שאריות של עצמות

לומר שזאת הייתה מנת הדגל של הדירה בשנה האחרונה עשויה להיות מעין הפרזה. 

אבל יש משהו בלחשוב אחורה על הדודא של השותפה שלי לפיצה, אי שם בשבועות הראשונים - ההתערבות שלי ברפלקס ההזמנה. אני יודע להכין פיצה. "אה, שמשון יודע להכין פיצה" קחו בחשבון שהכנתי פיצה פעם אחת בנקודה ההיא, אבל זה לא עצר בעדי.

הייתי צריך לעשות התאמה. המתכון המועדף עלי לא כלל לישה, אלא תסיסה לאורך הלילה במקרר - אבל השותפים שלי לא יכלו לדעת על החשק שלהם לבצק פריך מקושט ביום קודם לכן. מצאתי מתכון שמחליף מים בבירה ומבטיח תוצאות בתוך שעה - מושלם, חשבתי. אני חי עם שני אלכוהוליסטים. האחת מאוהבת בערק ובדרך כלל מחזיקה "בירות רגילות" והשני הוא פאנאט בירה מקצועי עם מלאי במיני כל טוב מיובא / בייצור מקומי, הייתי מסודר מבחינת הבצק.

על מנת להכין שתיים במכה הייתי עושה אחת עגולה במחבת מיציקת ברזל ומעליה מניח פיצה מלבנית בתבנית אלומיניום, הראשונה כבדה ומוליכה אמינה של חום והשניה קלה ומוליכה זריזה של חום. הבצק אומנם היה אותו הדבר אבל כל השאר היה תלוי במה היה זמין. ברוטב הייתי משלב צלפים, שום טרי ושום קונפי, MSG, באיזשהו שלב מאסתי בהנחת אנשובים אחד אחד - אז גם אותם גרסתי לתוך הרוטב. הרוטב היה הרואין, זה מה שאני מנסה לשדר. 

למה אי פעם חשבתי שאני פולי? בהזדמנות היחידה שהייתה לי להקביל זה היה ברור לי, פנימית, את מי העדפתי. האחת שפטה אותי ליטרלי על כל מילה, השניה קיבלה אותי ואף העריכה את זוטות האינדיבידואליזם. האחת הייתה טירה רדופה, יפהפיה ועם מטען שהיא בעצמה לא ידעה, או רצתה לפרש. השניה נשאה את כל צלקות לבה על השרוול, היא הייתה פגיעה וגלויה, ועשתה בעצמה לק ג'ל מהמם. נשארתי עם הראשונה כי היא התחילה איתי ומעולם לא (כרווק כרוני) דמיינתי סיטואציה שבה אני נפרד מאף אחת. אבל בדיעבד זה לא היה אני כפוליאמורי, זה היה אני כמשרת אינטרסים. נפל לי האסימון לאחרונה שהרבה מה, כביכול "פולי" שאני מכיר מסביבי הם אנשים שלא מקבלים אלמנטים קריטיים ביחס המתבקש מצדם אצל הפרטנר העיקרי שלהם, או מעצמם. האחת מאורסת לגבר עם ביטחון עצמי בין אריחי הרצפה. אחת נמצאת שנים עם גבר ונילי, ומתה שמישהו ישליט וישפיל. אחד פשוט לא מוכן למצוא אישה עם אינטלקט שווה ערך לשלו, הוא מקביל כי הוא לא מסוגל לראות אישה כשוות מעמד נפש. אחת פשוט מפחדת נורא, נורא מהתחייבות - אומרת שעצם מערכת היחסים הורס בעבורה את ההנאה מסקס. והם כולם נשארים עם הפרטנרים שלהם משום שהתחלופה סרוחה בהרבה, ולכן הפיתרון האמצעי - פולי רוצה קרקר. 

שיניתי את ההשקפה שלי לגבי עצמי, אני לא חושב שאני זה. מעדיף משהו היקפי, יחידני. אבל הדיבור הוא תפל כל עוד אני יחיד ומעגלי. מה שכן אם אין לי כלום, גם אין לי בעיה "לעזור" לאישה פוליסטית, רק כל עוד שההטבה, בעיני - חשה הדדית. איפה הייתי?

הכנתי רוטב לבן.... פעם אחת. משהו בחומציות החותכנית של רוטב עגבניות טוב פשוט מתבשר בהגיון בעבורי. אני חושב שלא היו לי כאן עגבניות אז, כרגיל - אלתרתי.

השיט של העלאת התמונות שבור יותר מהנפש שלי

תבקשו ממני להגיד מה נמצא על כל פאי בכל התמונות האלה, מה שלא ברור חזותית - אין לי שמץ. פיצות נהיו משהו מעין ארוחת שאריות בשבילי. כמו שהתנסיתי בעיקר עם כריכים כשהתחלתי ללמוד לבשל, כפלטפורמה להתנסות בכל מיני שילובי טעמים ומרקמים - זה התחלף בפיצה. התאוריה שהרצתי הייתה שאם הכל ממולח כראוי, הכל יכול לעבוד ביחד.

