מילים כדורבנות

שוב אותה תחושה ארורה
שיורדת בגרון ונתקעת בקיבה
ושוב אותן דמעות
שאל שתי עיני עולות
ומהן נוטפות
ושוב אותו השקט
שחונק אותי לאט
והקול הפנימי שבי צועק
ולא נותן להתרחק
מהעולם המשוגע
מהפרצוף הצוחק
של האדם השטחי
זה איננו מקומי
ואני הולכת
בידי כרטיס לכיוון אחד
ועם כל צעד שוב נחנקת
ואבדתי לעד.

פשוט אוהבת אותה.
כשאני עצובה, היא תמיד מבאסת אותי יותר.
כשאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני שמה דיסק שלה ומנסה לצווח את המילים.
וואו... וואו... וואו... ווואו... UNBELIEVEABLE.

אני כבר מצפה לאכזבה. בטח ארד למטה והוא יהיה... שמן (על נמוך אני לא מדברת, אם אני ללא עקבים הוא גבוה ממני ב-5 ס"מ. ואני כן על עקבים). פרצוץ תחת. מקריח (ולא מגלח את הראש כמו שאני אוהבת). שמן, כבר אמרתי? חסר טעם בבגדים.
אבל הוא מצחיק. וכיף לדבר איתו. והוא חרמן כמעט כמוני. אבל מה אם הוא ממש מכוער ולא מושך? ומה אם הוא מקסים ונראה יופי, אבל יש לו ריח נורא מהפה? ומה אם הוא גם יפה וגם אופה וגם יש לו ריח טוב מהפה אבל הוא משתמש ב"לפידוס"? אוייייי....
אוף, אני שונאת בליינד דייטים.
אפשר לעבור לפגישה השנייה בבקשה?

לפעמים אני חושבת על להחזיר לממלכה שלי את הסאב שהיה לי ממש לפני שהתחילו הלימודים וקצת אחרי כן. היינו בקשר למשך איזה חודש... ואז הוא אמר משהו שלא הייתי מוכנה לסבול (לא מסאב ולא מבן זוג) והפסקתי לדבר איתו.
היום חשבתי על זה במיוחד, אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון שלי. הוא אף פעם לא ניסה לשלוט מלמטה. תמיד היה במקומו הטבעי, אבל בכל פעם שהוא היה פותח את הפה, הייתי מתעצבנת נורא. נו, כבר סיפרתי עליו פה... הייתה לו צורת דיבור מרגיזה במיוחד.
ומה אם הוא מתגעגע אלי?
ומה אם הוא לא?
ומה אם הוא לגמרי פרש מהעולם הנפלא שלנו אחרי שנגמר הקשר שלנו? הרבה זמן הוא לא היה פה.
כמעט הרמתי טלפון קודם, אבל נזכרתי במילים שהרחיקו אותי ממנו, ואני תוהה אם באמת אוכל אי פעם להתגבר על זה.
למרות הכל, נהנינו. היו לנו זמנים טובים... אבל זה עדיין לא משכנע אותי לזמן אותו שוב לבין זרועותי.
אני עדיין שומרת את המכתבים שלו. כיף להיזכר שפעם, לא ממש מזמן, היה מישהו שיכולתי להוריד אותו על 4 והוא, ללא מילים, היה מבצע ולא יותר. גם כשהיה לו קשה (הכתיבה עצמה) וגם כשהיה לו נעים (כשהיינו ביחד). מעולם ללא סירוב.

אבל אני לא יכולה לקחת את הסיכון שאפגע בו שוב. מה אם הוא עדיין מעצבן כמו שהיה? אני לא אעמוד בזה, וארצה שוב לסלק אותו.

עדיף שלא.

