חרב פיפיות

ידעתי שהרגע הזה יבוא. רגע שבו כל הדברים שהסתדרו עד עכשיו יצאו מאיזון ושזה יגרום לכעס. ידעתי שעם כמה שאני מנסה זה פשוט עניין של זמן.

רציתי להאמין שאני טובה באמת ושאני רק צריכה קצת הכוונה אבל זה בולשיט, על מי אני מנסה לעבוד?

הכל מתחיל להתבהר.

הרי בסוף אני לא נשלטת. אף פעם לא הייתי. השליטה תמיד אצלי, לפחות חלקית. אני לא מסוגלת להיעלם לחלוטין כי פשוט אין אפשרות כזאת.

זה אינסטינקט.

אני תמיד במקום הראשון, אחר כך יבוא האדון.

כל הסקס שבעולם לא שווה ערך להתכרבלות עם שני כלבים שמנים שגידלו את פרוות החורף שלהם.

"את יכולה לכתוב בבלוג שלך שאת כלבה טובה."

האדון שלי מרוצה ממני במיוחד הפעם.

אני שמחה.

:)

על חיבוק חם ועל יד מלטפת,

על סטירה שמזכירה לי למי אני שייכת,

על משיכה בשיער ונשיכה בצוואר,

על עיניים טובות ועל קול מוכר.

כשתחת ביתי מטחי יריות

ומעל ראשי תותחים ופצצות,

אבנה לי מקלט שרק אני אוכל לראות

ואברח הרחק אל עמקי הזכרונות.

?Every day is like a blow to the head. I have to face the small miseries of this earth, yet again. Why do we prosper in sorrow

?Why do we reap what we simply cannot sow

?How do we tell right from wrong when our poor souls ache ever so

.Troubled, I find it hard to keep walking on this burning soil and ashes, the empty corpses of the living haunt me every day

.Ghosts, seeking justification of their own existence, oblivious of it's absence

,We cry when we are born, our mothers scream and suffer so that we can only do our best to find some purpose in life

.sometimes not even our own

.We do this to ourselves, knowingly and willingly. This is true masochism, so pure, so natural, so elegant

.This is pain

.We want more

עצמתי עיניי בעת ליל וחשפתי שוב עוד כאב, עוד זכרון שנחבא לו מתחת לשאר ויצא מן החושך אל השחור.

כוסית אחת ועוד אחת ואחת נוספת הצליחו לטמון את הבזק הבדידות. 

הבזקים באים והולכים והפחד נעשה מציאות.

ולרגע אחד תפסתי אותו, לרגע יכולתי לנשום.

ים כחול נפרש אל מול עיני, שמיים נקיים מעל ראשי, רק המים מדברים אליי בשקט, רק לצוף שעות לבד על סדיני רקיע, רק ללכת לאיבוד שם בין איים רחוקים.

שליטה היא דבר יקר מפז עבור אנשים אבודים.

תמיד חששתי משולטים רכושניים. תמיד זה הרתיע אותי ולטובת הכלל בחרתי להפסיק.

לא הפעם.

הפעם זה קצת שונה, הפעם תחושת הבעלות היא דו סטרית והתנועה זורמת בה.

הפעם בחרתי לבקש.

נעניתי לבקשתי בחיוב ובתנאי, הרי האדון שלי דואג לי ודואג למעמד שלי בנינו ומבין את טבע הדחף.

כל שולט אמיתי יבין שזה לא משהו שאפשר להדחיק.

כמעט נשכתי אותו אתמול, ממש כמעט.

הצוואר שלו היה קרוב ויכולתי להרגיש את הלב שלו פועם וכל כך רציתי להכאיב אבל אסור לי.

זאת עבירה חמורה.

יש זמן בשביל זה ואני ילדה טובה.

בחרתי נכון הפעם, איתו. בחרתי מקום בטוח בפעם הראשונה בחיי. בחרתי שולט שמשתמש בי באופן שעונה על כל משאלותיי.

כאן אין מלחמות. אפשר לנשום.

לשחרר.

ועכשיו שדים עתיקים עולים מתוך שאול הדמיון והולכים על פני הארץ, מחפשים קורבן לטמון בו סבל.

מבקשים פולחן.

הכל תחת ידו של הגבר אשר עיצב אותי להיות למענו.

הכל ברשותו ובזכותו.