בהתחלה כשהייתה לי קצת יותר משמעת הייתי מוודא שיש לי גבינה בשול הבצק כדיי שתעלה בחרון החום ותהפך פריכה יותר מתחתית הבצק עצמו. חצאית של קראנצ' סביב הפאי. טכניקה הזויה קצת - זה נראה שרוף, אין לזה טעם שרוף. 

פה אני חושב שהיו לי שאריות בשרים מיום העצמאות, אחת הקומבינציות הטובות יותר. כמה מהפיצות הכי טעימות שהיו לי באו אחרי סיבוב קניות לא שגרתי בקשת טעמים, לווא דווקא בגלל הבשרים המיוחדים - אלא הגבינות. מנצ'גו עם שום שחור, גרואייר עם כמהין, גורגונזולה מחלב עזים, שיט שכזה. 

בוננזת הפיצה הסתיימה מתי ש, השותפה לדירה שלי (ידידתי מן השמש) החליטה לקחת טיפ טיפה יותר אחראיות על המעי הרגיז שלה, שהיה מתרגז כהוגן על המאכלים האלה. בן הזוג החדש שלה אף הוא רגיש לגלוטן, ככה שהם היו מבלים לילות חסרי מנוח אחרי הפינוקים האלה. שותף הדירה שלי התחיל להעביר באופן כללי הרבה פחות זמן בדירה אחרי שידידתי מן השמש יצאה על האימ אימא שלו בתקרית שאף רוששה את מעט ההשראה שהייתה לי לבישול שהצלחתי לגנוב בחזרה מעול הפרידה שהייתה. בקיצור, הפיצה הייתה תקופה בתוך תקופה, אבל אחת טובה. אהבתי לשרת את החשקים הקפריזאיים של החברים שלי בדירה שלזמנה הרגישה לרוב כמו בית. בימינו אני מחפש להתנדב אצל חוואים חביבים בארץ המפלט שבחרתי, החבר'ה ההם, אני דיי בטוח שהם יאכלו בסדר. 

עֵינַיִם מְרַצְּדוֹת לְכָל פִּנָּה
שֶׁל כָּל בְּנִיָּה
עֵינַיִם מִתְפַּכְּחוֹת בְּרַעַד.
שֹׁחַד שֶׁל חֵן וּסְטִיָּה,
עֵינַיִם הָא וְכָךְ מַעֲצָמָה
לְחֻרְבַּת נוֹדַע וְלֹא נִרְאֶה

הוֹ לִי, אִם רַק יָכֹלְנוּ
אֶת הַתָּוֶךְ שֶׁל הַנֵּצַח
לִכְרוֹת קִדָּה -
הָיִיתִי רוֹאֶה בַּסּוֹף, לָבֶטַח
בְּתוֹדָה

עֵינַיִם עַד נָכוֹן וְחָזוֹר
עֵינַיִם לֹא שׁוֹתְקוֹת.
אֲשֶׁר מִלַּת מַרְאֶה מוֹרָה
עֵינַיִם כִּרְכָּרָה עַל קַו הַכֶּסֶף
קֵן בַּשְּׁאוֹל נִכְסָף, מִכְחוֹל הָעֹל
צוֹבֵעַ אִישׁוֹן שְׁחֹרָה מִשָּׁחֹר -

וּבוֹא, אֵלַי. אִם אָז יָכֹלְתִּי
לְהָבִיס הַמַּעְגָּל, לְנַעֵר בְּצִנְצֶנֶת
אֶת הֲיִקֹּם וְהַגּוֹרָל הַקַּר.
לַהַב שָׁטָה בֵּין מַבָּט
רוֹאֶה תָּמִיד חֵטְא נֶהֱדָר.

עֵינַיִם הָלְאָה אֶל מַמְלֶכֶת שָׁוְא.
מִנֶּגֶד לָעֵינַיִם, עוֹד אִלּוּ שְׁתַּיִם
דּוֹן בְּטִיבָם
בָּעַיִן תָּמִיד עֲנוּדִים בְּמִדָּה

