life is a true story

גלים

זה מה שיש לי. גלים.

גלים מתנפצים של צורך. זה בא וזה הולך וזה גועש וזה דועך. זה בא בגלים.

אז עכשיו זה ים גבוהה. ים שימאים קוראים לו 5-6, גבה גלי זה נקרא בתחזית.

כל רוחב הקשת הנשית והמינית נפרשים לפניי ומהכל אני רוצה לטעום ולבדוק כדי להשביע את הגל. 

ביזבוז של זמן האמת, הצורך במין מזין את עצמו ומגדיל בצורה מעגלית את הצורך שבא אחריו. גל שיוצר גל. מעגלים שלמים של אדוות.

זה יעבור.

אני לא יודע מתי , אבל שלב הדעיכה יגיע וזה קצת מפחיד. לפעמים פשוט נגמר הצורך ולפעמים אני פשוט שונא את האופן שזה מנהל אותי. אז זה עובר.

שנים זה ככה. אף פעם זה לא היה ממש ככה.

כמו בים של תחילת החורף, הגלים גבוהים יותר וגם המיים השקופים שבאים אחר כך שקטים במיוחד.

סססאאאמכ שלא יעבור. טוב לי בלמעלה שלו.

עניין של טיימנג.

אני לא אוהב לזרוק דברים ישנים

הארונות בבית שגדול למיימדי מכילים שכבות שכבות של זכרונות. מקופלים וארוזים לריבועי חיים כאלו. אל רובם אני יודע שאף פעם לא אחזור כי אני לרוב שונא מבטים אחורה.

פעם בכמה זמן אני שולף משם בגד או משחק או CD חבוט ופוגש אותו שוב. אני אוהב את הפסיפס שהם מייצרים לי. קולאג" של חיי

את הנשים בחיי אף פעם לא אספתי בפינצטה. לא בררתי ולא סיננתי. הן נכנסו לתוכם מתוך איזה צרוף שלא היתה לי באמת בחירה בו. חלקן נגעו והלכו אחרות נשארו נצח.

אני לא אוהב לזרוק דברים ישנים. גם את אותן נשים מעולם לא זרקתי במחשבתי גם לא את אלו שהלכו בכאב.

כאילו בונה פאזל של נקדטת נקודות נשיות שיחד כמו פסיפס עתיק מיצרות את תמונת חיי.

לכולן אני נותן שמות. הקבועה, המקבילה, המולדובנית, ההולנדית, הממטרה, המהממת והמופלאה שבאה מכאן... ועוד ועוד. שמות וסימנים.

כל אחת היא מבט. שומרת על מקומה בתוך המארג הגדול הזה של אהבה ומגע. עם כל השמות והסימנים אני נותן צבעים. נהייתה לי פאלטת צבעים כשל אומן ובכל פעם צבע אחר משקף את הלב ועולה על הנייר. על דף הקנווס של חיי, בדיוק כמו המילים ששר אדי וודר ב BLACK המופלא.

לכל שם ולכל סימן משמעות. המולדובנית שהוציאה אותי מבור עמוק וחשוך, הקבועה שמלווה את חיי וילדי ואת מהותי, ההולנדית שבאה והולכת מגיל 19 ונותנת מגע של פייה, הממטרה שלימדה אותי ומלמדת אותי עולמות מיניים אחרים ואפילו נשים חדשות ומופלאות שהגיעו מעצם הכניסה לכאן ןמוסיפות צבע חדש ואחר לבד הקנוואס

לכל אחת שם אחר וכל אחת נותנת מבט אחר. כולן נאספו לאורךחיים שלמים וכל אחת היא צבע זוהר ובולט בתמונת החיים. 

אני לא אוהב לזרוק דברים. גם את אותן הנשים של חיי אני משמר. מידי פעם שולף מארכיון השמון ולעיתים הן שולפות אותי. כל פעם אנחנו מציירים עוד פס ועוד צבע בקולאג הענק. כל חיבור הוא אהבה מחדש.

