מקום תחת השמש

אני עם דלת פתוחה בשירותים ובמקלחת. ובכלל פרטיות זה מונח מארץ רחוקה. לפעמים אני מרגישה כמו חיה, חשופה מידי ואני מבקשת לסגור את הדלת. הרבה פעמים הוא מאפשר. הרבה פעמים הוא לא.

מבקשת אישור לאכול. אחד הדברים הקשים ביותר בהתנהלות בינינו. אבל כשאני מצליחה בזה, רצוף וזה כבר נהיה חלק ממני, זה מסב לי אושר. במצבי קיצון יש חריגות והוא משחרר לי קצת.

עליי לדווח על כל קנייה מעל 100 ש״ח. לפני שגרנו ביחד באופן רשמי זה היה יותר פשוט, הוא לא שם על כך דגש, כעת הוא בודק שם ללא הרף; הדרך עדיין ארוכה אבל יש לי כוונות טובות. וגם לו. תמיד.

אסור לי לקום לפניו/בלי אישור משולחן האוכל, ספה, ספסל. מתקשה בזה כרגע. אני כרוח סערה, תקתקנית ואימפולסיבית ולפעמים פשוט לא זוכרת. קיים מקום לשיפור.

לומדת לבקש. לבקש מכות, לבקש לשתות שתן, לבקש זין, לבקש למצוץ, תמיד להיות במוד זקוקה. כתבתי לבקש, התכוונתי להתחנן.

הצרכים שלו באים לפניי. לא יודעת, אולי אם הייתי צעירה בעשור או שניים היה לי יותר פשוט לומר את המנטרות הנדרשות ולפעול על פיהן. בתור אחת שחיה חיים מלאים ולא הביאה ילדים מתוך בחירה, כשאחת מהסיבות הן שילדים צריכים הרבה דברים, ואני שמה את עצמי קודם, פתאום המחשבה שצרכים של מישהו אחר הם לפניי, מאוד קשה לי. אבל קשה יש רק בלחם וכו, לכן אני שמה את כל כוונותיי הטובות ואת ליבי ונשמתי ובודקת מחדש את עניין הצרכים. הוא אמר שזה בזבוז שאני לא אמא, אולי בכל זאת אני עושה משהו טוב.

אני לא עושה שום דבר בלי לבקש רשות. בא לי להיפגש עם חברה, ללכת למסיבה, מפגש משפחתי, שופינג, או דייט עם עצמי, תחילה אני בודקת שזה מסתדר לו בלו״ז ושהוא מאשר, לרוב הוא מסכים ואף מעודד, לפעמים כשההתנהגות שלי בלתי נסבלת חלות עליי סנקציות. פעם הוא אסר עליי ללכת לאירוע. בזמן שכבר הייתי מוכנה. בסוף זה נפתר אחרת, סיפור בפני עצמו, אולי פעם.   

אני לא עונה בלי רשות. אף פעם. כשאנחנו רבים והוא אומר לי לסתום, מאותו רגע אסור לי לצייץ, אם עניתי אשלם על כך. מתקשה פלוס פלוס.

יש לי לו״ז שבועי קבוע. שם מופיעים הניקיונות, ריצה, אימונים, זמן שמוקדש רק לו וכו. כשהוא מקריא לי את הלו״ז, אני מרגישה על סף התקף חרדה, אולם כשאני פורטת את זה, אני רואה שהשד לא כזה נורא. בסופו של דבר, שפוטה מאורגנת ומסודרת היא שפוטה טובה. תמיד יש לאן לשאוף.

מבקשת רשות כדי להיכנס למיטה. לרוב לא מצליחה בזה. כרגע הוא מכיל.

הקשר שלי עם הכוס רק בתיווכו. למען האמת, אין לי צורך להתעסק איתו בלעדיו. הגמירות הקוברות שייכות רק לו ורק איתו הן קורות.

אני מרגישה מוגנת כמו שלא הרגשתי אף פעם. כשהוא עצבני מאוד ואני חשה שהעולם עומד לרעוד אני פחות מרגישה ככה אבל ככל שהזמן עובר והבטחון שלי בו עולה אני מרגישה שלא משנה כמה אני אטעה וכמה עצבני הוא יהיה ובכלל לא משנה מה הוא יעשה לי, אני במקום הכי בטוח בעולם.