אִם רַק יָכֹלְנוּ
אֶת תָּוֶךְ הַנֵּצַח
לִכְרוֹת קִדָּה -
הָיִיתִי רוֹאֶה בַּסּוֹף, לָבֶטַח
בְּתוֹדָה

~~~

בָּאתִי אֶל הַסּוֹף

נָשַׁמְתִּי בְּרוּחוֹ,

בַּחוֹלוֹת הַהֵם יָשַׁנְתִּי

פּוֹשְׁרִים, נַדְמוֹ הַמַּיִם

שָׁקְטוּ גַּלִּים

וּמִסָּבִיב, לֹא נוֹתְרוּ לוֹמַר.

כָּךְ הָיָה וְכָךְ יִהְיֶה

שֶׁאָדָם יִשָּׂא בִּשְׁעָתוֹ

עִלּוּם שֵׁמוֹת וַאֲדִישׁוּת

בִּמְקוֹם פְּלִיאָה, בִּמְקוֹם-

שֶׁצָּפָה אֳנִיָּה בָּאֹפֶק

הִתְבַּיְּשָׁה, כְּתֹף הַדֹּפֶק.

בָּעִיר הָרְחוֹקָה

קָפְאָה הַתְּנוּעָה, וְהַנָּמָל-

לֹא נִשְׁאַל בְּדָבָר חוֹבְלִים

וְהַיָּרֵחַ, כְּהַתִּיר מִן הַגֵּאוּת

נָדַמּוּ הַמַּיִם

שָׁקְטוּ גַּלִּים

וּמִסָּבִיב, לֹא נוֹתְרוּ לוֹמַר.

שְׁמָהּ בְּזִכְרוֹנוֹת נִשָּׂא

בְּדַרְכֵּנוּ, סוֹף עַל סוֹף

וְנֵאָחֵז בִּידֵי אַחֵינוּ, כָּךְ חָלַפְנוּ

פְּנֵי סוֹפָה

אַתֶּן קָהָל לְכוֹנְכִּיָּה הַמְּזַמֶּרֶת

אֶת שֶׁקֶר הַסּוּפוֹת

הַסִּירֵנוֹת דָּנוֹת בְּשִׁיר אַחַי

עֲלֵי סְפִינוֹת, מִדְרַשׁ חַיַּי.

נִדְמוּ הַמַּיִם, שֶׁקָּטוֹ הַגַּלִּים

וּמִסָּבִיב, לֹא נוֹתְרוּ מִלִּים.

בָּאתִי אֶל הַסּוֹף.

כְּמוֹ הַגַּרְגֵּר הָאַחֲרוֹן

~~~

פָּצַעְתִּי פֶּרַח לְצַד שְׁבִיל

שֶׁלּוֹקֵחַ אֶל מוֹתִי.

וְהַפְּסִיקוֹת בְּשׁוּלַי גּוֹרָל,

הֵן תִּפְאֶרֶת מַמְלַכְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם

כִּי עֵמֶק אֵשׁ, פּוֹקֶדֶת עֵרֶךְ

חַרְבִּי בָּרָק מַבְרִיקִים בַּחֲשֵׁכָה

אֲנִי הוֹלֵךְ לְעֵבֶר סוֹף

וְאֵין כְּמוֹתוֹ, הַתְּמִידִי וּמִתְמַתֵּחַ

הַמְרֻוַּח, הַתְּהוֹמִי

הַסּוֹפָנִי הַמִּשְׁתַּבֵּחַ

רָאִיתִי הֵלֶךְ בָּעֵינַיִם

שֶׁל חַיִּים אָז, בִּנְתִיבִי

כָּךְ סָעַדְנוּ מַבָּטִים.

וְנָפְלוּ שָׁמַיִם כִּידִידִים

כְּשֶׁבָּאִים רָז בִּזְמַנִּי,

לְצַעֲרִי, אֲנִי הוּא זֶה

וְהוּא אֲנִי.

חֲלוֹם אֶחְיֶה לִי

בְּאוֹיְבִים

אֲנִי הוֹלֵךְ לְעֵבֶר סוֹף

וְאֵין כְּמוֹתוֹ, הַתְּמִידִי וְהַמִּתְמַתֵּחַ

הַמְרֻוָּח, הַתְּהוֹמִי

הַסּוֹפָנִי הַמִּשְׁתַּבֵּחַ

מָצָאתִי שֶׁבֶר בַּסְּלָעִים

שֶׁעֵדִים לְכָל חַיַּי.

תַּעֲלוּמַת הַנֶּחֱוֶה אָז נֶאֱבֶדֶת-

נֶהֱרֶסֶת מוּל הַבָּא.

וְאִם שָׁכַחְתִּי מִי הָיִיתִי

אֵין מְעֻלָּה מִכֵּן, סֶדֶק. נוֹדַע-

יֵשׁ זוֹחֲלִים, וּבֵית לְגֶשֶׁם

בַּשְּׁבָרִים

וְאֵין-סוֹף גֶּשֶׁם עֲנָקִים

מִתְרַפֵּק עַל נְתִיבִי

עַד כִּי לֹא שָׁוִים עֵינַי,

כָּחֹל עָמֹק מֵבִיא אֶל שִׁוְיוֹן אַגָּדִי.

כָּל אֱמֶת רְאִי הַקֶּסֶם,

בַּטִּמְיוֹן הָעוֹלָמִים

מִכָּל הַבָּא לְעֵבֶר עֵרֶךְ-

הָרֹב טוֹבֵעַ בַּשְּׁטָפִים.

