שאריות של עצמות

רָאִיתִי תּוֹוִים בַּכְּתוּמִים וּבַסְּגוּלִים

הִסְתּוֹדְדוּת שֶׁל תִּקְווֹת; פָּנִים

פּוֹרְחוֹת. עֲדִינוֹת, עֲדִינוֹת

רָאִיתִי שַׁחַר בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה

וּשְׁחוֹרָה הָיְתָה הַקַּרְקַע, מְבַקֶּשֶׁת לִסְרוֹר.

רָאִיתִי כָּל מָה שֶׁהָיָה, מִכָּל

שֶׁהֻתַּר לִהְיוֹת

שִׁנּוּיִים, שִׁנּוּיִים – סְחוֹר וּסְחוֹר שׂוֹחַחְנוּ

וְהַמִּלִּים אֵין סְפֹר בִּשְׁתִיקָה וְחִזָּיוֹן.

הִרְבָּה, וְלֹא מֻכָּר

כְּשֶׁבָּרֶקַע חֹרֶף אוֹמֵר לִבְעוֹר

כֵּן רָאִיתִי אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה

מִכָּל שֶׁהֻתַּר לִהְיוֹת

ולֹא צִפִּיתִי לְדָבָר

~~~

עברה שנה

אני עדיין כותב מאז את המתוק, והמר

רציתי לרשום על סגנונות היקשרות, אבל צריך להכניס צפיות לבלוג איכשהו. מלווה עם הבישולים מדנמרק

פילה ראם מעושן

קראתי אצל מישהי שתיארה את ההבנה שאהבה לעולם לא באה ללא תנאים כמעין נקודת אל-חזור. לא בתגובה למה שהיא רשמה (כי אנחנו כנראה לא חושבים על אותו הדבר [ואני פריכיה אם היא קוראת פה]) זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. יש

עם עו"ד לגירושים בו הוא מספר על אישה שבאה לשכור את שירותיו והוא שאל אותה - מתי היא ידעה שהאהבה נעלמה? 

דברים שלא היו אמורים ללכת ביחד אבל רצו

האישה מספרת איך בעלה היה מביא לכבודה סוג מסויים של גרנולה מחנות ספציצית, רק שם הייתה זמינה. ושהיא הייתה מוצצת לו בבקרים. מתישהו הגרנולה הפסיקה להגיע, והמציצות עקבו בדרך החסך. כשהמראיין שואל את העו"ד מה לדעתו המפתח לשימור הנישואים, הוא מדגיש את הערך של תקשורת סמלית ומתנות מעין אלה. הדברים הקטנים, בליאט. אבל זה מעלה שאלה, של גרנולה ומציצה כגון תרנגולת וביצה - משהו קורה קודם להפסקת חילופי האהבה, נכון?

חזה אווז ברוטב מנגו וחלב קוקוס. אחת ההברקות שלי

יש דברים שנצרבו בתודעה שלי מאז הקורס בהתפתחותית: המדען הנאצי שגילה איך ברווזונים מטמיעים את עצמם על הדבר החי הראשון שהם רואים, לווא דווקא אימא שלהם. מאסלו (ההוא של פירמידת הצרכים), שהראה איך קוף מתעדף בובה קטיפתית ורכה, על פני בובה מברזל שבחלקה אפשר למצוא מזון. הקופים בניסוי שלו לא שרדו את העולם שבחוץ. ג'ון בולבי היה בקשר עם האבולוציוניסטים האלה טרם שהגה את התאוריה והמחקר על "סגנונות היקשרות" בבני אדם. הוא עבד עם יתומים של מלחמת העולם השניה וראה איך הם לא מצליחים להסתדר חברתית, קצת ((הרבה)) כמו הקופים של מאסלו. ממשיכת דרכו של בולבי הייתה מכניסה דמות זרה לחדר משחקים עם אימא וילד או ילדה - ומורה לאימא לעזוב. תגובת הילד לאם בשובה, נתן להם לאמוד על סגנון ההיקשרות.

צוואר חזיר, שעועית עם שום ולימון, גזר מבושל בציר, כרוב מקורמל, ריבת תפוחים (מהחצר)

