life is a true story

אז חזרתי

הינני

איזה פעולה כימית מתרחשת אצלך מול דחייה שאלתי אותה כששנינו צמודים למדי על כסאות הבר שישבנו בהם מזה זמן.

השאלה לא באה סתם. היא אמרה לי שהיא חוזרת לקלוז'ר עם המקביל הקודם שהיה לה.  בלב היפה שלה לא נשאר מקום בשבילי.

שנים שאני מפלרטט עם דחייה ועם סרוב כצופה מהצד, מנסה ללמוד מה החיווט במוח שנוצר אז. מה היא ההתניה שבאמירת הלא. ברור שיש קצר בין רצון וציפייה של אחד ובין מניעת המימוש. הדחייה , אותה יוצר השני.

יש קשר במתאם ברור בין עומק הציפייה ובין עוצמת הדחייה של המימוש. המוח האנושי יוצר מתאם השרדותי, מפריש הורמונים בהתאם ובתגובה הן הגוף והן נפש מבצעים התארגנות מחדש.

הגוף ברמה הפיזית פשוט נדרך. רוצה. דורש שיסופק היצר ,שיתקבל המענה לצורך ולציפייה.

הנפש לא פועלת באופן דומה. הדחייה וההימנעות גורמות לתגובות לא צפויות. פעם זה יגרום לסגירה ובריחה ונתק. ואילו פעמים רבות, בתנאים דומים, דווקא להתרגשות וציפייה ורצון למימוש בכל מצב.

ולכן כשהיא אמרה שלא נממש את שציפינו מלא זמן, הגוף שלי רצה בה כמו שלא רצה מעולם. הנפש ננעלה וחתמה את עצמה.

הדיסוננס הזה הוא דרייב מטורף שלא נותן מנוח. מעניין.

אני הולך להשביע רעב

רעב פיזי. רעב נפשי. רעב תחושתי. רעב.. 

וכל סוגי הרעב מתחברים יחד. וכל סוגי הרעב לא מוצאים שובע

החיים בקרייווינג

דאמממ

לא הייתי כאן המון זמן

לא סתם שלא הייתי כאן. היו סיבות. טעות לעונש.

חזרתי לקצת בעיקר כדי לברר. אולי סוג של קלוז'ר ריגשי ואולי חזרה לה הסקרנות להבין עוד.

לא שבוזבז לו הזמן. המסע לגילוי ודיוק נמשך כל הזמן. גם אם לא כאן . אולי בכלל לא בשום מקום פיזי , אלא בעומקה של התובנה.

שבתי לכאן כמו ששבתי למקומות נוספים . יש בי בזמן האחרון צורך להכיר תודה למהלכי חיים שעברתי.

כמו עור המושל והופך לנשל. 

התחדשות.

התעוררתי בבוקר כשהשמש שורפת בעיניים, יקיצה טבעית.

בפעם הראשונה אחרי כמעט 30 שנים מצטברות לא ארזתי את עצמי, לא נכנסתי לאוטו, לא נסעתי לשום מקום שדרש את נוכחותי.

תחושת ריחוף קלה מתחת לסדינים הלבנים במזגן השוצף. המגע שלהם על הגוף הערום ותחושת הסרת העול חצו את פניי עם חיוך גדול שאמר לי יותר מהכל כמה משקל הצטבר שם לאורך 30 שנים של עבודה רבה קשה מתסכלת ומדממת כל כך.

הורדתי מעלי את הסדין הלבן חושף את הגוף לרוח הקרירה שהגיע מהמזגן. השמש האירה את החדר באור חד אך עמום דיו כדי להתאים למצב הרוח שנבנה אצלי

בעצלות של לפני צהריים פילסתי לי את הדרך למרפסת , מארגן לי על הדרך כוס G&T שתתאים למצב החדש ובעיקר מנסה לפענח

המון שנים וערמות של שבבי סיפורים סתובבים לי פתאום בראש. הפעמים שהצלחתי והפעמים שכשלתי, מה למדתי מזה ומזה? מה עושים עם כמות המטענים האנושיים והרגשיים שהלכו ונערמו וחלקים מהם מעולם לא טופלו.

חתיכת מסיבת סיום. 

את שורת הטקסים והמחוות שרדתי בקושי. כולם רצו להפרד ורבים באו להגיד תודה. חשבתי שזה יעשה את זה יותר נוח וגיליתי בעיקר מועקה. ססססאמכ, עכשיו באים? השריטות לא יגלידו והמתים לא יחזרו.