אֲנִי הוֹלֵךְ לְעֵבֶר סוֹף

וְאֵין כְּמוֹתוֹ, הַתְּמִידִי וְהַמִּתְמַתֵּחַ

הַמְרֻוַּח, הַתְּהוֹמִי

הַסּוֹפָנִי הַמִּשְׁתַּבֵּחַ.

רֶסֶס הַכְּתָב נִתַּץ בַּכְּתָלִים

הַשֶּׁקֶט נִרְשַׁם מִן הָרֵיק

וּמַעֲלִיל אֶת שְׁאֵרִית הַחַיִּים 

רְאוּ כִּי בְּקֶשֶׁת הָרֶגֶשׁ

פָּרַסְתִּי לְשֵׁם-הָא, וְכָךְ.

בֵּין עָנָן לְעָנָן מֶרְחָק רָם רַב-

וְכָךְ, רִחַפְתִּי שִׁירִים לַשָּׁוְא.

מִלִּים שֶׁהָיוּ אָז, וְנֶעֱדָרוֹת כָּל עוֹד הָרֶגַע

הוּא עַכְשָׁו 

בָּא וְהוֹלֵךְ, מַגֵּפָה חֲשׁוּבָה.

מְבַשֶּׂרֶת הָאֹדֶם שׁוֹקַעַת בִּבְרִירָה אֲפֹרָה

נְעוּרִים, טֶרֶם נוֹדְעוּ בִּי

אַךְ זְקֵנָה תַּחְמִיצֵנִי, בֵּין כֹּה וָשָׁם. 

בַּאֲשֶׁר לִמְקֹרָבַי, גּוֹרָלִי, וְשֶׁעָבַר וְ

הַקֵּץ לְדִמְעוֹתַי- הַיְּבֵשׁוֹת עַל הַנְּיָר

הִינְכֶם בְּדָיָה. אַךְ בִּדְמוּתָהּ

רָשַׁמְתִּי שִׁירִים לַשָּׁוְא.

תְּשׁוּבוֹת שֶׁנִּתְּנוּ אָז,

וְכַפָּרוֹת בְּצֶלֶם פָּגַע,

בָּרִי תְּפוּגָה. כְּמוֹ קִרְטוֹנִי חָלָב. 

קוֹלָם נִשְׁמַע בִּי. מֵיתָרִים אוֹ מוֹרָה;

"לְעֵיל מָה שֶׁאַתָּה."

אַךְ אִלְּמִים לְמִשְׁמָעָהּ,

הַשּׁוּרָה הַנְּמוּכָה; 

שֶׁאֲפִלּוּ שִׁירֵי אַהֲבָה... 

אֲפִלּוּ שִׁירֵי אַהֲבָה!

מוֹתִירִים צִפּוֹר לְלֹא שִׁירָה.

חֵן אַךְ בְּדִמְיוֹן לָנוּ, שִׁירִים לַשָּׁוְא,

נִשְׁמַרְנוּ הֵיטֵב בַּעֲבוּר מְעַט תְּמוּרָה.