זאת פשוט מערכת להבנת תקשורת, אבל אחת שאני מוציא ממנה הרבה. אתה לומד לזהות היקשרות נמנעת, היקשרות חרדה, היקשרות בטוחה באנשים. אני זוכר איך נתתי לה לקרוא את השיר ההוא, זזתי לחדר אחר כדיי שיהיה לה את הרגע הזה. כשחזרתי היא אמרה שזה ממש יפה, במבט נעדר משהו, חיוך שלא נוגע בעיניים. הבנתי שהאהבה כבר לא שם, כמו פעמון חלול. פגשתי מספיק שלא מסוגלים לקבל אהבה, הייתי ביניהם. החשקים שלהם נערמים כמעין מס של כישלון רגשי כדיי להסיח את הדעת מהבור הזה. כמובן שאהבה לא ניתנת ללא תנאים, אנחנו צריכים איזושהי הוכחה, לא שונה מהקופים. לקופים יש קטע של לסובב את הגב שלהם לקוף אחר בבקשה לטיפוח, הם מהמרים על הקשרים שלהם. הם חייבים. יש להם קנאה, ותחרות, וחינוך שבטי. הם, כמו כל היונקים לומדים את העולם דרך רגשות קודם כל לשפה - אם הם לא מרגישים בטוחים מלכתחילה, מה שווים מחוות האהבה שלך? היחידים שאמורים לקבל אהבה ללא תנאי הם ילדים. אבל זה בלוג אחר

כתף כבש, 60 מעלות לאורך עשר שעות בחומץ בלסמי ויין

אני חושב על BDSM פוטנציאלית כדלת להיקשרות. האם דלת קדמית? צדדית? דלת אחורית? תלוי באינדיבידואל. אולי זאת הסחת דעת נוספת, אבל גם אז - אני שמח שזה קיים כדיי לתת את המענה שרק העולם הזה יכול לתת. כאב, ומגבלות, ומוזרות, בביטחון - יכולים להרגיש אמינים יותר מן האהבה הכי מחניקה לעתים. אני קורא בבלוגים פה כל כך הרבה סממנים לחסכים רגשיים, שלא לדבר על ניצולים ותקיפות וחיים תחת צל העקה שרק אנשים יכולים לגרום לאנשים - שאני לא מסוגל להאמין לשולט חסר התמונה שניסה להסגביר לי שאין שום קשר מוכח בין פטיש לטראומה. ההגדרה ל"טראומה" לפי גאבור מאטה מספיקה להגיע אם כילדים, לא הרגשתם בטוחים לשתף את הרגשות שלכם עם אף אחד. ברור שזה יכול לבוא בלבד כפיתרון לשיעמום ונילי חדגוני, אבל זה פשוט לא משהו שאני רואה בשטח. בעצם החשיבות של אפטרקייר מודגם לדעתי האי שכולנו אליו חותרים. ואני בעד, שזה לא ישתמע לשני כיוונים - אידאלית כל עוד אנשים מכירים את עצמם ואת השותפים שלהם. 

אישית הייתי צריך ללמוד היקשרות מאוחר במשחק ואחד הסייעים הגדולים שלי היה, איך לא - המזון. נשארתי חודשיים עם המשפחה הזאת וכמעט כל יום הרמתי להם שולחנות שהיו קורים אולי פעם בשבוע כשחייתי בארץ. כבשים מהחווה, איילים מהחווה, אווז מהאגם, שלל נתחי חזיר. כל מיני רכיבים כאלה שאני רק יכול לחלום עליהם. החתולים היו 10/10, הגבולות שקטים. ואז חזרתי כדיי להכין שניצל עם פירה חמאה צרובה, והסלק עם הכמון שנקלה ונטחן טרי כמו שסבתא הייתה עושה. בקושי נשאר מה להוכיח אז אני עושה יותר קינוחים עכשיו. שוקל ללמוד קשירה (?) 

לסיכום אשתף את ליילה, זונת תשומי.

ואת החברה החדשה שלי 💘