אני לא אוהב לזרוק דברים

זה התחיל בכלל כצורך.

המון שנים של מעגל אחד. שהפך בודד וגם לבד ואז היא הגיע אלי

הימים היו ימי מלחמה אמיתית .מלחמה על ההשרדות האישית ומלחמה על הנסיון לזכור בכלל מה חשוב. היתה שם גם  מלחמה על החיים עצמם , באופן הכי מעשי.

כדרכן של מלחמות הן נגמרות ואיתן גם מהלכי חיים שלמים. כשהאבק שקע קצת נשארה שאלה פתוחה. האם פותחים את המעגל?

עם השאלה הזאת התמודדתי אז לבד. הייתי ביחיד.  אפילו לא היתה שותפה כבר בתוכו.

מונו או א-מונו

כמעט עשור מאז ואני נע בין הקטבים. לב שאומר לי שצריך יותר ולב  שני שדורש את הזמן, את המרחב שלו. כזה שיכול להתקיים רק במעגל אחד מתמשך וארוך.
אז התנועה שבין הקטבים היא זאת שגם מנהלת אותי קצת. אני שונא שתחושות מנהלות אותי! הייתי מעדיף שזה יבוא עם קצת זיכרון להיגיון.

אבל התחושות מנצחות כאן בקלות. הצורך בסיפוק ובכיבוש. הרצון להרגיש רצוי ועל ידי רבים לא רק אחת.  הידיעה שיש בכל אחת מהמדהימות שפגשתי על הדרך , לתת לי משהו שהאחרת לא תצליח.  חשבתי בהתחלה שזה FOMO זוגי. זה לא. כבר הבנתי שהצורך הוא אחר.

מונו או א-מונו

המאבק כנראה לא ירגע. יש סיכון בפתיחת דלת לעולמות חדשים, אתה אף פעם לא יודע אם תוכל לסגת. לחזור לתוך העולם הקודם שהיה לך. עולם שחשת בו טוב ונוח ומספק. אבל כנראה שלא טוב ונוח ומספק באמת, אחרת? למה בכלל לפתוח את אותה הדלת. once you go black.....

מונו או א-מונו?  שאלה פתוחה לאללה זאת.

את ההולנדית אני מכיר מהלך חיים שלם. גילגולי חיינו המשותפים והנפרדים יכולים להזין בינג'. אתמול היא נחתה.

זמן ההכרות המחודשת שלנו אחרי העדרות של שנים הוא אפס. בשניה אחת אנחנו אינטואיטיבים.

הסעתי אותה למקום שיהיה לה בית בימים הקרובים וישבנו לדבר. היא מדברת מעט ההולנדית. כבר שכחתי כמה קשה לחלץ ממנה רגש בשיחה.

המקום שבו הרגשות תמיד צפו ביננו היה כאשר העור שלנו נגע.

היא רוצה אותי. גם עכשיו. הכי פשוט וישיר שיש. באה רעבה, ואולי רק לאותו מגע שמאפשר לה.

ואמרתי לא.

בפעם הראשונה בחיי אמרתי באופן הפשוט והמודע ביותר לא למין. הסתובבתי וחזרתי אל הכפר.

כל הדרך מהעיר אל הכפר התהפכתי בי. מה לכל הרוחות קרה כאן ולמה אני גאה ועף על עצמי.

השיחרור. ברור שזה העוצמה שבשיחרור. יכולת הבחירה והכח שיש בשליטה העצמית להגיד לא.

לא הכרתי את זה בי. זה לא היה ממש קיים. חזק ככל שהייתי.

אז עפתי על עצמי כל הדרך אל הכפר מנגן לי את freedom של ג'אנגו ונע בקלילות לא מוכרת במושב הנהג

ה'לא' מאפשר חופש

היום זה שבע שנים בלי

מנהל שיח מטורף לאחרונה עם עצמי ועם נפשות מעולות שמגלגל את המחשבה על הקשר שבין אובדן וארוטיקה.