הַפַּחַת, הַפַּחַד, הַפְּרָחִים בְּהַלְוָיָתָם

הַשַּׁיִשׁ מַבְרִיק בִּשְׁמָם: יְלָדַי

שָׁבִים לְיָדַי, מִן הַשְּׁקִיעָה.  

~~~

עברו שלושה חודשים מאז..? חשבתי שאחזור לכתוב בשלב הזה, אבל אני מכיר את עצמי. התקופה השניה הכי פוריה בשביל השירים הייתה כשהיו לי מגיבות בישרא, והפוריה ביותר - כשחיית בתוך הפלאפון שלי על בסיס יום יומי. אף אחד, אף אחת לא העריכו את השירים כמוך. זה כל כך נדיר. באנו מאותו ז'אנר של עצב, עם אותם פטישים. לא חשבתי שאני מסוגל להיות מהאלה שמתעכבים על מערכת יחסים הרבה אחרי סגירת הוילונות, והנני. הבחירה שלך לא להשיב את הידידות משום כשלונותיי כשולט, כבן אנוש - לא הייתה משנה את התמונה של המעגל החברתי שלי. הייתה משנה את החיים שלי. ובתקופה שלאחר מכן עוד היה בי לכתוב שירים לשוא, מתוך התקווה שבכל זאת תקראי אותם. עד כמה שאני מסוגל להיות נואש - הייתי. בימים האלה אנשים מאוסים עלי, ואני עדיין רוצה את הדיבור הזה. את המוח, הרגש הנא שלך. שווה את התסכול המיני/רומנטי וכל שאר האתגרים הפנימיים. מפה ושם אני מנסה לזמן בחזרה את השירה, ובכן - היא פשוט לא שווה את זה. מלכתחילה את האחת שאמרה לי לנקד אותם. איה המחליפה שלך, יְדִידָתִי מִן הַיָּרֵחַ? 

פָּנִינוּ לַמַּיִם נוֹשְׁקִים מִמֶּרְחָק.

מִיָּמִין, כִּחְכּוּחַ קַל

לִשְׂמֹאלִי- חָבֵר בַּמַּחְנָק

הַמַּיִם שׁוֹטִים בָּנוּ,

וּמְשַׂגְשְׂגִים בְּתַדְמִית

הֲיֵשׁ פֹּה חַיִּים? שָׁאַלְנוּ

וְלֹא נָע צַוָּאר לְהָסִית.

מֵאִתָּנוּ, חֵלֶק שׁוֹתְקִים

אֶל הַמַּיִם יֶשְׁנָם שֶׁזּוֹעֲקִים.

לֹא דַּי שָׁמַעְתִּי אוֹדוֹת שֶׁשָּׁתוּ,

וּפֹה וָשָׁם מֻשְׁלֶכֶת מִלָּה

עֵקֶב אֵלּוּ שֶׁקָּפְצוּ.

אֵלָיו שְׁלַל נְהָרוֹת מְזִינִים, אַךְ עָלֵינוּ לִתְהוֹת

הַאִם מַעְיָן הוּא שֶׁל חַיִּים,

וְאִם חָב בְּנוֹ לְכַלּוֹתוֹ

פָּנָיו עוֹמְדִים תַּחְתֵּינוּ בְּדוֹם

עַד כְּדֵי צָפָה הִשְׁתַּקְּפוּת;

אִם יֵשׁ בָּהּ לִרְאוֹת,

אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר טוֹב לַעֲשׂוֹת-

מָלֵא טָעֲנוּ שֶׁהֵם יוֹדְעִים.

בֵּינְתַיִם רֻבֵּנוּ מִתְיַבְּשִׁים, תִּהְיֶה

אַגַּב מַשְׁמָעוּתָם שֶׁל הַנּוֹזְלִים-

אוּלַי אֵלּוּ בִּשְׁלֵמוּתָם הֵם,

הַחַיִּים, 

מָה עָרִיץ הוּא הַצָּמָא,

שְׁלוּק, גְּמִיעָה...

~~~

כְּשֶׁזֶּה הָיָה נוֹלָד לִהְיוֹת,
טָמוּן. וְנִדְמֶה שֶׁאֲחָרוּנִי
הַדְּגָלִים בַּמְּגֵרוֹת
זֶה רֶגַע הֲלוּם קְרָב,
לְאַחַר דָּבָר, כָּזֶה וְכָזֶה
זֶה מְסֻכָּם
כְּכֹל מָה שֶׁזֶּה נִהְיָה.
הַזֶּרֶם מִטַּלְטֵל, וּמִשְׁתַּנֶּה
וְהַסַּעַר אוֹרֵךְ וּבוֹנֶה
אֶת הַשֶּׁקֶט.
מַסִּיחַ עוֹנוֹת, מְשַׁטֵּחַ הָרִים
מֵאַדִּיר כּוֹכָבִים, אַתָּה
שׁוֹבֵר אֶת הַגַּלִּים וְהָרוּחוֹת
אַלִּימִים הַיּוֹם. בָּרְחוֹבוֹת
שָׁנִים הָיִינוּ, שְׁנַיִם
שָׁנִים נוֹתְרוּ
מַחֲזֵה שְׂחוֹק עַל לֹא-דָּבָר.
שְׁנַיִם מְדַבְּרִים, עַל לֹא לִהְיוֹת- וְדִי
כְּשֶׁזֶּה הָיָה נוֹעַד לִהְיוֹת;
שֶׁכְּלוּלִים וּמַנְגִּינוֹת
אָז לְאַחַר דָּבָר, מֻאֲרָךְ וּמִתְבַּזֶּה
סַךְ כֻּלּוֹ, הוּא כְּכָל מָה שֶׁזֶּה
יָכוֹל לִהְיוֹת,

יֶלֶד הָיָה שֶׁאָהַב מִפְלָצוֹת. 

לוֹמַר לֹא הָיָה אָז,

אֲבָל. אֶגְדַּל בְּתוֹךְ סוֹדוֹת 

זָרִים נַעֲשִׂים לְזֵרִים

וְנִתָּנִים נִצָּנִים לַבְּרִיּוֹת, כָּךְ

שְׁתֵּי עֵינַי אַרְגָּמָן,

שֶׁמֶן, מַיִם; אַהֲבָה, צַלָּקוֹת.

אִמָּא, אַבָּא

אֵשׁ נְעוּרִים, רָאוּ

מָה הִסְתַּבַּכְתִּי לִהְיוֹת.