לך יש את דוקטור גד, לי יש דוקטור רות. היא יושבת בקליניקה הפרטית בנתיבות המוכה, שיער צבוע לכסף בתוך מעיל זארה. שואלת "מה קורהה??" בנונשלנטיות כאילו היא לא בת האנוש הכי עילאית ברדיוס של חצי המיספרה. כשהייתי בחו"ל, זה היה הדבר היחיד שביקשתי לחזור אליו. רשת אלקטרודות, פידבק במוזיקה מאג'ורית ומינורית. פולחן שינויים ביד הנוירולגית ששולחת לי שירים של MCR ומתלוננת שאני לא מביא לה את הפחזניות שעולות לסטורי.

במהלך סדרת הטיפולים המקורית שהתחלנו באמצע השנה הקודמת רות חלקה את טופס הממצאים ממדידת המוח שלי (QUEEG, להבדיל מFMRI או PET) אבל לא יכולתי לקרוא אותם. אלו ממצאים שנהפכו לשפה בעבורה, יחד עם הקוד שהיא בנתה בפייתון כדיי לייעל את תהליך הפרשנות. מאז היא הוסיפה דף נפרד שמנגיש את תוצאות הבדיקה למטופל:

לא מוצג בגרף:

- ויסות התנהגותי לוקה

- הפרעה דיסוציאטיבית

- פציעת ראש טראומטית (נראה בדף הקודם במסמך)

אחרי צבר של ארבעת חודשי טיפול כמעט כל הדברים הללו כבר אינם רלוונטים.

מוח נורמטיבי.

אחרי שעברתי דרך תרפיה בדיבור, כדורים, פסיכדלים, ואחרי הפיכה מוחלטת של כל סגנון החיים שלי - ידעתי שחייב להיות משהו כזה בתבל. בסוף זה היה בנתיבות. אני קם כל שבוע מהכורסא הלבנה ההיא, פחות או יותר בן אדם אחר. ואני יכול לדבר הרבה על הרבה אבל כאן, פשוט - אין לי מילים לתאר את זה. 

בינתיים הבאתי עוגת לימון שאני מאוד אוהב. ויש לי כונכיות מהנגל'ה הזאת בהקפאה, רק צריך למלא אותן. אני בפאזה של פחזניות 

וַאֲנַחְנוּ

כְּמוֹ רוּחַ וְעָלֶה.

נִרְאֶה נוֹפִים שֶׁלֹּא נִדְמוּ לַעֲנָפִים

תְּלִישָׁה הֶכְרֵחִית,

וְאֶל חֲזֹר, לֹא נִלְקַח שֵׁנִית.

אוּלַי אַתְּ הָרוּחַ. אָז, תַּמְשִׁיכִי בְּדַרְכֵּךְ

אֲנִי מוּטָל בַּדֶּרֶךְ לְהִתְיַבֵּשׁ, לְהִדָּרֵךְ.

אוּלַי אֲנִי הָרוּחַ, 

מְכַוֵּן וּפוֹלְשָׁנִי

וְאַתְּ תִּשָּׁטְפִי לָךְ לַתְּעָלוֹת

אַחֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

הַמְּרָאוֹת. אֶל גִּנּוֹת הַפֶּרֶא,

וְאַל חֲזֹר, לֹא נָתוּר שֵׁנִית

אֲבָל הַתְּלִישָׁה מֵעֵץ הַמְּצִיאוּת

הֻרְגְּשָׁה כָּל כָּךְ

טִבְעִית

כְּשֶׁתִּתְעוֹרְרִי, תִּהְיִי לְבַד בַּמִּטָּה
הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁאֲנִי כֻּלִּי שֶׁלָּךְ.

אֲבָל אַתְּ שַׁיֶּכֶת לַתְּשׁוּקָה

וַאֲנִי כֻּלִּי שֶׁל הַמִּטְבָּח

הֲלֹא אַתְּ עֹגֶן בַּיָּמִים

מִקְּטָבִים בָּהֶם לִקַּטְתְּ

בֵּין הַקְּטַנּוֹת שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת, וָשַׂבְתְּ

הָעִקָּר שֶׁתִּתָּכְנִי. בֵּין שְׁנֵינוּ

מִלִּים

תִּשָּׁעֲנִי בְּיִרְאַת יָמִים

כְּלוּ תְּמוּנוֹת. אִם חָרְשׁוּ צְלִילִים

לְהִוָּתֵר בְּשַׁעַר מַשְׁמָעוּיוֹת,

עֲרֻמָּה תִּהְיִי בִּרְחָשִׁים. וְעֵינַיִךְ דּוֹבְרוֹת

כָּל וּמִסְתַּבֵּר,

אֶל דְּרָכַיִךְ הַנּוֹהֲרוֹת בִּפְנִים. ובֵּינֵנוּ

 

וְנֶאֱמָרִים

וְאָז אַחֲרֵי חָרוֹן נִתַּן

לִסְפֹּר בְּשֶׁקֶט הַפְּצָעִים.

וּבַחֲלוֹף כָּל שֶׁהָיוּ, קוֹל מְעוֹנִי

יוֹשִׁיב לְמִשְׁאַל, אוֹתְךָ. בּוֹרְאִי

 