אלו שניצלו בכלל לא ידעו לעולם שהיו כפסע. את חלקם אני בכלל לא מכיר. דווקא את המתים אני זוכר טוב יותר. לפעמים זה שם פרטי לפעמים משפחה. לפעמים זה המקום שבו זה קרה. מעדיף לחשוב אל אלו שנמצאים כאן בבטחה וחיים עולם בטוח של נוחות ללא צללים. הצללים הם שלי לא שלהם

אז יאללה מסיבת סיום. דה רסט אוף מיי לייפ! 

גומר את הגין. מדליק ג'וינט. לראשונה מזה 26 שנים. מעדיף לעשות את זה לבד בכלל לא יודע לאן זה יקח את הגוף. את הנפש. 

מתחילים מחדש! זהו!

קו מתוח על החיים כמו שהיו עד כאן. קמתי בבוקר, סדינים לבנים, קרן של שמש, כוס ביד אחת ופיצל קטן בין השפתיים. יאללה יאללה. אפשר לחשוב שעשיתי ריסטארט לחיים. בסך  הכל לחיות מחדש. גם זה משהו.

מסיבת סיום.

אֲנִי נוֹדֵד לִי בֵּין עִלּוּי שֶׁל צֹרֶךְ לְגַחֲמָה שֶׁל רָצוֹן

מִנְהָגָם שֶׁל בַּעֲלֵי הַחַיִּים, מִנְהָגוֹ שֶׁל הַצֹּאן. שֶׁל הָאָדָם.

חַיָּב לִי אוֹתָךְ נוֹשֶׁמֶת כָּבֵד אֶת תּוֹכְךָ עָלַי

רוֹצֶה אֶת רְטִיבוּת גּוּפֵךְ. אֶת לַחוּת שְׁאֵרִית חַיֶּיךָ. אֶת נִשְׁמָתֵךְ

צוֹרֵךְ אֶת חֶלְקִיקֵי הַחַיִּים שֶׁאַתְּ שׁוֹפֶכֶת עָלַי . כְּנוּעָה וַחֲזָקָה

אֶת כִּוּוּן הָרוּחַ שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּךָּ כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּעַ אֶת עוֹרֵךְ

אֶת נְדִידַת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלָּךְ כְּשֶׁעֲנִיַּיִךְ מִצְטַעֲפוֹת מֵאֵימַת מָה שֶׁבָּא

אֶת הָרַטּוֹב שֶׁבּוֹקֵעַ מִגּוּפֵךְ הַמְּקַבֵּל אוֹתִי אֵלָיו

כְּנַרְקוֹמָן שֶׁל גַּלִּים אֲנִי מַעֲלֶה וּמוֹרִיד אוֹתָךְ עִם כִּוּוּן הַזֶּרֶם

מָכוּר לַכֹּחַ הַמְּשַׁחְרֵר וְלַכְּאֵב שֶׁלָּךְ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר רַק שֶׁלָּךְ

נִגְמַל מֵהַצֹּרֶךְ לֶאֱחֹז וְלֹא לְשַׁחְרֵר. מְפַחֵד הַנְּדִידָה

כְּשֶׁתָּבוֹאִי אֵלַי עִם זֶרֶם הָרוּחַ הַנָּכוֹן, אֵדַע!

עַד אָז אַמְשִׁיךְ לְקַנֵּן בְּצִיר הַמַּחְשָׁבָה הַמְּתַעְתֵּעַ

הַצִּיר הַמָּצוּי בֵּין הַצֹּרֶךְ וּבֵין הָרָצוֹן.

יַאלְלָה בּוֹאִי

הרגל שלי דרכה בדיוק בחלק העמוק של השלולית יוצרת אדוות שהתפשטו להן במעגלים אליפטיים

כבר הייתי רטוב כולי מהמאמץ והריצה בעשב הרטוב שימים קודם ספג את מנת הגשם שלו

החיבה שלי לתחושות של רטיבות התחילה להתגלגל במעלה הגוף מייצרת אצלי אדוות רגש הדומה לשלולית שדרכתי בה קודם.

תוך כדי דופק של ריצה בקצב 'טמפו' אני מרגיש את המחסור בחמצן.  השילוב הזה של חמצן שאוזל לאט, רטיבות שמכסה אותי ומאמץ גבוהה מייצרת אצלי גירוי מיידי.