למדתי להתנהל בעולם בצורה שונה. הזוגיות שלנו, יחסי השליטה, הבית, יוצרים בי שלווה ורוגע. לא תמיד אני מצליחה להגיע להבנות האלה אבל כשאני כן, זה כמו לחיות על ענן רך.

מתחברת למקום הנמוך. הוא אומר שלאחרונה, גם כשאני עולה אני יורדת מהר. זאת מחמאה עצומה עבורי, לפניו האגו שלי היה עצום מידי, הוא היחיד שהצליח למסגר אותו. הלוואי שיושמד. (מולו)

אני מאוהבת, קשורה, מחוברת בשלשלאות, לאדם שמכיר אותי הכי טוב, שיודע בדיוק מה אני צריכה ועושה את הכל שיהיה לי טוב 

העתיד נראה כמו משהו ששווה לחכות לו. 💜

מעולם לא חיבבתי לשון של גבר מפשפשת לי בכוס, גם בפעמים שהרגשתי שיש שם השקעה ורצון כנה לעשות לי נעים, לא יצא שהרגשתי עם הפרטנר שעשה אינטימיות יוצאת דופן. מעולם עד שהגעתי אליו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה, את המוכנות שלי להשמיע את הקול הנכון, בידיעה מוחלטת שעם כל האהבה והקירבה, אני לא הולכת לגמור.

באמת לא גמרתי באותה הפעם אולם כל תפיסתי בנוגע לאקט השתנתה.

יכול להיות שכשגבר אוהב אישה הוא צולל לשם בביטחה אבל מה קורה עם גבר שמרגיש שהגוף הזה שמולו הוא ממש ובאמת שלו? אולי אז הכוונה היא יותר כוונתית.

בלילה האחרון בדירה שלי, הגענו לעת ערב, היא כבר הייתה מרוקנת מכל הרהיטים והציוד שלי, באנו להסתכל בפעם האחרונה, לבדוק שהכל נלקח והכל בסדר. כשנכנסים לדירה הזאת, מיד נגלה אי קטן, אי קטן שעליו אכלנו הרבה, אירחנו ודיברנו שיחות עם התחלה ובלי סוף.

״תתפשטי ותעמדי לידו״, הוא סימן לעבר האי, עברה בי התרגשות כאילו זאת פעם ראשונה שהוא יראה אותי ערומה. הוא שלף ענף שלפני כן מצא בגינה שהייתה שלי, ״אני הולך להשתמש בו״, הוא אמר ונתן לי שלוש הצלפות, יללתי. אח״כ כשכבר ישבתי על האי הוא החל לנשק אותי מהרגליים למעלה, לתוך הירכיים, לראשונה בחיי, רציתי ככ שגבר ילקק לי את הכוס. לא ביקשתי, זה לא קרה.

כמו כל דבר שהוא עושה, גם כשהוא מלקק לי את הכוס זה נעשה עם כל הכוונות של הלב, בשיא הרגש ומלא אהבה. הוא צולל לתוכי בתשוקה וברעב שלפעמים זה מביך אותי, יש לי ככ הרבה ללמוד. הוא לומד את גופי וגם שם הוא ער לתגובות שלי, מגביר ומנמיך לפי סף היכולת שלי. כשאמר לי שליקק כוס של שתי נשים בלבד וגם אז זה היה יותר ניקור מליקוק, הופתעתי. הוא הסביר שכשהוא מתעסק עם הגוף שלי, הכל מרגיש לו כשלו, הוא לא נגעל מכלום והוא רוצה לענג, או להכאיב, הרבה להכאיב, אבל זה לא פוסט כזה.

כשאני טובה הוא שוקע שם ומרגיע אותי, לראשונה בחיים הצלחתי להגיע לגמירות קטנות שהגיעו מהפה שלו, אני יודעת שאני עוד אתפוצץ לו בפה.

הוא מלמד אותי הרבה על הכל, על אהבה והתמסרות וזוגיות וכאב וגם על עונג. זה מרגיש שלפניו לא ידעתי כלום על שום דבר. כמו נערה מתבגרת, הוא מגלה לי עולמות שלא הכרתי, או חשבתי שהכרתי.

