יותר שכל ממזל

אולי אני לא בנויה לתפקיד הזה כמו שחשבתי. אני יודעת לעשות מה שאומרים לי, אני גם אוהבת את זה, אני לא מנסה לשחק משחקים מטומטמים של גבולות מטושטשים ורמיזות. מצד שני כמו כולם יש לי את הקשיים שלי, הדברים האלה שנראים לי קטנים ושטותיים הם בעצם מפלצת ערמומית שמחכה לתפוס אותי ברגע של חוסר ריכוז.

לא לכולם זה מתאים, זה בסדר.

אני יכולה לנסות, אני יכולה גם להצליח, זה פשוט דורש הרבה. זה דורש שינוי שלא קורה ביום ואני חושבת שדווקא הוכחתי שזה אפשרי.

עוד עונש ועוד כאב ובכי וסבל זה לא מה שיגרום לי להבין. אני כבר מבינה. עכשיו העבודה היא על הפרקטי, והתפתחות אישית לא עובדת טוב עם כעס.

אמרתי מה שהיה לי להגיד וקצת יותר. הכדור בצד השני עכשיו.

בהצלחה.

לפני שהכרנו הייתי יכולה להיות ביחסים אינטימיים עם 3 אנשים במקביל ועדיין לא להרגיש סיפוק פיזי ומנטלי מהם.

אף אחד לא ידע מה לעשות עם כל האנרגיה המינית שלי ולא סמכתי איתה על אף אחד מספיק כדי באמת לשחרר שליטה.

בפגישות הראשונות שלנו זה היה לי מוזר, לא הבנתי מה המשמעות של המציאות החדשה שנגלתה בפניי אז התעצבנתי ועזבתי, אבל משהו בי עדיין רצה לבדוק לאן הדבר הזה הולך, באופן טבעי נמשכתי לאזור לא מוכר.

מזל שעשיתי את זה כי היום אני מבינה, הוא פשוט יודע לנתב את כל האנרגיה הזאת לטובתו וזה בדיוק מה שאני בתור זונה טובה צריכה ממנו. הוא ראה פוטנציאל איפה שאחרים ראו כאוס, הוא נגע דווקא איפה שהשאר פחדו להתקרב.

עכשיו אני כבר לא רוצה אף אחד חוץ ממנו ויותר מזה, אני לא צריכה.

הייתי ונשארתי זונה, עכשיו אני פשוט רק שלו.

אני לא עייפה, אני מתגעגעת. מוצאת את עצמי בוהה בחשבון האינסטגרם שלך סתם כי הפרצוף שלך מנחם אותי. אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו זה לא מספיק, אני צריכה עוד ממך, אני צריכה אותך. וזה לא שהנוכחות שלך לא מורגשת גם כשאתה רחוק, אני תמיד מרגישה אותך מעליי ועדיין, אני רוצה חיבוק.

אני זוכרת את הפעם שנתת לי להירדם עליך לקצת, ישנתי כל כך טוב, יותר טוב מאי פעם. והפעם ההיא אז מזמן אצלך בבית שלחשת לי קרוב באוזן את המילה "לגמור" וזה עבד עליי כמו פקודה לכלב, בלי לחשוב, רק לציית.

רוב הזמן אני לא אוהבת שנוגעים בי, זה אינטימי נורא וקשה לי עם זה שאנשים שבקושי מכירים אותי חודרים ככה למרחב האישי שלי.

איתך רוב הזמן אני רק רוצה מגע, כמה שיותר, כמה שאפשר.

תמיד בלילה אני חושבת עליך, לשם אני בורחת מכל המחשבות האחרות, מדמיינת את החום שלך, את דפיקות הלב של שנינו, את הראש שלי מוטל עליך בכבדות. זה מרגיע אבל זה גם עצוב, ביקום אחר אולי דברים היו נראים אחרת.

לפנות בוקר המוח לא מתפקד כל כך טוב, חשוב לזכור את זה. גם בגעגוע, גם בכאב, גם כשנעים לי ורטוב.

ככל שאנחנו מתקדמים עם זה אני מרגישה קצת יותר אני, כאילו העור שלבשתי עד עכשיו היה תחפושת.