לא טריוויאלי. לכאורה שני קצוות. אבל לא באמת .

חווית האובדן מציפה קצוות ריגשיים חלקם סמויים וחלקם מדוברים. גם ארוטיקה פוגשת קצוות ריגשיים דומים.

האובדן מחייב אותנו למשא ומתן עם הדחקת הזיכרון, שימורו או עיון סלקטיבי במרכיביו. הארוטיקה? מסך של רגשות ותחושות שכל אחד לוקח לנקודות שונות שבהן פוגשת הנפש את הריגוש.

בשניהם הצד החוויתי חזק בהרבה מהצד הלוגי. אין לוגיקה באובדן. ובעסה לגמרי למי שהארוטיקה שלו היא לוגית ולא חוויתית.

עוררות המחשבה. התנועה הגלית שאליה נפתח המוח היא עצומה. כאב ואורגזמה גרים באותה השכונה בדיוק. פעמים רבות מתערבבים עם דרי רחוב נוספים מאותה המשפחה. מנהלים מעגל של שליטה, מי מוביל קודם

הצורך להרגיש? לא צריך הסבר. נכון? 

אז אובדן וארוטיקה התערבבו לי השבוע בצורה מופלאה. לראשונה החלטתי במודע שלא להפריד ביניהם יותר.

שיעזרו לי האלים עם רמת הרגישות שהשניים טבעו בי בימים האלו.

Hello cowgirl in the sand
Is this place at your command
Can I stay here for a while
Can I see your sweet sweet smile
Old enough now to change your name
When so many love you is it the same?
It's the woman in you that makes you want to play this game
Hello ruby in the dust
Has your band begun to rust
After all the sin we've had
I was hopin' that we turn back
Old enough now to change your name
When so many love you is it the same
It's the woman in you that makes you want to play this game
Hello woman of my dreams
Is this not the way it seems?
Purple words on a grey background
To be a woman and to be turned down
Old enough now to change your name
When so many love you is it the same
It's the woman in you that makes you want to play this game

אם זה כואב זה בטח כי לא מת שם

אם זה כואב זה כי יש שם עוד משהו שמרגיש וחש , אחרת היה סתם נעים

אם זה כואב זה בגלל שהלהבה שגולקת עדיין ת בעצמה היא אש.  ולהבה שורפת ושורף זה כואב

כואב זה טעים

הכנרת היתה שקטה עד קיפאון מוחלט. עלה לא זז. האורות של טבריה רצו על המיים ונראו כמעט כמו מקיימים דיאלוג עמום בין עצמם.

"ים שמן" אנחנו קוראים לזה בעגת המקום. כאילו יד נעלמה פיזרה  איוושות של שמן שעתה צף על פני המיים. הכל משתקף.

גם הגוף שלה שהיה שרוע על הסלע לידי השתקף בלובן שלו אל מול הכנרת. היא בכלל לא מכאן. ביבשת שהיא באה ממנה אין חום של קייץ בכנרת. החום והמעשה שעשינו בדקות האחרונות המיסו אותה לגמרי.

מתנשפים ומזיעים שכבנו במרחק זעיר אחד מהשניה. הבטן היפה שלה עולה ויורדת תוך כדי שהיא נרגעת מהחוויה המשותפת שהרגע חצינו

לא יודע בכלל את שמה. נפגשנו כמה פעמים במבט בפאב המקומי , שעכשיו בקעה ממנו מוזיקת שנות ה 80. היינו קרובים מספיק. הערב היא יצרה מגע בפעם הראשונה וביקשה משהו טריוויאלי לגמרי.  המבט שלה אלי וכנראה המבט שנשקף ממני הביאו אותנו אל הסלע