כִּי לֹא אָהֲבוּ אֵלֶיךָ הוֹרֶיךָ.

אֵיךְ תֹּאהַב אַתָּה

אוֹתִי?

 

וְזֶה מִלְּבַד מִלְּהַאֲמִין

אֹדֶם זַךְ מְזַעְזֵעַ, אֶשְׁאַל

הָרְגָשׁוֹת הֲלֹא מֻרְגָּשִׁים

בִּשְׁמִי,

מָה בֵּין הַמַּחְסוֹר הַחַם

וְהַסִּבָּה לִהְיוֹת אַלִּים?

 

כִּי לֹא אָהֲבוּ אֵלֶיךָ הוֹרֶיךָ.

אֵיךְ תֶּאֱהַב, אַתָּה,

 

דָּבָר שֶׁמָּנִיתִי, וְכֻלָּנוּ

מְצֻיָּרִים. מִיָּדֶיךָ

מִעֵט לֹא מֻסְבֶּרֶת

מִשֶּׁלִּי הוּא הַחֵטְא,

אָשׁוּב לְמִשְׁאַל.

הֲרֵי, אֵיךְ יָכֹלְתִּי?

 

כִּי לֹא אַהֲבַת לְהוֹרֶיךָ. אָבִי

ועוֹד אֵיךְ נֹאהַב אָז,

בַּעֲתִיד?

מִתְגַּלֵּם הַנַּחְשׁוֹל

בִּגְלִימַת נֵץ חַמָּה

בִּנְחֹשֶׁת וְכָחֹל, וְעֵדִים;

עֲנָנָה, הַיּוֹנָה, הַנֹּגַהּ

שֶׁמֶשׁ רוֹחֶצֶת פָּנֶיהָ בְּגַל

שָׂמוּ כְּנִשָּׂא בְּכָל הַכּוֹחַ

שֶׁל כָּל הָרוּחַ. הוּא עוֹלֶה,

וּמְטַפֵּס, וּמְשַׂגְשֵׂג, בְּעֶדְנַת עֲנָק

וְהוּא יוֹרֵד, הוּא מְלַטֵּף

אֶת אִחוּיוֹ מֵחָדָשׁ. לְגוּף-הָעָל

אֵין אֶלָּא נֶכֶס, עָלָיו

עַל הַגַּל,

זֶה שֶׁאֵינוֹ נִכְסָף, רַק מִתְגַּלֶּה. 

הוּא שֶׁפָּצַע, וּבַוּוֹת אַחַת

רַק

שַׁחַר אֶחָד

 

זְמַן שֶׁהִלָּה צוֹבַעַת עֲנָנִים

בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב, מֵעַל עִיר כַּכְּלָל הֶעָרִים

יָרַדְתָּ בְּלֹבֶן, שַׁבְתְּ,

מָשַׁכְתְּ אֶת הַיָּם. בְּמַגְנֵטִיּוּת

מִשִּׁית לִי עוֹלָם,

וְלַיְלָה שֶׁנֶּאֱרַךְ עַד דִּמְמַת הַנִּשְׁלָם

 

יְדִידָתִי מִן הַיָּרֵחַ-

עוּרִי. מִשֵּׁנָה, מְכַלְּלִים

בְּאוֹר מְשִׁיחִי בִּימִינוֹ הַקָּרִים

שְׂאִי הֱיוֹתְךָ לְתוֹכִי

כְּמֵיטַב אוֹרוֹת הַנְּאוֹרִים

 

אַתְּ לִי, 

אֶבֶן בַּת אַלְפֵי שָׁנִים

מִשָּׁמַיְמָה נַסְתָּ אֵל מִכְרֵה

הַחַיִּים. 

כָּל שְׁאָגָה, מַסָּע אַחַר פְּסִיעָה

תְּקוּמָה, שֶׁגֵּאָה, תְּשׁוּבָה

אֶשְׁאַל כָּל שָׁאֲלָה. כִּי לֹא אִשָּׁה, אַתְּ,

בְּעֵינַי- אֵלֶּה.

 

יְדִידָתִי מִן הַיָּרֵחַ-

עוּרִי. מִשֵּׁנָה, מִשָּׁנִים בַּחֹשֶׁךְ

בְּאוֹר מְשִׁיחִי בִּימִינוֹ הַקָּרִים

שְׂאִי הֱיוֹתְךָ לְתוֹכִי

כְּמֵיטַב אוֹרוֹת הַנְּאוֹרִים

 

זְמַן שֶׁמִּזָּגָן הָרֶכֶב מַנְעִים

וּנְשִׁימָתְךָ מִתְבָּרֶכֶת

וּשְׁלֵמוּתֵךְ אֵינָהּ דּוֹעֶכֶת-

תְּבָרֵךְ אוֹתִי חֲבֵרוּתֵךְ. 

יֵשׁ לַיְלָה שֶׁלֹּא יִגָּמֵר,

גֶּשֶׁם אַחֲרוֹן וּלְנֶצַח מְכַדְרֵר,

יֵשׁ קְרִיאָה לְתוֹךְ הֵרִיק

וּבַפֶּלֶא- אֶת עוֹנֶה. 

כַּמָּה עֵינַיִם, נַפְשׁוֹת תּוֹהוֹת

בּוֹהִים בַּעֲנָנָה-

 

יְדִידָתִי מִן הַיָּרֵחַ-

עוּרִי. מִשֵּׁנָה, מִשָּׁנִים בַּחֲשֵׁכָה

בְּתֹם הַקָּשִׁים שֶׁבְּיָמֵינוּ.

שְׂאִי חֲלוֹמֵךְ אֲמִתִּי

אִשָּׁן בַּמֶּרְחָק, וְאַתֶּן מִשֶּׁלִּי.

וְאֹרֶךְ יִתְגַּלֶּה וְיִשָּׂא,

כְּמִכְחוֹל בִּמְשִׁיכַת לְבָנָה.