חתיכות שחורות נופלות ממני, אני משילה מעצמי את מי שציפיתי להיות.

זה כואב, מציק. זה כיף לי.

כשהמחט חורטת עליי שוב ושוב זה סוג של טראנס, אני מול הכאב, חשופה מול האומן שבחרתי בקפידה, חסרת שליטה. זה לא בדס"מי, זה מזוכיסטי בקטע אחר, בקטע נקי יותר.

האדון שלי אוהב את זה, אפילו שהוא קצת מקנא שגבר אחר מסמן אותי ככה. זה בסדר, הוא יודע שאני יודעת שאני רק שלו.

האומן שלי אמר לי שאחרי שמסיימים עבודה כזאת זה מרגיש כמו להפוך לאדם אחר אבל אני לא מרגישה ככה. זאת מי שאני, מי שתמיד הייתי. עכשיו זה פשוט נראה לעין.

והאמת שתכלס פשוט רציתי להראות לכם אז הנה-

מחכה כבר לסשן הבא.

הבטחתי שאצא ממעגל ההרס העצמי שלי אבל מה אם אני טועה? אולי באמת לא יצא ממני כלום ואולי באמת כל הפוטנציאל שלי נזרק בשלב מוקדם מידי, אולי כבר אין לי איך לתקן את מה ששברתי ואולי זה באמת מאוחר מידי.

אולי ואולי ואולי.

כמה אפשר לחיות לפי המילה הזאת?

רע לי עכשיו, זה נכון. ציפיתי מעצמי ליותר ואני מתביישת נורא. וזה לא סוף העולם. זה המצב - לעכשיו. בינתיים אני עוד כאן.

זה ההבדל בין פסימיזם לריאליזם- החיים הם ברובם חרא ולכן קל להתבלבל אבל לא, אני לא רואה אותם דרך מסך ערפל שחור, אני רואה אותם כמו שהם- קשים, מעייפים, ארוכים, מעניינים, מלמדים, מחזקים, מחלישים, הכל מטומטם והכל גאוני, הכל נכון ולא נכון, הכל זמני.

עכשיו די מעפן אבל אחר כך יהיה בסדר, אחר כך עוד מכשול. ככה זה אצל כולם, ככה זה בכל העולם.

אז לא, אני לא מיוחדת, אף אחד הוא לא מיוחד חוץ ממי שכן ויש אולי שלושה כאלה בהיסטוריה.

הבעיות שלי הן לא מרכז העניינים ואת אף אחד זה לא מעניין.

"קחי את עצמך בידיים, כלבה. נגבי את הדמעות וקדימה, לעבודה."

כשהוא נכנס הוא תמיד נותן לי חיבוק, אפילו כשהוא כועס. הפעם הוא לקח אותי בתוך החיבוק שלו אל מול המראה וכופף אותי, על יד אחת שלו אני נשענת והיד השנייה משחררת ספאנקים, התחת שלי נהיה אדום מאוד מהר מאוד ואני כבר רטובה נורא.

עצם המחשבה שהוא כל כך הרבה יותר חזק ממני, שהוא מחזיק אותי ככה ולא נראה שזה מזיז לו, עצם העובדה שמעולם לא אהבתי כל כך להסתכל על עצמי במראה. השתקפות הגוף שלי פתאום נראתה לי נשית כל כך, מינית ומושכת, חשופה בידיים שלו הרגשתי הכי יפה בעולם.

השתחרר לי חיוך ונורא קיוויתי שהזין שלו יהנה מכל החורים שיש לי להציע, למרות שידעתי שלא מגיע לי היום. אפילו כמעט ביקשתי אבל התאפקתי, גם ככה התחנונים שלי לא היו עוזרים.

על ארבע במיטה, חוטפת עוד ועוד מהשוט, מיבבת כמו כלבה אמיתית, קשה לי.

"אל תנסי אותי" הוא אמר אחרי שסטר לי על לחי רטובה ומיד הורה לי להכניס אותו אל פי תוך שממשיך להצליף בחוזקה.

סבלתי כל כך, אהבתי את זה שהוא משתמש בי ללא רחמים, הרגשתי איך אני מטפטפת שלל מיני נוזלים. עדיין הייתה בי תקווה שהוא יזיין אותי, אפילו שהייתי בעונש. מזל שלא. הייתי צריכה את השיעור הזה ועכשיו יש לי עוד זיכרון לאוסף.