היום ביקשתי שיצליף בי עם הדילגית. התכוונתי לזה מכוונות הלב. לא רק בשביל לרצות אבל גם. הוא הצליף הצלפה אחת אכזרית שהשאירה לי סימן, מתחת לקעקוע. אח״כ הוא ליטף את הסימן במגע הרך שלו ושאל אם זה נעים, הרגשתי שיאים חדשים של עונג.

זה אף פעם לא נגמר אחרת ועדיין, החזרתיות בלתי נמנעת, בנתיים.

מדדתי גופיה וכשיצאתי להראות לו ניכר כי המראה מצא חן בעיניו, המשכתי לדגמן לו, כי המראה מצא חן גם בעיני. הוא ביקש שאלבש על זה משהו כשאיש התחזוקה יגיע, מחיתי ״זה ממש לא חשוף״, ״רואים לך את הפטמות, שימי על עצמך משהו״ הוא אמר שוב, רק בפעם השלישית זרקתי על עצמי את העליונית המחורבנת והמשכתי לקפל את שאר הבגדים.

הוא ניגש אליי מספר פעמים והציע לי לצאת מעצמי. זעמתי. שוב.

בתוך ראשי אני מריצה קטעי שיחות, סצנות כאילו נלקחו מחיים של מישהי אחרת, אני מנסה לשנות את הפרצוף אבל העלבון צרוב לי כבר על כל הצורה.

אין לי רצון או צורך בסצנה הזאת שמתרחשת עליי, בתסכולי הרב לא הצלחתי לצאת מעצמי ולהתקדם בחיים כאילו כלום לא קרה. ״אנחנו לא דתיים, אתה יודע״, המשכתי.

הוא אמר שאני יכולה להוריד את העליונית, אמרתי בזעף שאני כבר לא מעוניינת ונוח לי ככה, למרות שהייתי באמצע פעילות מאומצת והיה חם והתחלתי להזיע.

האמת היא שאני כבר לא שם, בהתנהגות. גם אם המחשבות נודדות לפעמים למקומות שבהם אני כבר לא מבקרת, המעשים שלי (בד״כ) גוברים על התנהגות לא רצויה. לכן המקרה הזה כל כך תיסכל.

אלה בדיוק המקומות שבהם קשה לי. המקומות שאני נדחקת לקיר בלי גלגל הצלה, לפעמים הוא נותן חבר טלפוני, כשנוחתת עליי רוח החוכמה אני משתמשת בו, לא תמיד זה קורה.

״בואי הנה״, הוא אמר בזמן שהתקדם לאזור המקלחת, בתוספת סימון עם היד, הלכתי אחריו מובסת, עוד לא כנועה. הכאפה הראשונה העיפה לי את הראש קלות אבל לא זזתי, בום בום בום, הוא דפק לי כאפות אחת אחרי השניה, על לחי שמאל, ״כשאני״ בום, ״אומר״ בום, ״לך״ בום, ״לצאת״ בום, ״מעצמך״ בום, ״את יוצאת״ בום, ״מעצמך״ בום, הלחי להטה, הרגשתי שהעור מתנער לי מהפרצוף אבל לא זזתי. הוא דפק עוד כמה טובות עד שדמעה יצאה, הרגשתי צורך להניח את הראש, הוא איפשר להיות לי למשענת.

כשיצאנו משם העליונית ירדה ממני כמו חמאה שנמסה על מחבת, הרגשתי קלילות והוקרת תודה שהוא הבחין בסיטואציה ועזר לי לצאת ממנה.

בלילה, כמו כמעט כל לילה, הוא עבר איתי על היום שהיה, נותן פידבק חיובי או שלילי על אורחות היום, נצמדתי אליו והודיתי לו על העזרה, בזכות הניעור הזה הצלחתי לצאת מעצמי ולא להחמיר עם העקשנות להתכנס.