עוד אחד מהגבולות שלי.
מה לעשות, אם אני אומרת שאני לא נשלטת, אני חושבת שאני יודעת על מה אני מדברת. אז למה יש אנשים שלא מבינים מה זה "דומית אמיתית, ברצינות, אני לא משקרת"?
או שהם לא רוצים להבין.
מיום ליום אני מגיעה למסקנה שאני לא רוצה להגיע אליה: עולם הBDSM דומה מידי לעולם האמיתי. יש בו חוסר כבוד למילה של מישהו אחר, שקרים, יו נואו... כל הדברים שבגללם ניסיתי לברוח מהעולם האמיתי. ואני חשבתי שכבר מצאתי את המנוחה והנחלה ושמצאתי לי עולם פנטזיה שיש עוד אנשים ששותפים לו. אף פעם לא כיף לחיות בעולם שאתה היחיד שנמצא בו...
יש עכשיו בטלויזיה קליפ של "נעים לי" (שרון רוטר המדהימה). שיר יפה והזוי קצת. מכניס אותי למוד הנכון.
איפה הייתי... אה כן. אני באמת לא אוהבת שלא מכבדים את מה שאני אומרת או כותבת (או שבאמצע השיר מעבירים לי לכדורגל). יותר מזה- בגלל דברים כאלה אני מבזבזת דקות בלחשוב על מה לעזאזל עשיתי לא נכון. וזה לא מה שאני עשיתי לא נכון... או שאולי כן- שלא עליתי על הדברים האלה מלכתחילה. יש כאלה (כמו מישהו שכבר נתקלתי בו) שישר אומרים לי את זה, אבל ברגע שאני נכנסת להם לתוך הנשמה ומוציאה מהם את הפחד הכי גדול- איבוד השליטה, הם בורחים כמו טיל. ויש פעמים שרק באמצע הסקס אני מגלה שמישהו מנסה לשלוט מלמטה.
אולי מספיק עם זה? אמנם אני חדשה יחסית בעניין (בערך 8 חודשים), אבל זה לא אומר שאפשר לאלף אותי. באמת שנמאס לי מזה.
ולא, אני לא מתכוונת לחזור להיות "רגילה". לא בגלל אנשים שממש לא שווים את המילים שאני כותבת.
אולי כדאי שאעבור להצלפות ולהשפלות ואהיה מרשעת כדי שיעריכו אותי??
קיבינימט, כבר אי אפשר להיות בחורה טובה בימינו?
מישהו מוכן להסביר לי למה כל הטמבלים של העולם הרגיל מגיעים ל BDSM ונופלים דווקא עלי?
בעלי תשובה מוזמנים לכתוב לי לתיבה.

...שתבוא לאסוף אותי מהעבודה ביום חמישי בלילה ותיקח אותי הביתה. לא למעונות. באמצע הדרך פתאום יבוא לי מסז'. נוסעים אליך. אנחנו נכנסים בהיתה. קצת מבולגן, אתה מתנצל. לי זה לא ממש אכפת.... אני רק רוצה את המסז' שלי. ולפני זה, מקלחת חמה. אתה מכין לי בינתיים כוס תה ירוק חם. כמובן, בטעם הדרים.
המים במקלחת חמים ונעימים. כמו שאמרתי לך, קנית את סבון "DOVE" האהוב עלי מאוד ועכשיו אתה בטח מת להיות במקומו... איך אני יודעת? זה קל: א. אתה גבר, המוח שלך לא מתוחכם במיוחד. ב. אני כבר מכירה אותך טוב מידי.
אני יוצאת. החדר מחומם והמגבת עוטפת אותי. נשכבת להנאתי הרבה על המיטה וממש ממש לא בא לי לקום עכשיו. התה על השידה. אני מתרוממת קלות ולוקחת שלוק. טעיייייים. אתה מוציא את הקרם DOVE BODY SILK מהתיק שלי ומתחיל במלאכה. לפי ההמהומים שלי אפשר לחשוב שאתה מעסה איזו חתולה.
לאט לאט מתחיל הריפיון להשתלט על כל איבר בגופי. זה קל, עם המגע שלך וה-BODY SILK...

אוף, איך בא לי את זה, ועוד הרבה מעבר. ואת כל זאת אשיג כשאמצא את הסאב האחד והיחיד שימסור לי את עצמו מתוך אהבה טהורה ורצון כנה ואמיתי להסב לי אושר. ולהיות מאושר בעצמו.

