יותר שכל ממזל

אני שומעת את הלהב הקרה מטיילת על העור שלי, שומעת איך היא מלטפת ולוחשת סודות,

צעדים עמומים מקיפים אותי לאט, ריח של עור ממלא את החדר והחושים מתחדדים.

אני מוכנה.

שלוש נשימות עמוקות זה הסימן שלנו

אבל גם אני יכולה להתעלל בך קצת...

נשימה עמוקה בשבילי,

נשימה עמוקה בשבילך

ושקט.

עכשיו אתה תחכה.

בעיניים מכוסות ופה סתום אני שולטת בחדר הזה יותר משאי פעם יכולת.

נשימה עמוקה אחרונה קובעת את גורלי ואני מרגישה את החיוך שלך נמתח מאוזן לאוזן, קצה הפגיון צמוד וחודר את שריון הפחד, בכל טיפה שנוטפת ממני אני מתקרבת יותר ויותר, טיפה אדומה, טיפה מלוחה,

אתה עושה את זה קל להתמסר.

תמיד עם יד על הדופק, גם כשהראש למטה העיניים מסתכלות סביב, בוחנות, סורקות את השטח.

הדריכות שלי תמיד הייתה ניכרת ודווקא איתך הצלחתי לשחרר אותה קצת.

נתתי לעצמי להיות פגיעה.

זאת הייתה טעות איומה.

אני מרגישה כאילו קיבלתי אגרוף לבטן,

אגרוף משתק כזה שמקשה עליי לנשום והמחנק הזה מעיק כל כך.

הכעס משתלט ואחריו מגיע עצב מהול באשמה.

הפחד נוכח כאן סביבי כמו הילה אפורה. 

אני פשוט סתומה.

כשאני פותחת את הפה נפתחות שתי אפשרויות- האחת היא שמשהו טוב הולך להיכנס לשם והשניה היא שמשהו רע הולך לצאת.

בדרך כלל זאת האופציה השניה.

אנחנו הציניקנים מתקשים לשבת בשקט, תמיד יש איזו הערה חכמולוגית בארסנל.

הבעיה היא הצרות שבאות עם התכונה הלא קונבנציונלית הזאת, אין מה לעשות, זאת עסקת חבילה.

אז מתוך הבנה שאי אפשר להגיב על כל דבר ולעצבן את כולם וגם לרצות שיאהבו אותי כמו שאני נוצר רסן, חלק מהדברים נשמרים במאגר, חלק עוברים צנזורה וחלק משתחררים לחופשי בביטחון כי על מי אני עובדת... יש לי אישיות מקסימה.

ובכל זאת לפעמים הרסן הופך למשקולת והיא הולכת והופכת כבדה מנשוא וברגע אחד נשמטת ופורצת את מכשולי המלל שבדרכה.

ברגעים האלו אני תוהה-

אוי אלוהים, למה נתת לי שכל ולא כלים לעשות בו שימוש?

אני פחות מתחברת לסדיזם שלך.

"לפרוק" זה לא כזה יעיל כמו שאומרים.

מי שמקבל את המטען צריך להחזיק בכלים הנכונים כדי להכיל אותו ולסייע בו.

איך ההזדהות שלך עוזרת לי? אני צריכה פרספקטיבה בריאה בבקשה.

הרי אף אחד לא מושלם, אף אחד לא יכול ללכת כל החיים בראש מורם, שלם עם עצמו ועם בחירותיו, שלם עם הסביבה שלו. אף אחד לא יכול לרדוף אחרי הלא קיים ולהמשיך לנצח. זה מתיש, זה מדכא, זה מתסכל וזה לא ריאלי.

ולכן,

מתישהו כולנו נשברים, הרבה פעמים חיפשתי תמיכה במקומות הלא נכונים והופתעתי באכזבה גדולה, וזה לא בגלל שלא רצו לעזור לי אלא פשוט לא ידעו איך.

ואז הבנתי-

לפעמים מותר פשוט לסבול בנחת, להתכדרר לתוך תנוחה עוברית ולבכות על גורל אכזר, לפעמים מותר להישבר ולהיבנות מחדש, לפעמים מותר לפרוק לבד.

אולי בעצם התמיכה הכי חזקה שאי פעם תהיה לי היא מתוכי, מתוך החומות שנבנו בפנים יפרצו מים מתוקים וישטפו אותי משם...

ואולי לא.