נ.ב- הודעה שכמעט שלחתי לו ב-3 בלילה:

"נרדמתי ממש מהר ואז התעוררתי ב-1 בלילה חרמנית ורעבה, אכלתי, עכשיו אני חושבת האם זה שאתה כבר לא כועס עליי יותר זה אומר שמותר לי לאונן על העונש שקיבלתי? אני ממש ממש רוצה אבל חשוב לי להיות טובה, אני לא רוצה לאכזב אותך שוב אדוני".

מיותר לציין שלא אוננתי, לא נרדמתי, ולא היה לי ספק שהיום הייתי כלבה למופת.

לא אאכזב אותך שוב, אדוני.

-04:36

היום הוא בא אליי.

יש לי אימון בבוקר וגם ככה כל הגוף שלי תפוס מהימים האחרונים ואני הולכת לסבול ממש. אני צריכה את זה, בא לי להיתפס יותר, בא לי שאחרי שהוא ילך התחת שלי ישרוף עד כדי כך שלא אוכל לשבת.

אסור לי להתבכיין הפעם, למרות שזה בטוח מה שיקרה. אני לא חזקה ולא אמיצה ואם כואב לי אז אני בוכה כמו ילדה קטנה אבל לפחות אני נהנית מזה.

אני מקווה שאחרי היום הוא יראה שלא התקלקלתי, שאני מבינה למה הוא כועס כל כך, שלמדתי לקח חשוב ושאני אותה הכלבה המחונכת שלו. 

אני מנחמת את עצמי בזה שהאדון שלי חכם והוא מכיר אותי טוב מאוד, אם הוא לא היה יודע את כל זה אז המקום שלי כבר לא היה שלי ממזמן.

-10:24

אני עייפה נורא, לא ישנתי כל הלילה אז החלטתי להישאר ערה עד הערב אבל לא נראה לי שאצליח.

כל הבוקר ניקיתי את הדירה כי לא הצלחתי להירגע במיטה ועכשיו הגוף שלי גמור, ויתרתי על האימון ונראה לי שאלך לישון לקצת. מצפה לי עונש חמור עוד כמה שעות וגם ככה השרירים שלי תפוסים אז כדאי שאנוח.

-16:07

התעוררתי מאוחר יותר ממה שציפיתי, ישנתי ארבע שעות אז אולי זה לא ישפיע על הערב. הודעתי לאדוני שאני ערה והוא הודיע שיבוא בחמש וחצי.

אני לחוצה.

מקלחת זריזה בשביל לוודא שהגוף נקי וחלק בשבילו, שהבית נקי ויש ריח טוב, שהשיער אסוף כמו שצריך כדי שלא יפריע, כמו שהוא אוהב. השעה הייתה כבר 17:31 ואני מול הדלת, מוכנה לכל תרחיש.

הזמן עובר, דקות ארוכות אני מהלכת מחדר אחד לחדר שני ואדוני לא מגיע, מסתכלת בעינית הדלת ורק הזבל ששכחתי לפנות מגיח מהפינה. ככל שהזמן עובר אני חושבת שאולי זה העונש שלי, אולי הוא בכלל לא יגיע, אבל זה לא מי שהוא.

הוא עומד במילותיו.

החלטתי להירגע, להישען על הקיר ערומה בנונשלנטיות כאילו לא נתתי לחרדת הנטישה שלי לשלוט בי במקומו לכמה דקות.

פתאום שמתי לב שגם כשהוא כועס הוא מנומס, הרי תמיד הדלת שלי לא נעולה לקראתו ועדיין הוא דופק עליה בעדינות כדי להודיע לי על בואו. למה מגיע לי אדון מושלם כזה? 

-20:17

לפני כמה רגעים הוא הלך אחרי שהתפרקתי עליו בבכי חסר מעצורים. קשה לי בלעדיו אבל הוא צודק, זאת לא סיבה לעשות שטויות בשביל תשומת לב. אני מאוכזבת מעצמי מהרבה סיבות וכשהוא חיבק אותי אליו הכל השתחרר.

