בדיוק ברגע שאני כבר חושבת שאני עומדת להירדם ואין סיכוי שאעשה אימון היום, אני נותנת לעצמי הזדמנות קטנה לרגע אחד, וקופצת על מסלול. אני שמה את הפלייליסט האהוב שלי ואומרת לעצמי: “זה עכשיו או לעולם לא” .
בדרך כלל אני על המסלול בשעה מוקדמת בבוקר, לפני שהשמש החמה עולה, הפעם לא הספקתי. הבוקר שלי עבר עם מלא משימות, ולא היה אפילו סיכוי להגיע לאימון שאני כל כך אוהבת.
אבל אתמול בלילה בפארק המסלול היה ריק לגמרי. בצללית החושך אני מבחינה בזוג ישוב על ספסל. אני תוהה—האם הם נוגעים זה בזה? מחכים שאפנה את השטח? אני מתרחקת מעט והם נשארים. ברגע הזה, תוך כדי ריצה, כשהגוף שלי חם, הנשימה מואצת והחושך עוטף, אני מתחילה להבין. אני נדלקת. זו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי להרגיש שזה בסדר—כי אני לא פוגעת באף אחד.
ומה איתך? מתי בפעם האחרונה גילית משהו מפתיע על עצמך דווקא בסיטואציה יומיומית?
אני סורקת את השטח, רואה שאין אנשים, ומתחילה ללטף את גופיית הספורט הספוגה בזיעה. המגע הזה—כל כך פשוט, כל כך רטוב—מזכיר לי כמה אני חיה. אני לא מתאפקת, ומכניסה את היד פנימה. ההתרגשות מגיעה ממקום שבו אני נותנת לגוף לדבר. כמה זה נעים לגעת בעצמי בחוץ, בטבע, עם כל האנרגיה של הריצה.
וזה גורם לי לתהות—איך זה אצל אחרים? האם הם היו נותנים לעצמם לזרום עם הדחף, או מחזיקים אותו חזק בפנים?
היד שלי מוצאת את דרכה לחזה, הבשרני, השופע. ההתרגשות ממלאת מבפנים, אני חשה את החיבור העמוק בין התנועה לגוף, בין הזיעה למגע. איך לא ניסיתי את זה עד עכשיו? איך לא העזתי קודם? כבר אני רושמת לעצמי בצ’קליסט שיום אחד אני רוצה לחוות את זה גם עם פרטנר מתאים, במקום שאני אהיה בטוחה שאני לא פוגעת באף אחד, הרחק מעיניי עוברי אורח אקראיים.
ואז אני חושבת—כמה פעמים אנחנו עוצרים באמצע חוויה כדי להבטיח לעצמנו שנחזור אליה בצורה אחרת?
בינתיים, אני עדיין מתענגת על הרגע. היד שלי זולגת פנימה, מבעד למכנס, נוגעת בשפתיים. אני מופתעת כמה אני רטובה תוך כדי ריצה. זה עולם חדש שנפתח לי. אני נושכת את השפה, הלב דופק מהר יותר.
אני עוברת באצבעות הלוך ושוב, בתנועות סיבוביות, מנסה לשמור על קצב אחיד עם הריצה. הגוף שלי והנשימה מתמזגים. זה נדיר, עוצמתי, ואני חושבת -איך לא שמעתי על מישהו בסביבה שלי שעשה את זה? איך זה שלא גיליתי את זה קודם?
פתאום אני שומעת רשרוש, מישהו מתקרב. אדם? תן? אני לא יודעת. וליתר ביטחון, מוציאה את היד מהמכנס.
אני מבינה שהחוויה הזאת, גם אם לא הסתיימה לגמרי, הייתה מספקת. היא נתנה לי הצצה למה שאני רוצה, ומה שאני יכולה. ויש לה טעם של עוד. אני עוד לא מסופקת, אבל כבר יודעת שיש לי עוד כל כך הרבה מה לחוות.
אני מודה על החיבור הזה לטבע, על הרגע שבו הרגשתי בלתי נראית ובו בזמן נוכחת מתמיד. רגע שכולו חופש, שכולו אני. אני כבר יודעת שאני יכולה לעשות מה שבא לי, בלי סוף. זה היה עבורי רגע משכר.
ומה איתך? האם גם לך קרה שדווקא “חצי חוויה” השאירה טעם חזק יותר מכל דבר שלם?