נַעַר שֶׁהִתְאַהֵב בְּגוֹרְגּוֹנוֹת,

וְהַשֵּׁדוֹת שֶׁל הָעוֹלָם

דַּחַק שׁוּלִי מִשְׁתָּרֵשׁ 

וּמֵצֵל כָּל הַתָּם

כָּךְ; אִמִּי, הֵן עַמִּי

אָחִי, הֵן דָּמִי,

אֲפִלּוּ עֲנִיּוֹת, נֵר תּוֹכִי

מִפִּי נוֹטְפוֹת

תַּאֲוַת בְּעָשְׁרֵי,

מֻשְׁחָזוֹת שֶׁיַּנַּיי.

אִמָּא, אַבָּא

אֵשׁ נְעוּרִים, אֶת פְּחָדַי

לֹא הֵמִיתוּ גִּבּוֹרַי

אָז אֲנִי תָּר לְהַשְׁמָדָתֵךְ, בְּיַד הָאֲנִי.

וְלַבְנוּתֵךְ מִן הַיְּסוֹד לְמִקְדָּשׁ זְמַנִּי

לְאָרוּר נִשְׁמָתֵךְ בְּנֶחְפָּץ וּבְחֹלִי

נְסִיכָה בְּמַרְתֵּף הַמִּגְדָּל הַמֻּשְׁבָּע,

הַנּוֹשֶׁמֶת רַק בְּאֵין אֲוִיר,

בּוֹאִי חֶרֶשׁ לְהַקְרִיב. לֹא שֻׂבֵּעַ אוֹ נֶחְדַּל

בְּאַחֲרַיִךְ הַזְּוָעָה תְּשֻׁכְפַּל שִׁבְעָתַיִם 

כְּשֶׁהָיָה, יִהְיֶה. טֶלֶף. מֵעַיִם

בְּכָל סִיב בְּכַסְכְּסִי עוּרִי

דָּם וְאָסוֹן וְשָׁמַיִם.

בָּעוֹלָם הַנָּלוֹז, 

עַל הַגֶּשֶׁר הַבּוֹעֵר,

הָיִיתִי מִפְלֶצֶת

וּמִפְלֶצֶת אֶשָּׁאֵר

תִּתְאַהֲבִי בִּי מְעַט,

הַמְעַט שֶׁאֶפְשָׁר

רַק כָּךְ אֵדַע שֶׁנִּתַּן.

תַּרְאִי לִי עוֹלָם

דֶּרֶךְ עֵינַיִם מְדַמְּמוֹת, תּוּשִׁיָּה

שַׁלְּבִי בָּהּ אֶת פֵּאֵר הַבְּרִיאוֹת

וּשְׁתִיקָה שׁוֹלַחַת בִּי

שְׁתִיקָה שׁוֹלַחַת אוֹתִי-

לְאָן שֶׁהָלַכְתִּי כְּדֵיי לָמוּת. שׁוּב וָשׁוּב

עִם הָאֵדִי עַל הַמַּרְפֵּק

וְהַפְלֵילִיסְט הֶחָשׁוּב, בָּרֶקַע

אָז אֵיפֹה הָיִית?

לְאָן תִּתְחַבְּאִי?

אֵין מָה לַחֲשֹׁשׁ,

מ,

מֵעִוֵּר שֶׁכְּמוֹתִי.

תִּתְאַהֲבִי בִּי בֶּחָפִיף

שֶׁיִּהְיֶה מָהִיר, וְהַרְסָנִי,

וְלֹא אֵצֵא לְרֶגַע מִמְּקוֹמִי.

וְאִם אֲנִי טוֹב מִשֶּׁהָיִיתִי

אַעֲדִיף שֶׁתִּתְכַּחֲשִׁי,

טִיפּ טִפָּה,

תִּתְאַהֲבִי בְּמַהוּתִי הַפּוֹזֶלֶת

צָמַח צָם מֵאוֹר יוֹמֵךְ כְּמִנְחָה

אֵין מָה לְהִתְעַשֵּׁת כְּבָר

אֵיךְ שׂוֹרְדִים רֶגַע שֶׁל מְנוּחָה

אֵיפֹה הָיִית, לְאָן תִּסְתַּתְּרִי?

אֵין מָה לַחֲשֹׁשׁ מֵעִוֵּר שֶׁכְּמוֹתִי

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁלֹּא תֵּדְעִי, אַךְ כְּנִרְאֶה תֵּדְעִי

וַאֲנַסֶּה שֶׁלֹּא לְהַדְגִּישׁ. אֲבָל זוֹהֲרִים הַכְּבָלִים

אֶתְוַדֶּה רַק שֶׁנִּסִּיתִי, כְּמֵיטְבֵי

לִהְיוֹת כְּמֵיטְבֵי

אָז אֵיפֹה, סַפְּרִי.

אֵיפֹה תִּהְיִי?

