מילים כדורבנות

היום בבוקר קראה לי הבוסית שלי למשרד. חשבתי שיש עוד דברים לסדר על המדפים, והנה זה פלא- היא נתנה לי את תלוש המשכורת ושני פריטים מגניבים שקיבלו שם, ואמרה שבישיבת ההנהלה אמרו שבכל חודש מישהו אחר מקבל משהו, ועכשיו תורי.
אז כנראה שיש תמורה בעד הטחינה.
איזה כיף לקבל מתנות..... במיוחד כאלה.

וחוצמזה, היום איש נחמד שלא ראיתי הרבה זמן לקח אותי הביתה וחברי היקר מהצבא צריך להגיע עוד מעט.

אז שיהיה לנו סופ"ש נחמד.

להלן המלצה חשובה לכל הנוסטלגיים שרוצים לחדש קשרים עם אנשים מהעבר: נא לברר לפני שליחת המכתב על הנייר הוורוד שאותו אהוב מן העבר לא תפוס.........

איזו פדיחת עולם.

אני מקווה שהמכתב אבד בדואר!!!!!!

היינו שנינו בג'יפ של מג"ב, נוסעים המעלה שביל בכפר דרוזי. אתה נוהג, אני מביטה דרך החלון. ריח מוכר ואהוב של מדים מאובקים ששנינו לובשים. צוחקים על משהו, ואתה אומר שאתה לוקח אותי למקום שבו מכינים את החומוס הכי טוב בעולם.
מגיעים למעין בניין, ונכנסים למה שנדמה כמסעדה. אין שולחנות ואין כסאות. אין אף אחד מאחורי הדלפק. אתה נעמד מולי ואני נופלת על הברכיים. סחרחורת. אתה תופס בשערי ואני ממש מתחננת שתפסיק. בתוך ראשי יש רעש נוראי, וכאב אחיזתך מתערבב עם הכאב שבעיניך.
ופתאום אתה מפסיק. "אני מצטער, לא התכוונתי", אתה אומר. מושיט לי יד, עוזר לי לקום, ונעלם. נשארתי לבד, לסדר את הבגדים... מסביבי מתחילים להתקבץ אנשים.
סאם... למה השארת אותי לבד בחלום?
למה לבך אינו מספיק רחב כדי לסלוח באמת?
האם נדונתי לגורל הנוראי הזה של לא לראות אותך יותר ולחשוב עליך בכל יום מימי חיי?

רציתי רק לומר לך שאני מוכנה לתת את עצמי לאחר, אבל לבי יישאר שלך. עד אותו היום שבו אראה אותך שוב, והמבט כבר יתרכך, ילטף (לא ידקור), ובמקום המרמור- חיבה. ובמקום הכעס- הסליחה.

אולי תיתן לי את זה ליום ההולדת שלי?

1. GRAVITY OF LOVE- שכחתי של מי זה... ונגליס, אני חושבת. או אניגמה.
2. CHERRY BLOSSUM GIRL- אייר.
3. TAKE MY BREATH AWAY- ברלין.
4. IT MUST HAVE BEEN LOVE- רוקסט.
5. LADY IN RED- כריס דה-ברג.
6. WILL YOU- הייזל אוקונור.
7. NOTHING COMPARES TO YOU- שינייד אוקונור.
8. MEZZA VIA- ארוס רמצוטי. בכלל- כל הדיסק שלו ממש ממש שווה.
9. SMOOTH OPERATOR- SADE.
10. ישראלי- "יש אהבה"- אדם. תקשיבו למילים ותבינו.

ולמי שלא הבין מה זה של"ז- שירים לשעת זיון!

התחלתי לפתוח את הקלפים. סיפרתי על מה שהפריע לי. הקול שלי קצת נסדק, ואז אמרתי שאני לא יכולה לבכות לאף אחד. אז הוא אמר לי: את יכולה לבכות עכשיו... ולא יכולתי.
התייבשו לי הדמעות.
במקום השטף המלוח והשורף מתיישבת לה מעין כבדות בבית החזה, שלא עוזבת אפילו כשמישהו מחבק.
הפעם האחרונה שבכיתי הייתה לפני כשבועיים. כמה דקות לאחר מכן, כשאני במקום הכי נמוך וחשבתי שיותר נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת- התברר לי שטעיתי ואכן המצב ירד נמוך יותר. ומאז אני לא בוכה, כי תמיד יהיה מי שיראה אותי בחולשתי וינצל את המצב לצרכיו.
וכשבכיתי חשבתי על מישהו, שכמוני- מפגין כלפי כולם שהכל בסדר, אבל אולי שניים וחצי אנשים יודעים שהוא בעצם אדם מאוד בודד.
עכשיו אני כבר שבועיים בלי בכי, למרות שהיום הייתי ממש קרובה לזה, כששמעתי על המילואימניק שנהרג. בן 25... שנתיים וחצי מעלי. עוד קורבן של מדיניות ההשתפנות של שרון. ואני כמעט הייתי בפיגוע בתחילת השבוע בקו 14... זה האוטובוס שלי לעבודה. ואפילו מהפחד והאימה של "אוי, שעה לפני כן הייתי שם" לא בכיתי. רק אותה מועקה...
ואני אמשיך לא לבכות. בסוף הכל יעלה על גדותיו.