אין לדעת, אין לצפות.

רק לחכות.

הרבה זמן לא היה לי את זה,

סוף שבוע רגוע...

לקום בבוקר לבד ולהכין קפה,

לפתוח חלון ולנשום את האוויר המזוהם והקריר של הים והעיר,

ולחשוב איך אעביר את היום...

כי הפעם אין לי לו"ז מוכן מראש

ואין אנשים שמחכים לי או צריכים אותי

ואף אחד לא מאלץ אותי לשים את המסכה הכבדה של היום יום.

אפשר לקחת עוד נשימה,

אולי הפעם להצליח לסיים את הקפה

ופשוט

לפתור

תשחץ

בשקט.

מתישהו הוא בטוח יישבר, אף אחד לא יכול לספוג כל כך הרבה.

אני רואה את הדמעה יורדת בשקט וחושבת לעצמי-

"לפעמים אפשר לשקוע כל כך עמוק בכאב, לאבד תחושה עם המרחב ולתת לגוף להיות כלי עבור פורקן הנפש.

צריך לעצור.

אני צריכה שהוא יסתכל לי בעיניים ויראה לי מה הוא מרגיש ואני צריכה לעטוף את זה עכשיו.

מחר יהיה לו קשה ואני רוצה שהוא ישכב, הוא עשה עבודה מצויינת היום."

הרגש שם חזק, בזה אין לי ספק.

תחושת הביטחון שעוטפת אותי בנוכחותה היא שתלטנית.

אבל משהו מערער אותי, משהו במבט המסווה שלה גורם לגלגלים שלי לעבוד, המוח מעלה עשן.

"מה עומד מאחורי המילים שלך?" שאלתי

והיא בתגובה- "אל תדאגי".

אני דואגת.

וברגע אחד רגליה נפתחות והיא חמה, כמו אש היא חמה ונותנת לי לטעום ממנה וכל הדאגות מתערבבות בעצמן וטוב לי, כל כך טוב לי ברוך השפתיים המתוקות שלה וכמה שהן מבקשות ממני עוד.

"בואי אליי" היא לוחשת לי מלמעלה, המסתורין בעיניים שלה מערפל חושים ואני נכנעת לפקודותיה של המלכה, היא חיבקה אותי חזק, תפסה אותי ונישקה אותי וליטפה אותי והנפש שלי צוללת למעמקי התשוקה, היא חדרה אליי בשלושת אצבעותיה הדקיקות ותוך דקה אני כבר לא מסוגלת והיא יודעת.

אחרי הכל אני שלך, בשבילך, לפקודתך.

אהיה לך לכס מלכות.

אהיה לך לכלי משחק בחיים האומללים שלך.

העיקר שנרגיש משהו, לא?

התחת שלי כואב, לא מאמינה ששרדתי את היום הזה.

נפגשנו אתמול בפעם הראשונה, היית רך איתי, התעניינת בי ושאלת אותי המון שאלות והובלת אותי להיפתח אליך כמו ילדה.

לא יודעת איך אני מרגישה עם זה.

זה מפחיד, זה מעניין, זה בעיקר שונה כי זה לא קורה לי.

גם כשאני נשלטת אני בשליטה, אבל לא איתך.

הנחית אותי לשים עליך ראש, להוציא את הישבן, לחשוף אותו ולתת לך לצבוט ולסטור וזה כאב- רציתי עוד.

החולצה ירדה לה וגם החזיה ושוב אתה צובט ושוב זה כואב ואני כבר לא מצליחה להישאר בשקט, עכשיו אני כבר שבויה.

אני לא יודעת אם אני מוכנה לאדון חדש, הפעם האחרונה הייתה קשה...

אני יודעת שאני רוצה עוד ממך- להיות טובה בשבילך.

וכשיצאתי וחזרתי הביתה בתחושה אופורית שכזאת קשה לי לדמיין מצב שבו הקשר הזה לא מתפתח.

אני מפחדת, אתה יודע איך לגרום לי לאבד ריכוז, קל לי להתמסר אליך ואני בקושי מכירה אותך, זה לא מתאים לי, זה חדש.

התחת שלי כואב וכל מגע מזכיר לי איך אתמול הייתי בעננים, איך האדרנלין פרץ כמו מתוך הר געש ולא הפסיק לזרום בי עד עכשיו.

מחר זה כבר לא יכאב ואני אצטרך לפגוש אותך שוב.

בבקשה...