~~~

התגברתי מספיק, אני חושב.

חישבתי, חשבתי, כאבתי מעל ומתחת. 

עכשיו אני יכול להסתכל על מה שנתת לי, ומה שניתן לנו מידי הזמן - בחיבה. אלו היו הלילות הפנטזיים ביותר שחייתי. אולי זה מורגש במילים

עַלְמָתִי, הַנֶּעֱלֶמֶת מֵאִתָּנוּ; סַפְּרִי
כִּי אֵינֵךְ מְעֹרֶבֶת בְּאַף תְּמוּנָה שֶׁל גּוּפֵךְ.
רוּחֵךְ,
נִרְאֵית בְּאֵילוּ עֵינֵי סְעָרָה?

אֵין הָיָה אֵיךְ קֹרֶב אֵלַיִךְ
אֵין הַצֵּל נִמְתָּח לְצִדֵּךְ.
עֵדוּת בְּיָדַי שֶׁכֹּה לָשֵׂאת אֶל הַבַּיִת
אֲחִיזָה כֹּה שְׁמוּטָה
תָּר לְשַׁכֵּךְ אֶת עִקְבוֹתַיִךְ
בַּמֶּה עֹנֶג כָּעֵת
חֹם יָדַיִךְ?

אִם שִׁמְךָ אָכֵן הוּא – זֶה
לְדֻגְמַת מְעָשַׂיִךְ חֲלוֹם מִתְחַקֶּה
וְנֶעֱלַם בַּתְּקוּמָה הַשְּׁקֵטָה
כֵּן וְאֶת שָׁרָה, בְּקוֹל מִתְאַבֵּל
אֲחִיזָה שֶׁל הַמּוֹחַ בְּכָל הַתֶּבֶל.
הִנֵּךְ שְׁזוּרָה בְּחוּגוֹ שֶׁל כּוֹכָב
וְהַשְּׁאִיפָה הָעוֹנָה לְרוּחוֹ שֶׁל מַשָּׁב

אָז תּוֹרִי בְּעִילַת הֶעָנָן.
אֵיךְ, אַךְ תֵּדְעִי
לוֹ יִדֹּמּוּ הָאוֹרוֹת וְאָז לֹא יָדַעְתִּי
אֶת פְּחָדַיִךְ. יְסוֹד מַעֲלוֹתַיִךְ
וְאֶת כִּשּׁוּף הַקְּפָלִים בַּמַּאֲגָר:
יִוָּדְעוּ לִי מְבֻזְבָּזִים, כָּאֵלּוּ הַחַיִּים
יוֹתֵר מִשֶּׁיָּדַעְתִּי זֶה כְּבָר