חזרנו הביתה מאוחר, הייתי בפקקים סה״כ 4 שעות ואח״כ עמדתי לבשל, במשך היום דיברנו מעט בטלפון והודעות בין לבין, השעה הייתה מאוחרת כשהוא הגיע. הדלת נפתחה ואני זלגתי על הרצפה לקבל את פניו. הוא התקרב, נישקתי לו את השוק בזמן שליטף את ראשי, התכופף עוד וליטף גם את גבי. הוא התיישב על הספה, הכנתי לו לאכול אוכל שהוא אוהב ורק רציתי שנשכב במיטה ונתחבק, בין פקק לפקק חשבתי רק על הרגע שנהיה כבר במיטה. הוא לא נגע באוכל, ״עכשיו את סותמת״, הוא אמר והחל להקריא לי רשימת מטלות שיכנסו לתוקף ״החל ממחר״. מה הוא מזבל לי במוח, חשבתי בזעם בראש, ״אבל..״ התחלתי לומר, ״את לא מדברת עכשיו מה לא ברור?״, הצלחתי להתאפק עד שסיים להקריא. כשאמר שהוא סיים ואני יכולה לדבר אמרתי שאין לי מה לומר וביקשתי להיכנס למיטה. הוא הסכים.

במיטה הוא נשכב עליי ונתן לי ביס בפנים הזרוע, יצאה לי צעקה מכאב, הוא התרומם ונתן לי בוקס בתחת, זה בוקס כזה שרק אחרי 2 3 שניות את מרגישה את אדוות הכאב, התחלתי לבכות. ״אלה בדיוק המקומות שקשה לך, את זה אני אחסל״.

״אולי היו לך בני זוג אבל אף פעם לא היו לך בעלים״.

הוילון המוסט שיחרר את קרני השמש לתוך החדר. היום עובר בעצלתיים, בין כתבה על כהנמן ונבירה במחקריו עם טברסקי על כלכלה התנהגותית פירקנו בקבוק יין. קול המואזין נשמע חזק ומשום מה זה רק הגביר את הייחום שהצטבר בי מהבוקר; כשביקשתי שיזיין אותי ואפילו התמקמתי על קצה המיטה עם התחת למעלה, זקוקה נואשות להרגיש את הזין שלו חודר חזק ואת הביצים נדפקות לי על השפתיים התחתונות. הוא סירב והגיש לי את ידו, את יכולה ללקק אצבעות, הוא אמר בחיוך. הסיטואציה הטריפה אותי, ידעתי שאין סיכוי שבעולם שאקבל זין לכוס אז זחלתי לכיוון האגן שלו והורדתי לו את המכנסיים, ״אני צריכה תחת״, לחשתי. נאבדתי שם, כשכבר ממש לא יכולתי יותר בתנוחה הזאת עברתי לזין שלו. ככ רציתי את הזרע שלו, רציתי לשתות אותו, לא נרגעתי עד שגמר לי בתוך הפה.

הייחום מלווה אותי מהבוקר, אמנם הגמירה החזקה שלו והזרע בפה הרגיעו אותי אבל אחרי מספר שעות הכוס הזכיר שהוא כאן בפעימות נמרצות. כשחזרנו מארוחת צהריים דיברנו על אהבה ואמונה, נשכבנו במיטה, הוא חיבק אותי חזק ואני נישקתי לו את כל הפרצוף, הסתובבתי ומשכתי לו את היד, זקוקה להרגיש אותו עוטף אותי, ביקשתי שיסגור סביבי מעגל, הוא הכניס יד אחת מתחת לעורף שלי ודחף אותה לתוך החזיה, אוחז בשד ועם היד השניה הוא עטף אותי בחיבוק. הנשימות שלו נהיו איטיות, הוא נרדם עליי.

יש לו כתפיים רחבות מאוד, אליהן מחוברות זרועות ענקיות, כאילו עשויות מברזל, הידיים שלו הכי רכות וחזקות שידעתי. כששפוטה נכנסת לתוך החיבוק שלו ומתכרבלת לתוך הגוף שלו המוח שלי נכבה. רק ככה המוח שלי נכבה.

כשהמוח שלי במצב off אני מתפנה להבין את המזל שיש לי בחיים מהיום שהוא אסף אותי אליו ועד כה, שהפך אותי לשפוטה הנרצעת שלו.

כל יום הוא מלטף אותי ברכות עד שאני נרדמת. גם כשאני לא שפוטה טובה, גם אם חטפתי, התחצפתי או הייתי בלתי נסבלת, הוא תמיד מרדים אותי בליטופים.

כשהוא אומר לי ״את שלי״, אני מרגישה כמו השפוטה הכי ברת מזל בעולם, ששום דבר רע לעולם לא יקרה לי, שיש לי בית, יש לי גב.

בבוקר שפוטה מתעוררת לפניו ומעריצה בנשיקות קטנות על הפנים, את האדמה שהוא דורך עליה, רוצה שיקום הכי רגוע ושמח בעולם.