ממש לפני שהוא הלך הוא אמר לי שהוא כבר לא כועס עליי יותר, רק אז הצלחתי שוב לנשום בטבעיות.

אני מצטערת שלא הצלחתי לקבל עוד כאב. הגוף שלי כבר רעד, הפרצוף רטוב מבכי, הישבן שורף וכואב וניסיתי, ניסיתי להחזיק את עצמי אבל לא יכולתי.

אני חושבת שאם הוא החליט שמספיק אז אולי באמת זה הספיק אבל אני עדיין מרגישה רע. מרגישה רעה ומלוכלכת, עדיין לא מצליחה לסלוח לעצמי.

אולי עד הפעם הבאה אלמד להביט במראה כמו שאדוני מביט בי.

זה קצת עושה לי טוב שהוא כועס עליי, אני חושבת על שלל העונשים שאני עלולה לקבל ועל זה שאני מספיק חשובה לו בשביל שילמד אותי איך להתנהג.

אני מחכה לו, כל רגע שעובר אני רוצה אותו יותר, אני רטובה בשבילו כמו שלא הייתי בשביל אף אחד אחר.

אולי בגלל זה הייתי ילדה רעה כל כך, אולי נמאס לי שמרחמים עליי.

אולי החסך בנוכחות צריך להתמלא בכאב, אולי גם אם הגוף לא יכול זה מה שהנפש צריכה.

אולי אם אחשוב שלא אכפת לו ממני אז יהיה קל יותר להתמודד עם המרחק.

אולי אני רוצה סטירה מצלצלת שתחזיר אותי אל הקרקע, זה ממש לא בסדר שאני שוכחת ככה את מקומי.

אני יודעת את החוקים ובכל זאת עברתי עליהם, בלי לחשוב ובלי להתחשב, שמתי זין ועכשיו צריך לשים אותו בי. בכוח לגרון, עמוק לתחת, אני רוצה ללקק ולענג, לכפר, ללטף, למצוץ ולראות בעיניים שלו שאני טובה.

אולי אני צריכה לדעת שאין לי תחליף, שגם אם הייתי רעה אני שווה את זה.

גם אם זה לא נכון.

זה מחרפן אותי שאתה כועס עליי.

אני יודעת שזה מדאגה ואני יודעת שזה מגיע לי, אני גם יודעת שאני כלבה טובה ושזה לא מתאים לי.

אני צריכה שתכאיב לי ממש ואז אולי ארגיש שזה בסדר, שתגרום לי קצת לבכות ושלא תרחם עליי כמו תמיד.

החלק הכי גרוע זה שידעתי שאני לא בסדר ובכל זאת לא עמדתי בחובותיי.

אני רוצה לשמוע ממך ולדבר איתך ושתספר לי מה אתה חושב ואני רוצה שתמנע את זה ממני ככל הניתן כי זה סבל, כי למרות שאני מבינה למה אתה מעניש אותי זה עדיין מה שאני צריכה.

אני סומכת עליך שתזכור את הדרך שהעברת אותי, שתסלח לי כשיגיע הזמן.

אני סומכת על עצמי שאזכור כמה רע לי עכשיו ואעשה כל שביכולתי כדי לא להגיע לכאן, כדי לשמור על המקום שלי תחתיך.

אני עוד לומדת, אדוני. ואני מצטערת נורא.

שוב אני שומעת את משאיות הזבל ברחוב ומבינה שכבר לא אלך לישון מוקדם כמו שרציתי. מנסה לעצום עיניים וכל כך מהר ציוץ הציפורים מגיע, אחריו כבר בוקעת קרן שמש ומיד קולות עייפים של אנשים לוקחים את תשומת ליבי, מדירים שינה מעיני.

אני כבר לא תוהה יותר למה אני כל הזמן מחוץ לבית. אני יודעת שהלבד שפעם הסב לי נחת היום כבד עליי מידי, אני קורסת תחתיו, לא מצליחה לנשום.

נתתי את עצמי, את כולי, וקיבלתי המון בחזרה. עכשיו המון נלקח ממני וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחכות. לחכות ולקוות.

בעיקר לא לשאול שאלות שאין להן תשובות.