אבל הפעם אני כבר לא מתרגשת. טל התקשר אחרי שנה שלא דיברנו. הוא נוסע לארה"ב בעוד כשבוע וחצי...
כשאני חושבת על טל, אני נזכרת בילדה מתוקה ושמנמונת בת 21, עם שיער מתולתל ארוך עד הישבן, מבט מאושר ומחורמן והמון תכניות ושאיפות לפני תחילת השנה הראשונה באוניברסיטה.
אני, לריסה.
טל היה האיש שליווה אותי במשך כמה חודשים. הוא היה הראשון שסיפרתי לו שהתקבלתי למה שרציתי. בגללו לקחתי פעם את הגלולה של "היום שאחרי". היו לנו קטעים טובים, אין ספק.
ולמה הוא התקשר?
מזל שלפחות אקס אחד שלי לא מתקשר לבלבל לי את המוח עד כמה הוא מאושר, אלא עד כמה הוא מבולבל. האינטרס שלי הוא לגרום לו לזרוק את הנוכחית שלו לפני שהוא נוסע לחו"ל (כי אחרת- איך אנצל אותו מינית? החוק שלי לגבי גברים נשואים תקף גם לגבי כאלה עם חברות!), אבל המוסר לא מרשה...
מה דעתכם?

ובלי כל קשר, היה לי היום מבחן באנתרופולוגיה ולדעתי- מצאתי את היעוד שלי.

ואגב... אני ו"חתלתול" מהבלוג הקודם כבר לא ביחד.

אמא בטח כבר דואגת לי. יצאתי אתמול ב-2 בלילה ועכשיו כבר עוד מעט 10... אם לא כבר עבר.
ומה עשיתי כל הלילה בחוץ?
הלכתי לחפש אתונות ומצאתי...

לפעמים אני מרגישה ממש, אבל ממש... מכוערת. ואני לא! זה הקטע!
אני מדברת בטלפון עם מישהו (ונילי, אלא מה) והוא פתאום פולט, לאחר שאמרתי לו שיש לי שיער קצר, שנדמה לו שבתמונה אני נראית יותר טוב מאשר כיום. אין דבר יותר מוריד ביטחון עצמי מאשר הדבר הזה. ונילי, לא יודע לנהל את השטויות שהוא פולט...
באחת הפעמים שהלכתי למועדון, ראיתי איזו "ילדה" בת גילי בערך שמשחקת אותה דומית. היא נבחה על העבד שלה, טפטפה עליו, עשתה מדיקל לעבד הבית(ובשלב הזה העדפתי לברוח כי יש לי אלרגיה לדברים כאלה). בסוף היא נישקה את הסאב שלה. ידיד שלי אמר דבר מאוד נכון: היא כזו, כי אם היא לא תשחק אותה רעה ושתלטנית- אף אחד לא ינשק אותה או בכלל יתייחס אליה. האמת, מבעד לכל החושך שהפריד בינינו, ולמרות שאני לא מכירה אותה בכלל ואין לי מושג מי היא, העיניים שלה נראו לי עצובות קצת. לעומתה, הייתה דומית יותר בוגרת, שהסשן שלה לעבד ולשפחה היה פשוט אומנות. עוצמה כזו לא ראיתי כבר מזמן.
הקיצר, מה ניסיתי להגיד בזה? אולי גם אני כמו הבחורה ההיא? אולי גם אני "דומית WANNABE" כי אין אף אחד שיחשוב שאני מקסימה בלי קשר ל-BDSM?
אם לא הייתי כבר עמוק בתוך העניין- הייתי מנסה לצאת מזה. אבל מה- ה-BDSM חזק ממני. אני פה, ואני נשארת.

שבת מלאת אור ושמש בחוץ. אם לא הייתי צריכה לחזור לירושלים, כבר הייתי לוקחת את האוטו של אבא שלי, נוסעת לכיוון המושבים בשרון ומתמסרת לנהיגה כשברקע מתנגנים להם צליליו של הפסנתר שאני כל כך אוהבת.
סתם לנסוע בין הבתים הקטנים והמטופחים. אם היו לי יומיים, הייתי נוסעת לצפון, לטייל בין הכפרים הדרוזיים (נו, אל תצחקו עלי...) ואם גם היה לי כסף- הייתי נכנסת לכפר ראמי וקונה לי ארונית ומחצלת מקש, כמו שאני אוהבת.
השבוע דיברתי על טיול כזה עם המ"פ שלי לשעבר ממג"ב. הוא הציע שניסע יחד לכמה ימים וניקח מלון. לי מספיק לטייל בכיף רק יום אחד. בלי דאגות על כל מיני שטויות של משיכה מינית...
יש משהו מרגיע בימי שבת האלה... אני באמת צריכה את זה יותר. מזל שבעוד שבועיים יהיה לי שבוע נטול מבחנים ואז אוכל לקחת יום ולהירגע.

... אבל למרות זאת, ואולי בזכות, אמא שלי אוהבת אותי!

סתם רגע של צלילות דעת.