לאחרונה כל מיני בנים חושבים שאני ידידה שלהם ומתחילים לספר לי על חיי המין הבלתי מספקים שלהם עם חברותיהם.
ל.- אני באמת חושבת שאתה צריך להיפרד מ-י., למרות שהיא מקסימה. אני לא יכולה לומר לך את זה פנים אל פנים (כי אני רוצה שתגיע לזה בעצמך). HONESTY IS THE BEST POLICY. אם טוב לך אבל לא מספיק- צא וחפש את הכי טוב שיש. במקרה הזה- הכי טובה. אני יודעת שיש אחת כזו.
א.- כמו מה לעזאזל אני נראית לך? הכותל המערבי? ורדה רזיאל ז'קונט? אמנון ז'קונט?? כומר קתולי? מה אתה רוצה מחיי האומללים?! קודם רוצה שאלמד אותך ואחרי זה הופך אותי לאותה ידידה הכי טובה שמעולם לא פגשת ולכן אתה יכול ליילל לה באימייל כמה אתה מסכן שחיי המין שלך בזבל? אני באמת תוהה למה זה מגיע לי. הרי אתה התגשמות חלומותי (לפחות ככה זה נראה...), אז למה שארצה לעזור לך עם מישהי שהיא היריבה שלי? התשובה- כי למרות שאתה זבלן שכל שאני בכלל לא מכירה, אכפת לי ממך.
צ.- אתה אחד החברים הכי טובים שלי, אבל על מה לעזאזל חשבת כשקיטרת לי על "כואב לה, כואב לה"? רחמנא ליצלן! הרי זה תמיד ככה בהתחלה, ואתה לא מפסיק. בכל פעם שאני רוצה שנצא להסתובב ביחד- אתה לא יכול כי אתה עסוק איתה. אפילו כשאתם לא יוצאים. אני באמת באמת מאושרת בשבילך, ועם עוד פעם תתחיל להמטיר עלי מחמאות על איזה יופי אני נראית באמצע שאתה מחרמן אותה (והיא באמת מקסימה, אני מתה עליה)- אני אברח בצעקות אימים. ולחשוב שרצית להיפרד ממנה כדי למצוא לך מישהי יותר כוכנית, יותר שתלטנית, יותר.... אני. די!
בסה"כ אני בחורה טובה, אבל למה אני תמיד צריכה לשמוע את הצרות של כולם?

פלוס בבנק.
לטוס לאיטליה לכמה ימים.
לצאת הערב ולהשתולל ולעשות חיים עד שאפול שדודה.
לשיר בקריוקי I GOT YOU BABE בלי לדפוק חשבון.
שחברה שלי תיקח אותי ל"מהפך".
מסז' בכפות הרגליים.
להשלים עם סאם.
לקבל ציונים טובים במבחנים.

מותר לי שיהיו לי חלומות, נכון? :-)

אם אי פעם רציתם לקבל פרופורציות על החיים ולא ידעתם איך, תיכנסו ליומן של רונן פורת ב- YNET ותקראו. תוך שנייה הראש שלכם יסתדר מ-א' ועד ת'. לטובת אלה שרוצים לדעת מי האיש: רונן הוא בחור נחמד וציני שכותב באופן מדהים. הוא סובל ממחלת לו גריג, שממנה סובל גם סטיבן הוקינג (בעברית- ניוון שרירים). מכיוון שרונן לא מסוגל לזוז כמעט בכלל, הוא משתמש במעין צ'יפ שמחובר לו למצח ומתביית על אותיות שעל המקלדת, וכך הוא מחבר אות אחר אות למילים, משפטים וליומן.
ולמה נזכרתי בזה?
כי התעצבנתי מכל מיני דברים שנראים לי גדולים (כמו- לגלות כל פעם מחדש שחברים יש רק באגד ושאני לא יכולה לקחת את האוטו וכו וכו).
אנשים, עזבו שטויות. אמרתי את זה בעבר ואני אומרת את זה עכשיו: העיקר הבריאות!

זה היה בערב, לפני שהלכתי למסיבה.
בואו נראה מה היה לי שם:
פגשתי זוג מקסים- בעל השמחה ומלכתו (כלובי והמלכה לירז) ופשוט התאהבתי בהם.
פגשתי מישהו שיצאתי איתו מגיל 15 וחצי עד קצת לפני 17 ואפילו אז הייתה לי הרגשה שהוא בקטע, אבל אני עדיין לא כל כך ידעתי מה זה... הייתי קטנה.
היה לי ממש ממש מדהים במסיבה הזו.
אבל מה...
מרוב כל האיחודים המרגשים והשיחות המטורפות ("אתה רוצה סדאם זה חוסיינה חינם חינם זה כימי?") והאלכוהול... שכחתי להתייחס לבחור שבאתי איתו ומן הסתם העניין נגמר עוד הרבה לפני שהתחיל. מה גם ששיגעתי אותו כל הדרך הביתה על היום המקסים שהיה לי (החל מההודעה ליום ההולדת של אהבתי הבלתי ממומשת... או ממומש... והתשובה שקיבלתי עליה!, דרך כמה היה לי כיף לבוא למסיבה וכל זה...). לא פלא, מה?

הקיצר, בזמן שחלקכם הגדול יחגוג את סופו של הסופ"ש, אני אלך לי לעבודתי החביבה בעיר שרחוקה מביתי וממולדתי... וממש ממש לא בא לי.

תשמרו על עצמכם!