השבוע הייתה לנו ישיבת צוות בעבודה. לראשונה מאז שהתחלתי לעבוד גיליתי מה חושבות עלי שתי הבנות שעובדות איתי- על פניו, הן פשוט שונאות אולי כי אני משאירה אחרי בלגן, מאחרת, המנהלת עושה סידור עבודה רק לפי מה שנוח לי ובכלל לא מתחשבת בהן, אני פרימדונה שלא עושה כלום... אתם יודעים, מועמדת בטוחה לפיטורין. רק מה, ששתי הבנות החמודות פתחו פה לייד האישה הכי לא פראיירית בעולם, הלא היא מיכל, הבוסית שלי. והיא פתחה עליהן בחזרה. מה זה פתחה... אני ישבתי בצד בהלם ולא הבנתי מה הולך.
מעולם הן לא באו אלי בתלונה על משהו. מעולם לא סירבתי להחליף אותן אם ביקשו, גם אם זה עלה לי בשיעור זה או אחר. אני משתדלת לא לאחר, אבל כשאתה נוסע בשני אוטובוסים מהקצה השני של העיר בדיוק שעה לפני המשמרת (על הדקה שנגמר השיעור), כמה מדוייק אפשר להיות? בנוגע לסדר וניקיון- אני מניאקית בת אלף זונות אם לא ניערתי שם אבק מעל מוצרים שכבר חודשים לא נגעו בהם! אנשים תמיד בוחנים את הצד הרע.
הלכתי הביתה כולי המומה ולא הבנתי מהיכן כל השנאה הזו. הן היו ממש רעות ומרושעות. ואז הבנתי... הן מקנאות! בחורה בת 28 שנראית כמו בת 35 שטיפולי ההפרייה הרסו לה את הגוף ואת הנשמה צריכה לשחרר קיטור על מישהי יפה וצעירה ממנה, שקרוב לוודאי תהיה מספיק בעלת טקט כדי לא להעליב אותה. גרושה בת 40 ומשהו שמעולם לא עשתה דבר בשביל עצמה- הרי כואב לה כשמישהי אחרת מצליחה גם לעבוד וגם ללמוד. שתיהן מקנאות בהערכה שהמנהלות חשות כלפי- כי הרי מי שולף רעיונות ויוזם כל מיני דברים? ולמי עוד יש לקוחות שמכריזים שיכתבו מכתב למנהלת על הבחורה הנחמדה שעוזרת בכל מה שצריך?
אתם יודעים מה?
אף אחד לא מושלם, אבל אני הרמתי את המקום שלנו במובן מסויים. בלעדי- לא המנהלת ולא הבנות יכולות להסתדר. מיכל סבבה, שיהיה לה הכי טוב בעולם. ולבנות- שימותו הקנאים, או יותר טוב- שיחיו וימשיכו לקנא. זה רק נותן לי מוטיבציה. אני עובדת על הפאקים שלי...
לפני 20 שנים. 23 באפריל 2004 בשעה 16:12