"איך הבגד ים החדש שלי?"

"יושב מושלם, האמת" (בת זונה יש לך פיגורה וגם מוח כמו שעון חול)

אני והשותפה לדירה שלי מתפקדים בצורה אזוטרית, משהו. 

מהצד ואם יראה השד נכונות להניח מצלמה במטבח שלנו, אנחנו נראים כמו זוג נשוי. מעשנים ביחד, סדרות ביחד, מבשלים ביחד, שיחות עומק לכל עבר. בחגי ישראל שנינו מוותרים על המשפחה כדיי לצאת אל השוליים הגאוגרפיים ולנוח בחיק זירות חדשות. אנחנו הולכים לים ביחד, הולכים רק שנינו למסעדות, אם אני בדירה והיא בדירה כנראה שאנחנו באותו חדר. אני משפחה, אנשים חושבים שאנחנו זוג. אני בכנות מבין אותם, למה הם חושבים ככה. אבל האישה נמשכת אליי בדיוק אפס מעלות. 

ידידות ראשונה בחיי עם אישה אשר לא הזדיינה לאלף הרוחות. היו ועוד איך היו תאקלים אבל נשמרה כאן איזושהי רמה של הערכה, אמון, הדדיות ותקשורת שלא באמת יצא לי לחוות. אני רגיל שאנשים, גברים וגם נשים - בורחים ממני כשנופלת לי המסכה וזה לא מסתדר להם. האמת? קרה מספיק שכתבתי על זה שיר. לפני איזה... חמש שנים? וזה המשיך לקרות עד שהתרגלתי על אמת.

דימום פנימי

לֹא, אֲנִי לֹא אָבוֹא לוֹמַר,

אוֹ לְחַבֵּר אֶת הַקְּשָׁרִים.

הַמַּסֵּכָה הִיא מִתְנַדְנֶדֶת

וְחוֹרֶקֶת

עַד אַחֲרוֹן דְּבַר דָּבָר,

אֲנִי הִשְׁתַּחַלְתִּי בַּקְּשָׁרִים.

הָאַהֲבָה הִיא מִשְׁתַּתֶּקֶת

וְנוֹטֶפֶת,

אָז הִקְנוּ בִּי סְעָרָה,

אִם יִפְקַח בָּכֶם הַשֶּׁקֶט.

סְחֹר דִּמַּמְתִּי סְחוֹר

סְבִיב מַעֲגָן שֶׁל גִּיר וּבַזֶּלֶת

בִּי חֲמַרְמֹרֶת חִנָּנִית

אַהֲדָה, פְּלוֹנִית אִלֶּמֶת

זֹאת הַחַיָּה שֶׁמַּשְׁכִּימָה,

עִם לְשׁוֹנָהּ עַל הַמִּשְׁקָל.

עָיַפְתִּי, שֶׁלֶד

עָיַפְתִּי, בָּשָׂר.