אני אוהב לרוץ מגורה. את הפורקן שלי אני כבר אמצא במקלחת החמה של האחרי.

בנתיים מחשבות על חמצן ורטיבות מציפות אותי.

כמו סרט נע עוברים מולי פנים. נשים, נערות, בוגרות, כמעט ילדות. כל אלו שקשורות אצלי בתת המודע לרטיבות ונשימות מתחננות.

מגיע הביתה במצב של שיא בגירוי המוחי והגוף כולו מתוך.

הרטיבות שהתחילה ברגליים והנשימות שכמעט נלקחו ממנו מחייבות את פורקנן.

שנצ

לא נמאס לי מדברים

לא נמאס לי מאנשים שלא עושים לי טוב

לא נמאס לי מהרגלים מחורבנים

לא נמאס לי ממך אפילו שמזמן נמאס לי

לא נמאס לי מלהיות לבד וביחד כל יום מחדש

לא נמאס לי להמציא את עצמי כל בוקר מחד.

נמאס לי מלא נמאס לי

אז אני לא אוהב כאב! כאב שלי.

כשהרוטור של מסוק החילוץ קירקש לי מעל הראש ואני מרוח על אלונקה עם עירוי ביד וחוסם עורקים על הרגל לא הרגשתי כלום. לא כאב, לא פחד. כלום. ערמת הנתזים שצבר הירך כמה דקות קודם בתוך מסך של קרב ושל צעקות לא כאבה. הגוף מוצף באנדרנלין אפשר לי רק לשמוע את הרוטור של המסוק הממריא שמה, ליד הברך של הסלוקי בדרום היפה של לבנון.

"תזיז את היד ימינה" אמר לי חובש מתנשם שנייה לפני שהחדיר לי את העירוי כשאני שוכב על רצפת אבן חברונית, כמה מטרים מהמסגד הגדול בשכם. לא כאב לי גרם. גם לא מהצלעות שהתרסקו רבע שעה קודם ממכת נבוט אחרי שנשרף לי התחת המחופש שלי על ידי מוכר פלאפל שתי דקות לפני סיום תפילת ה"תרוויח" בסימטא שהובילה מהקסבה. לא כאב בכלל.

כשליאור וגל החזיקו לי את הידיים בצדדים ורפי פירק לי את הצורה עם אגרופים לבטן לא הוצאתי הגה. כבר הייתי מורגל ברוטינה. "תעשה שריר יא תינוק" , "פה גדול יש לך, בא נראה אותך שורק עכשיו" , "עוד פעם חשבת שאתה "דלית" יא "אליף" עלוב".  תמיד היו הסברים לפני המכות שחטפתי אז בתיכון הקיבוצי.

לא אמרתי מילה . לא נותן להם סיכוי להנות מהסאדיזם שלהם. אבל בתוכו בתוכו בוער מכאב ובושה. מהמקום שאליו מסוגלים אנשים צעירים להגיע. מהבושה שאני קטן ולא יכול להחזיר מהבושה שכואב לי כל כך ואני לא יודע להכיל את הכאב הזה.

איזה מחוויות הכאב שלי תגיע אל תוך החדר העמום עם הנרות הדולקים שהיינו בו רק שנינו? זה כל מה שהעסיק אותי. שוכב ערום על המיטה , קצת מותש , אחרי זמן ארוך של מגע קשה וכואב שהענקתי לגופה המבקש.

עכשיו תורי היא אמרה. מה יגיע עכשיו? הנערות הכואבת או הבגרות שבזה לכאב?

בשנייה שהיד שלה פגעה לי בגוף פגע גם ברק חד של מחשבה מזוקקת. מייד הייתי הילד הכבול שקשרו אותו לאבוס בדיר משק החי בהשבעה שעברו ה"אליפים " כשעלינו לתיכון. למעלה משעתיים הייתי קשור ככה. שיירה ארוכה של בוגרים ממני עוברים וחובטים. עכשיו זה חזר. התכווצתי כל כך והיא לא הבינה.

אז אני לא אוהב כאב!

לתת אותו כמתת לאהובותי, שלהן הוא מקנה חופש וחלל שלהן? את זה אני דווקא יודע. זה תמיד פונקציונאלי ואף פעם לא עניין של מהות או הנאה שאני מקבל מהאקט עצמו. זה נהיה לי ברור עד אימה. אבל כאב שלי? לא מסוגל.