כשאני עם האדון שלי יש לי מטרה ברורה. בקלות רבה צרות היום יום עוזבות אותי והראש מתפנה לעיקר. זה השקט שלי.

הידיים צריכות לעבוד, האוזניים צריכות להקשיב, הגוף צריך להרגיש.

מספיק זה לא מספיק, זה צריך להיות מושקע.

לא פחות מהטוב ביותר.

אני עסוקה בללמוד אותו, את התבניות שלו ואת הדברים שהוא אוהב, ההערות הקטנות שלו מופנמות מהר מאוד.

האדון שלי נותן לי נחת בזה שהוא מאפשר לי להיות טובה.

ככה זה צריך להיות.

אני כל כך אוהבת את הנשיכות האלה, המתמשכות, כאלה שמשאירות יותר כאב מסימן. נשיכות כאלה שמזכירות לי למי אני שייכת, לא שאני צריכה כי המילים האלה מהדהדות לי בראש כבר הרבה זמן.

אני אוהבת להראות לו את הגוף שלי אחרי שהוא סיים להשתמש בו, אחרי שישנתי שינה מתוקה שהייתה חסרה לי. הכחולים והאדומים והסגולים מקשטים אותי ואני מרגישה יפה בחסדו, הגוף שלי מודה לו.

אני אוהבת לקבור את הפנים שלי בחזה שלו כאילו שם אף אחד לא יכול לגעת בי, רק הוא. לקבור את עצמי עמוק בגוף החזק שלו ולהתחבא שם עד שמספיק. הייתי יכולה להיות שם גם שבועיים אם הוא לא היה מחזיר אותי למציאות. המציאות מפחידה והחיבוק שלו מרגיע, למה שארצה לחזור משם? 

זה סוג אחר של אהבה, זאת הערצה מהולה בפחד, משיכה חזקה, מקום בטוח, מקום מסתור.

זה לא קל למצוא מישהו שאפשר לסמוך עליו ואני שמחה. אני שייכת לו, לאדון שלי. האדם היחיד שיכול להגיד לי מה לעשות, בין הבודדים שהדעה שלהם חשובה לי.

אחרי שזה נגמר הם הצביעו על דברים שראו מהצד ואמרו שזה היה לא בסדר. שאלה פשוטה אחת פתחה לי דיון פנימי חדש:

"למה לא אמרתם כלום?"

הם ענו לי בחצי מבוכה שהם לא ידעו איך אגיב, שבכל מקרה הייתי עושה מה שאני רוצה ושלא היה להם נעים להתערב. הם ידעו שמשהו קורה, לא חשבו שזה כל כך גרוע ושזה לא ממקומם להעיר.

מה שאף אחד לא יודע זה שלמרות שחייתי באשליה, למרות שחשבתי שאני אשמה בכל הבעיות שלנו ולמרות שרציתי שזה יצליח, למרות שאהבתי, למרות הכאב, מספיק שאחד מהם היה אומר משהו וכל זה היה מתגמד.

הייתי מרגישה פחות לבד, הייתי יודעת שאני לא אשמה, הייתי יודעת שזה לא רק בראש שלי. המילים שלו חדרו כל כך עמוק וכל הפעמים ששתקתי התנקזו לפרצי תסכול מטורפים ורציתי לברוח, לא חשבתי שיש לי לאן. לא חשבתי שמישהו יאמין לי לאור מיצגי השווא.

מתישהו הבנתי שאני לא אמורה לסבול. הבנתי שהבית שלי אמור להיות מקום בטוח, שזה לא אמור להיות כל כך קשה. זה לקח הרבה זמן.

עברו שנתיים מאז ועדיין, כשאני עוצמת עיניים, ממש לפעמים אני שם- עומדת מחוץ לשער ואוגרת כוחות כדי להיכנס הביתה.

הפוסט הזה לא הועלה על מנת להתקרבן. לא בשביל שיגידו לי "כל הכבוד" וכמה שאני גיבורה.

אני אומרת את זה לעצמי כל יום.

הפוסט הזה הועלה כי הוא חשוב.

אל תצפו מהצד ותדמיינו שהכל בסדר. אנחנו חיים את המציאות הזאת, אנחנו נחיה אותה עוד הרבה אחרי שזה נגמר. זאת האמת. אנחנו רוצים אותה בפרצוף שלנו.

אולי אם הם לא היו כל כך מפחדים להתערב זה היה נגמר מוקדם ואולי, רק אולי, לא הייתי כועסת כל כך היום.