אֲנִי אַזִּיל דָּם לְכָל עֵבֶר

תָּשׁוּטוּ, שׁוֹטוֹ בַּמַּעֲבָרִים

תּוֹךְ פִּנָּה שֶׁל אֵיזֶה חֶדֶר

שׁוֹטוֹ, שׁוֹטוֹ בַּיָּמִים.

~~~

היא אמרה שבשבועות זה החג היחיד שמותר להעביר בו אש מנר לנר, לא ממש הבנתי. האמת שלא הבנתי את רוב מה שהיא אמרה הסופ"ש כי נשבר לי רצף המדיטציה. ברגיל שלי אני דיסוציאטיבי בכל הזמן. על כל פנים היא טבחית עם שנות מקצוע רבות ואני טבח שראה אלפי שעות של סרטוני בישול, אז - עשינו סתלבט בקיבוץ בדירה של חבר משותף וחלקנו בחובות הבישוליזציה. הבאנו מנגל, אני נהגתי, היא החליטה מה לארוז. סיכמנו שאין ממש עניין לאכול פחמימות וגבינה למשך סופ"ש שלם. אכלנו חומוס עם ההורים שלי, דגרנו בים עם בירה חמוצה ואבטיח + בולגרית. שישי היא אכלה פטריות אבל אני לא רציתי כדי לא להתערב בטיפול שאני עושה, אצל הנוירולוגית. אפשר עוד פעם לדבר על הנוירולוגית שלי?

לפני שנתיים למדתי פסיכולוגיה פיזיולוגית באוניברסיטה הפתוחה, ציונים סופיים: 94, 96. מאז התחום של נוירוביולוגיה חי דיי חזק בראש הסקרנויות שלי. וכיום הראש למחלקת מדעי המוח של סורוקה עונה לי על שאלות של גן חובה למדעי המוח- על הטיפול שאני עובר אצלה וגם בלי קשר. משיבה לרעיונות, מבדרת תאוריות, לא מפספסת בדיחה או הזדמנות להתבדח. אני חופר והיא יודעת לתגמל את זה. דרך מה שלמדתי בפתוחה ולאחר מכן אני מצליח לבסס הבנה יסודית באשר לסיבה שהדבר הזה, התאמת תוכנית לטיפול בNeurofeedback, באמצעות סריקה של פעילות מוחית עם QEEG וקריאת התוצאות בsLoreta - עשוי לרפא את הדיסטימיה שלי. ואת הדיסוציאציה. ואת הויסות ההתנהגותי (שחסר לי). הגרסה הרדוקטיבית היא שהמוח הוא בו"ז גמיש, אבל הוא אוהב להישאר סטטי. טראומות מוחזקות במערכת העצבים שלנו פוטנציאלית כבר משלב הרחם, המוח עשוי לשמר אותן. כמו כן טראומות שמתרחשות מאוחר יותר, ותקופות ארוכות של דכדוך נפשי עשויים גם הם לשנות את המוח עד להודעה חדשה. לפניכם הודעה חדשה. רות עושה מכון כושר לתאים האלה, לסינפסות שדרכם נוירונים מדברים אחד עם השני. שינויים שנערכים בלמידה סמוייה; אני יכול אשכרה להירדם על הכורסא עם האלקטרודות והג'ל המוזר, וכעבור חצי שעה יש לי שכל קצת אחר. ביציאה לעולם הלמידה מתורגלת, השינויים מתקיימים על בסיס שימוש. אבל לא יכולתי להשתמש בהם עד עכשיו. אבל עכשיו אני יודע שצדקתי כשאמרתי לעצמי שאין סיכוי שהתרופות זה כל מה שיש. יבורך המדע וכל אשר משתמשים בו לשם הרפואה. אני בגאון אסיר תודה. תפוח אדמה מדורה.

~~~

ידידתי מן השמש שואלת מה היא תעשה כשאעבור. אני טס לדנמרק. גיליתי אתמול שגם הדוד שלי מהגר לשם (הוא נוחת חמישה ימים אחרי. צירוף מקרים מהטוסיק). אמרתי לה "מה שעשית לפני-כן, אבל יותר טוב". כשחזרנו הביתה היא ביקשה שניצלים וספגטי ברוטב עגבניות. מקיים כי ילד גבר טוב. בזמן שהיא מנקה אני שם צלפים ברוטב, וסומק בסלט הכרוב, וחרדל עם הביצה של השניצל. מרימים ציר עוף על הדרך. נכון לעכשיו יש לה את השיר היחיד שהדפסתי:

ידידתי מן השמש

נָאוֹרוּ עַצְמוֹתַי בְּרוּחָהּ,

יְדִידָתִי מִן הַשֶּׁמֶשׁ הַפְּקוּחָה

נִנְטַשְׁתִּי לְאָפֹר,

עַד שֶׁנִּהְיֵינוּ. וְצַיֶּרֶת בִּדְמוּתִי

דְּבַר-מָה מוּחָשִׁי...

לָעַד שֶׁמֵּחֶתֶךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָתִי

טֶרֶם שָׂבַעְנוּ יָמָּה שֶׁל חַיִּים

אָז נִשְׁתֶּה, וּנְשׂוֹחֵחַ

בְּסִפֵּי פִּקְּחוּת גְּבוּלִיִּים;

עַל טְרָשִׁים בִּמְקוֹם הַחוֹל,

וְזָרִים בַּמִּטּוֹת אֲהוּבִים.

מַעֲמָדָן הַלְּעִתִּים הָזוּי

שֶׁל נָשִׁים,

וְעַל מְשַׁבֵּר הָאַקְלִים.

אַךְ יְדִידָתִי מִן הַשֶּׁמֶשׁ,

בְּעִירָתְךָ מֵעִירְךָ אֶל עַל!

וּבַנְּדִידוֹת מַחְשְׁבוֹתַי-

אֶדְגֹּם מְחַיֵּךְ לְחַיַּי.

אֶשְׁתֶּה לֶחְיֵךְ יֵינוֹתַי

אָדִיב זְמַנֵּנוּ שֶׁנּוֹתַר

לְתַיֵּר בַּחֲלוֹמֵךְ, גָּאָה וּמְשֻׁפָּר.

חִבְרוּתֵנוּ מִתְנוֹסֶסֶת בְּאַרְצִי,

וַהֲלֹא בִּדְמוּתֵךְ הִיא מִסְתַּבֶּרֶת-

בִּשְׁקִיפוּת, עַלִּיזָה בִּתְדָר,

עֲשִׁירָה בְּזֵכֶר, וּבַנֶּצַח הִיא נֵצֶר.

לֶהֲבוֹתֶיךָ הֵן שְׁרוֹת בִּי אַחֶרֶת

~~~

מגיע לה שיר שני בשלב הזה