מילים כדורבנות

כבר מאז יום שלישי אני במתח נוראי, כי אני לא יודעת מה תגידי על הביבליוגרפיה שלי. אני לא יודעת אם היא מספיק טובה כדי שתשאירי אותי בקורס למרות הפעמיים שלא הגעתי, למרות חובת הנוכחות. יש ברשימה שלי כ-3-4 ספרים שאינם מחקר, אלא מייצגים את הנושא שלי בספרות. אני מקווה שזה בסדר...
לפני שאת מחליטה, אני רוצה שתדעי דבר או שניים: אני לא רוצה ללמוד דו חוגי, אלא חד חוגי סוציולוגיה בלבד. זו השנה השנייה שלי בעיר, ןהדבר היחיד שאני רוצה הוא לחזור הביתה. אבל לא כך, כמו איזו לוזרית. אני רוצה לחזור בכבוד, עם תואר ביד. אם תחליטי לא להשאיר אותי, לא יהיה לי תואר. אני לא מתכוונת לחזור על קורסים, במיוחד לא על משהו שאני יודעת שאוכל לעשות בו דברים נפלאים. עובדה, הנושא שבחרתי: מי עוד היה בא אלייך ביציאה שכזו ובעצם חושף את עצמו? את הרי יודעת ש"סאדו-מאזו" הוא לא שיא הנורמה בעיני רוב האנשים.... בעיני זה תחום מגניב ומעניין ששווה לחקור, ועוד בהקשר של קורס בלימודי מגדר.
בכל אופן- אני מקווה שמה שאמרתי לך בשעת הקבלה עזר קצת... יכולתי בקלות להמציא איזה אישפוזון בבית חולים או סבתא שהחליקה על קליפת בננה (חס וחלילה), אבל מה לעשות שאני לא יודעת לשקר.
אז לפני שאת מחליטה... קחי בחשבון שהרבה מוטל כאן על הכף. לא הייתי בסדר, אני מודה. אבל במקרה הזה ההחלטה היא שלך, וכמו שהמנהלת שלי לא מעיפה עובדות על פאשלות גדולות יותר וגדולות פחות אלא לוקחת אותן לשיחה ומסבירה שאוי ואבוי אם זה יקרה עוד פעם... אני מאמינה שאת גם לא עושה כאלה דברים. במיוחד לא לאנשים שמראים נכונות לעבוד קשה ולעשות את מה שצריך.
ועוד משהו... במידה והחלטת להעיף אותי בכ"ז, כנראה שלא התחננתי אלייך שתשקלי שוב או שלא תעשי את זה וכו'. אני לא מהמתחננים. רק תדעי שהעובדה שאני לא בוכה מולך לא סותרת את העובדה שזה אוכל אותי.
בבקשה, תחליטי מהר. תחליטי לטובתי. תני לי עוד הזדמנות ואל תנצלי את הסמכות שלך לרעה.

היום אני יוצאת עם מישהו שאני לא מכירה, וזה לא בליינד דייט. לא מדובר בהחלפת תמונות, אלא בשיחה מול מצלמה, עם מיקרופון. וואלה מצחיק. אחלה פיתרון, רק שהטכנולוגיה לא משהו.
זהו, הגיע סוף עידן הבליינד-דייטים. הללויה?

הלוואי שהייתה לי אחות גדולה, שאוכל לבוא ולספר לה דברים, להתייעץ איתה. הלוואי שהיה לי אח גדול, שהיה שומר עלי ומפחיד את הדייטים שלי ב"אוי ואבוי לך אם תפגע באחותי" לסוגיהם.
אם הייתה לי אחות גדולה, בטח היינו קונות דברים אחת לשנייה, היא הייתה לוקחת אותי לשופינג בת"א, היינו חולקות חוויות טובות ופחות טובות, היא הייתה נותנת לי כל מיני עצות טובות לחיים. היא הייתה בטח הכי טובה בהכל.
ואחי הגדול, אם היה לי... בטח היה גבר שבגברים. שקט שקט, אבל דפוק בראש. הוא היה מציק לי נואשות, אבל אם הייתי צריכה שמישהו יציל אותי מכל מיני צרות- הוא היה הראשון לעזור. אם הייתי לבד, הוא היה אוזן קשבת. אם מישהו היה פוגע בי, הוא היה מפרק לו את הצורה. אם הייתי רוצה הביתה, הוא היה בא לקחת אותי.
אבל אין לי אח או אחות גדולים. אני הבכורה. ועלי אין אף אחד שישמור. לפעמים הייתי רוצה להיות מי שאני באמת: אפרוח קטן של מישהו שאוהב אותי. ואין אהבה יותר גדולה וחברות יותר אמיצה מחברות בין אחים.

בשבוע שעבר כתבתי "השבוע אפגוש מישהו ואהיה נחמדה אליו".
לפעמים היציאות הנבואיות שלי גורמות לי ליפול מצחוק.

