זה שאני מזיינת אותה בכוס תוך כדי זה שהוא מזיין אותה בתחת, מביא איתו הסחת דעת שבסופה את תכניסי את הפסטה הלא מבושלת לתוך הסיר של הרוטב במקום לסיר של המים הרותחים. אם תוסיפו לזה את המשפט

לא לדאוג אם לא תגמרי מספיק נארגן לך ירידה כפולה

תוך כדי שאתן מעבירות את הפסטה הקשה מהסיר רוטב לסיר עם המים הרותחים והנה לכם סיר שנראה כמו מרק עגבניות ובתוכו חבילת פסטה לא מבושלת ולידו רוטב שהוכן מההתחלה. 

אני כנראה מבייצת וכנראה הזמן בכל זאת עושה את שלו כי אתמול הייתי צריכה להחליף מכנסיים ותחתונים פעמיים (!!!) כי הם נרטבו מהכוס הנוטף שלי עד כדי כך שהרחתי את עצמי תוך כדי הליכה. 

אולי, רק אולי, אהיה מוכנה בקרוב לצאת לעולם שוב. 

להלן, הפסטה מתבשלת בתוך מרק העגבניות 🤦🏻‍♀️

המחשבות באסיפות הורים מתחלקות אצלי בראש בין לגלגל עיניים על כל ההורים ההיסטריים לבין לדמיין את כל האבות על שש עם פלאג זנב ומבט מתחנן. 

One down, three to go. 

השירשור הזה הזכיר לי זיכרון רחוק. 

כשהייתי בתיכון, בת 16-17 כזה, היה לי חלום שחזר על עצמו כמה פעמים. 

חלמתי שיש לי זין ואני מזיינת מישהו. זה תמיד היה גבר ותמיד היה בדוגי (שזו עד היום אחת התנוחות האהובות עלי) כשאני תופסת לו חזק את האגן ונועצת בו ציפורניים והוא תמיד היה גומר ואני תמיד הייתי קמה רטובה מוצפת ומאוננת מיד כשהייתי מתעוררת. לא היו לו פנים ואני עד היום זוכרת את הגב והגניחות שלו. 

אני זוכרת את תחושת הבילבול המוזרה שליוותה גם את המחשבה על החלום ובעיקר את הגירוי האדיר שהגיע איתו. לא ידעתי אז כלום על בדסמ או פגינג או שליטה. 

בפעם הראשונה שזיינתי מישהו עם סטרפאון, 25 שנה אחר כך, זה הרגיש כל כך נכון וטבעי ובעיקר מאוד מאוד מוכר.

כנראה זה היה עוד רמז מקדים לצד הזה של המיניות שלי. זה והשוט לסוסים שהיה תלוי לי על הקיר בחדר. 

מה שלא הבנתי אז, אני מבינה עכשיו. 

זה לא היה מכתב אהבה, זה היה מכתב פרידה אוהב. 

אז אכתוב שאתה הרף אליו כל אחד אחרייך צריך להגיע אליו, אם אי פעם מישהו בכלל יוכל. אף אחד לא ישתווה כנראה אליך, למה שנתת לי, לאיך ששינית אותי לטובה. אתה האהבה שחיכיתי לה ארבעים שנה ואני מודה על כל שניה איתך. אני תמיד אבל תמיד אוהב אותך. 

ועכשיו, זה הזמן לשים את כל הדבר הנדיר הזה שהיה בנינו בתוך קופסה שאולי תוכל להכיל אותו ולהניח מעל הארון שלי עם התיקים הענקיים שלך. כשתחזור ותיקח את התיקים, נפתח את הקופסה ונראה איך אהבה שחיכתה נראית. 

תשמור על עצמך, אני אוהבת אותך, אני מתפללת שיהיה לך הכי טוב שאפשר בהכל. 

ביי, מאמי שלי, אהוב שלי. 

אני חושבת שהיום, אחרי הרבה מאוד מאוד זמן, אני אלך לאונן. לא סתם לדחוף את סטיספייר אהובי ולחכות שמשהו יקרה, אלא ממש להתקלח, להימרח בקרמים, להכניס למיטה ולענג את עצמי. לעבור על הגוף, לשחק עם הפטמות, להניח את היד על הכוס וללטף כמה זמן מבחוץ, להרגיש את הרטיבות מתחילה לצוץ, להכניס אצבעות לאט, לשפשף את הדגדגן בעדינות ואז יותר מהר, לעבור עם האצבעות לאורך הכוס כלפי מטה ולדחוף אצבע אחת ולהוציא, שוב ושוב, להוסיף עוד אחת עד ששתיהן נוטפות, לעלות חזרה לדגדגן, לחוץ יותר ויותר חזק עם סיבובים יותר ויותר מהירים, לדחות את האורגזמה כמה שאוכל כדי להשיג אחת עוצמתית ומספקת. 

או זה, או לשחק במשחק הממכר הזה עם הפירות המתפוצצים שמצליח איכשהו לכבות לי את המוח. 

נראה. 

*עורכת*

אני לא מרוכזת.

נראה לאן יתפתח הערב. 

תודה לחבר יקר מפה שהביא לי שתי כאפות וירטואליות מצלצלות שאתאפס על עצמי ותודה לחברה אהובה שאמרה לי להיות בחמלה.  

עדיין בוכה כל לילה (ולפעמים קצת ביום..), עדיין כואבת מגעגוע אבל לאט לאט שוקעת הידיעה שזה המצב החדש וכדאי לי מאוד להתרגל אליו במהרה. 

מתישהו הגעגוע יהפוך להיות חלק מהיומיום ואולי אפילו ידהה קצת ואז, אני מקווה, אוכל להרים ראש וטלפון ולהתחיל לכתוב את הזימה שתהיה לי. 

אתמול היה ממש מוקדם מידי לחשוב על זה אפילו אבל אין לדעת מה יביא מחר. 

אופטימיות זהירה וזעירה.