הגב שלה היה שרוט כולו ואדום. תוצאה של החיכוך והתנועה של העור הערום תוך מעשה העונג שהיה שם. כואב לי ונעים לי היא לחשה באנגלית עם מבטא כבד שהסגיר את ארץ מוצאה. חשבתי שהיא בכלל ממקום אחר

נכנסים למיים. יש רפסודה על עוגנים כמה עשרות מטרים מכאן אמרתי.  לא חיכיתי לתשובה והיד שלה שהייתה בתוך היד שלי משכה אותה אחרי בדהירה אל המיים החמימים. צעקת הפתעה וכאב יצאה ממנה כשעורה המגורה נגע במיים. באורות המנצנצים של טבריה ראיתי על פניה עוד דבר. העינים נעצמו קצת וחיוך של עונג שהיה שמור לרגע בו גמרה תחתי, נמתח לאורך פרצופה.

הבנתי

שחיה קלה ואנחנו מטפסים על מדרגות הברזל לרפסודה הקרירה. ואז המבט. הבנתי שוב.

כשגבה השרוט מופנה אלי כמבקש מגע , אחזתי בשערה והובלתי אותה על מרכז הרפסודה. המהירות שבה זה קרה והפער בין הרוך של מעשה העונג על הסלע למעשה החזק עתה, הוציאו שריקה וגניחת הפתעה מפיה.

מעשה העונג היה אלים. כמו קונטרס מפואר ל"ים השמן" שהקיף אותנו. השריטות בגבה זכו לטיפול מדוקדק. שילוב של יד חשופה וגוף רטוב ובוער הרטיטו אותה בכל ספנק. התנוחה זימנה לי אפשרות לראות את מבע פניה בכל מגע. האורות של טבריה.

U2 ניגנו את "סאנדי בלאדי סאנדי" בפאב. זה הקטע מההופעה החייה. וכל מילה של בונו שימשה כמבנה עליו ניטחה מכת העונג הבאה. הקצב גבר כמו השיר ולבנת העור מהיבשת הרחוקה לא היתה לבנה עוד. את צבעו המשתנה של העור ניתן היה לראות גם לאור ניצנוץ האורות על הרפסודה.

המבט על פניה שניבט אלי כשאחזתי בשערה והכרחתי אותה לקבל את כולי לתוכי גרונה . ספק הפתעה ספק הודיה. סילון המיים שבקע ממנה ברגע החנק הרטיב את שנינו שוב.

כמה טוב כשרטוב

לבסוף, כששכבנו צמודים. בלי יכולת לזוז. שאלתי אותה לשמה

את המהממת הכרתי במקום אחר. רציתי שותפה לעולם של תשוקות. רצונות ומימוש עצמי.

היא מהממת. בקלות הייתי מתאהב בה אם היתה מאפשרת. אבל היא לא.

היא רוצה בי. לא יודע בדיוק איך ולמה. ימים של שעות לא נגמרות של פגישות ושיח. הכי אינטימי שהיה לי וכנראה גם לה.

לפעמים היא מתפרצת. כולה סערה אילמת. לך תבין. ואם אני לא מבין זה מתסכל עוד יותר.

יש שם האשמת האחר. אני כל הזמן זה שלא ברור. זה שמכתיב. זה שמנסה למסגר. ואני? בחיי שלא יודע.

היא מהממת. תכלס. מסעירה לי אזורים שלא זכרתי וגם אחרים שבכלל לא הכרתי..

היא מהממת ואני מדהים לה. ככה היא אומרת. והיא רוצה בי ואני רוצה בה. רק שאחרת.

איך מגשרים? כולה עולם שבנתה לה. שמחייה אותה, שמקיים את הוויתה. והוא כאן. העולם הזה. הקשוח הלא מובן. דת היא קוראת לעולם הבדסמי.

ואני שכל חיי ברחתי מדתות כתות ושליטה על המחשבה החופשית בורח אחורה. מנסה להבין. בסך הכל רוצה אותה. את נפשה. את גופה. כל חלק שבה.

והיא מה היא רוצה?