מאכזב מאוד שאנשים לא מכבדים את הגבולות שאני מציבה ופונים בכל זאת. קשה לי גם עם העניין שאני מסרבת, ואותו אחד לא מקבל את ה"לא". מה הבעיה? הרי "לא" הוא גם סוג של תשובה.
חבל לי מאוד על זה. אולי זה אומר משהו... אולי אני צריכה להיות כלבה מגעילה, ולא לענות "לא תודה" אלא "עוף מפה" ולחסום את הפונה.
ועוד משהו... אולי זה מראה על חוסר כבוד בכלל לדברים שאני מבקשת.
אז...
אני יודעת למה ביקשתי את מה שכתוב בסעיף ה"גבולות" שלי. בבקשה, כבדו אותי ואל תציקו לי אם ישנו קריטריון שלילי שאתם עונים לו.

אשב ללמוד ואמשיך את העבודה שהתחלתי על מלחמת ויאטנם.
אעבוד 3 משמרות ולא אקרע את עצמי.
אפגוש את אלינור, כי כבר שבועיים לא יצא לי.
אשב לי בארומה עם החברות מהלימודים.
אנקה את החדר.
אפגוש מישהו ואהיה ממש נחמדה.
והיום..... אני רוצה לצאת לטייל בשמש המדהימה.

אז שיהיה לכולנו סופ"ש (או מה שנשאר ממנו) מדהים ושבוע כיפי לא פחות.

קיבלתי 83 במבחן באנתרופולוגיה. הממוצע הכיתתי- 54.
מי גאון?

נסעתי היום באוטובוס וחשבתי עליך, כהרגלי בקודש. עברתי לייד הבסיס ונזכרתי שוב בלילה ההוא שבו הייתי שלך לחלוטין.
ואז התחילה לנקר בראשי מחשבה כואבת: מה אעשה אם יקרה לך משהו. אתה נמצא עכשיו באזור מסוכן, ואני לא שם כדי לראות שאתה בסדר ולהירגע.
חשבתי על ההלוויה שלך. כל הפלוגה תהיה שם וכולם יבכו. גם אני אהיה שם, אשען על מישהו שאיננו אתה והחולצה שלו תספוג את דמעותי. אולי ארצה לכתוב לך משהו משייקספיר ולהניח במעטפה על קברך.
כשנהרג מישהו שהכרתי ממש מעט זמן- בכיתי שבוע רצוף. אני לא יודעת מה אעשה אם יקרה לך משהו.
ומצד שני, אני חייבת להבין שאתה חי, אתה מלא חיים, אתה נמצא פה- אבל לא נמצא איתי. ואני רוצה לשמור עליך, ואינני יכולה.
סאם, בבקשה תחזור, ולו רק לומר לי שלום. בבקשה, שמור על עצמך, כי לי אתה לא מרשה.

אם אמא שלי הייתה רואה אותי אתמול בערב, היא הייתה נכנסת להלם טוטאלי. תזכירו לי בבקשה לא לשתות וודקה עם רד בול בחתונה משפחתית, כי אז אתחיל לרקוד בטירוף כמו אתמול וכל האורחים יחטפו התקף לב.
היינו שם אני וערן (שהוא כמו אח שלי), וגם היה שם מישהו שלפני כמה זמן הייתי איתו בקשר. לא היו יותר מידי דיבורים, כן היה חיבוק אחד ארוך מידי לטעמי, חירמון ארוך מידי (שלו) עם אחת הבנות שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה שם, ומאתמול יש שאלה שמנקרת לי בראש ללא הפסקה: האם גם בתקופה שהיינו בקשר, בחורה אחרת הייתה הסיבה שהוא לא לחוץ סקס עלי.
אם זה המצב, אז התובנה שלי נכונה: גבר לא יחכה לבחורה שיש לה קצת שכל ונראית סביר פלוס, אם היא גרה רחוק. במקום זה, הוא יעדיף ללכת לבחורה שתפתח את הרגליים באוטומט כשהוא בסביבה, ולא משנה עד כמה היא עקומה. אני יודעת שהיופי הוא בעיני המתבונן, אבל כמה אתה כבר יכול לראות כשאתה שיכור?
בגלל גברים מהסוג הזה אני כבר מתנזרת חודש. כאילו, מה הבעיה שלכם, זבלים? אז תחכו קצת! אז אם בחורה לא תזדיין במעונות שלה באוטו כאן ועכשיו, היא תעשה את זה עוד יומיים במיטה נורמלית כמו שצריך! מה הבעיה שלכם לחכות?
ססססס'אמק, אני כבר לא יודעת מה עדיף. להיות שרלילה מכוערת וקלה או מי שאני- רק נטולת סקס. נראה לי שאשאר עם האופציה השנייה.

אחד כזה שכשאתה טובע בו, אתה חושב "אוי.... אוי.... אוי...." ונהנה מכל שנייה. משהו אדיר שעוטף אותך, אבל לא כמו נחשול מטורף, אלא נבנה בהדרגה מלמטה: מכפות הרגליים וצפונה, ואז מתמקם היישר במרכז העצבים והתחושות הכי עמוקות, ואז זה פשוט זה.
ווואאאאיייייי.... איזה כיף.
בא לי.