אז סליחה שזה כבר לא יקרה. כל הדברים שלחשת לי באוזן שאת רוצה לעשות לי. כל מפלי הדמיון שתיארת לי וגרמו לי לתחושה מופלאה של חופש כשהיו על הכתב. לא מסוגל עם כאב. הכאב שלי.

הרוטור של מסוק חיי עדיין מסתובב קרוב מידי לגופי ולנשמת הילד שהייתי.

מ.ד.ג

הדפיקה על הדלת היתה רגע מעבר , נסגר משהו ומשהו אחר נפתח.

אני מכיר את הדלת הזאת מעולה, היינו נכנסים בה את ואני כמעט כל שבוע. זה היה מזמן ואת כבר בכלל לא דופקת על שום דלת

זאת בעצם חברות שאת הבאת. אני הבאתי את כל השאר. כבר כמה שנים שאנחנו מרפרפים חברות, לא ממש יודע איך לשמר אותה וגם לא מוכן לעזוב לגמרי. 

תהליך שימור החברות לא היו הצד שלי אף פעם. אני בכלל לוכד חברויות, יודע למצוא ולהקים את  המגע, אני מתרגש מתחושת הכיבוש של הלב כנוצר מגע אנושי. כשיש קירבה והשיח חם ומלטף ונשפך

פעמים רבות אני משתעם ונמוג בתוך המגע ובתוך החברות. מדלג לריגוש הבא כי מעגלים חבריים של מזינים את עצמם הם כמו סקס באותה התנוחה, מאוד פונקציונאלים ומאוד חסרי כל עניין. משעמם לי שם.

יש מסיבת גברים אמרת לי כשצילצלת להזמין. זה מצחיק כי תמיד ההזמנה היתה נשית. יש משהו נינוח בקשר ישיר בין גברים. הכח שלו היא ברדידות שלו. אין באמת שום דבר עמוק או נסתר או סוער שאינו צף מייד. קשר של מפגרים הייתי אומר לך כששאלת לפשר התקשורת הנוהמת שלנו. רדוד ובסיסי, כאלו אנחנו.

מסיבת גברים חשבתי לעצמי כשנכנסתי בדלת הברזל לבית שלכם שפעם היה גם מפלט. מה לכל הרוחות עושים במסיבת גברים?.  אנחנו כבר לא ילדים ועמוד ושוטרת בתשלום והקפצת מטבע לכוס של שתייה לא יהיו כאן. אז יאללה מסיבת גברים

ואני בכלל חושב נשים. קטע.

כל ההוויה שלי בזמן הזה ממוקדת שיח וחשיבה נשית. מנסה לפענח שונויות מחשבות ןתהיות נשיים שנשפכים על מכל צד. לך תבין כוס.

מה רצתה הולנדית שנסעה ועכשיו שולחת לי קישורים למלונות ברחבי העולם? והמהממת שכבר לא כל כך מהממם לה איתי ודי זועמת עלי, והמופלאה שהאופן בו היא כותבת גורם לי להתכווץ בבטן כמו שאף גבר לא יוכל... והקבועה? והמקבילה? והמעניינת מחיפה וזאת שהתקשרה השבוע אחרי שנים רק לשאלה ונשארה על הקו שעות של בכי וצחוק. וכולן נשים וכולן ההוויה שלי. אבל אני במסיבת גברים.

"יאללה בואו נקפיץ טקילות לפי קצב של מטרונום ונשים מול העיניים פורנו גרמני, נראה מי יגמור קודם עידו שמשתכר ראשון אלוני שכבר הגיע מהבית מסטול , ערן שחזר דולפין מהודו או ליאור שהלכה לו העין בלבנון? אולי בכלל הגרמניה על המסך שנראית כמו מתנדבת אחרי גיוס בבננות" עפה לי בראש תמונה ממסיבת הגברים האחרונה שלי.

מה עושים במסיבת גברים? אז זהו שלא הרבה. בסיסיים אנחנו. דקה אחת והכל על השולחן.

עוד לפני שעירבבתי למישהו את הקוקטיל הראשון, תמיד אני מערבב. עוד לפני שהשמעתי הסבר מלמוד למה האדום של יקב שבו שווה לאלללה, זה ההרכב של הבלנד והיד של היינן, כן?  ולמה השיט בקייץ ביוון חייב לכלול גם דגים. הכל בחוץ. וצוחק ופשוט ושל פעם. ריח של הורמונים גבריים מתלווה לעשן של שלושת השאכטות שנדלקו תוך כדי.

ואני חושב נשים במסיבה של גברים