נולדתי לשרת אותו, אני חיה לשעשע אותו והוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

ביום החמישי שפוטה לא יכלה יותר ושלחתי לו מייל.

הימים הראשונים עברו בקלות יחסית, הזעם ביעבע בתוך שפוטה וזעם תמיד משמש עבור שפוטה ככיסוי עיניים אפקטיבי, מה ששפוטה לא רואה, שפוטה לא מרגישה, עד ששפוטה כן.

לפעמים, לא משנה כמה סימני אזהרה הוא נותן לשפוטה שפוטה מסרבת להבין, כמה ששפוטה חושבת שמסורה אליו, ההתמסרות לשפוטה חזקה יותר.

ככל שהזמן עובר הזמנים מתקצרים, ההבנה שוקעת לתוך שפוטה ושפוטה מבינה מה קרה, תמיד מאוחר מידי. הפעם לקח לזה חמישה ימים לשקוע. הייתי בטוחה שאחרי מה שקרה הוא לא ירצה בי יותר. זה היה דרמטי מידי וקשוח מידי ופשוט יותר מידי ועלול היה לעלות לנו ביוקר, חששתי לפנות אליו אבל עשיתי זאת. כשהוא לא ענה למייל הבנתי שמשהו נשבר, או חשבתי שמשהו נשבר ובמקום להניח לזה נטרפתי.

כששפוטה זועמת שפוטה פשוט יורה וכששפוטה זועמת על עצמי שפוטה יורה יותר, העיקר לקבל פידבק, כל פידבק, כדי להרגיש שאנחנו עוד ב ON .

רציתי למשוך אותו למחול הזה שוב, שבו שפוטה יורה והוא מחזיר לי ומשיב אותי למקום שלי. זה לא קרה.

המעמד הזה מול עצמי היה קשה מנשוא. בחוסר המענה שלו הוא השאיר אותי לעמוד מול עצמי ולתת את התשובות שהייתי עיוורת לראות, למרות שהוא חזר ונתן אותן ללא הרף.

אחרי המייל הראשון ששלחתי לו, שנותר ללא מענה התחלתי לשגר עוד אחד ועוד אחד, מקלפת ממני את הרעל עד שהייתי ערומה לחלוטין. אז הוא הגיב.

כשראיתי את המייל שלו בצבע שחור מודגש, שמראה על דואר שטרם נקרא קרה לי משהו במוח, כל הדם התנקז בדיוק למקום שמפעיל אותי,  חזרתי לנשום. הוא ירה בי צרורות של מילים שהזכירו לי מי שפוטה, מי הוא, התביישתי.

הלילה זלג לבוקר, כשכתב לי ששפוטה לא יוצאת מהחדר עד להודעה חדשה. אם קודם חזרתי לנשום הרי שעכשיו חזרה לי המשמעות לחיים. לפעמים שפוטה רוצה לומר לו ששפוטה חייבת שהוא יכלא אותי במשבצת הכי מצומצמת שאפשר, שרק ככה אפשר איתי, שאין לי יכולת להגיע לשום דבר ושום מקום בלי שהיד שלו לוחצת לי על העורף ללא הרף. וכל פעם אני מגלה שהוא יודע.

ביום החמישי לא יכולתי יותר ושלחתי לו מייל.

הימים הראשונים עברו בקלות יחסית, הזעם ביעבע בתוכי וזעם תמיד משמש עבורי ככיסוי עיניים אפקטיבי, מה שאני לא רואה, אני לא מרגישה, עד שאני כן.

לפעמים, לא משנה כמה סימני אזהרה הוא נותן לי אני מסרבת להבין, כמה שאני חושבת שאני מסורה אליו, ההתמסרות לעצמי חזקה יותר.

ככל שהזמן עובר הזמנים מתקצרים, ההבנה שוקעת לתוכי ואני מבינה מה קרה, תמיד מאוחר מידי. הפעם לקח לזה חמישה ימים לשקוע. הייתי בטוחה שאחרי מה שקרה הוא לא ירצה בי יותר. זה היה דרמטי מידי וקשוח מידי ופשוט יותר מידי ועלול היה לעלות לנו ביוקר, חששתי לפנות אליו אבל עשיתי זאת. כשהוא לא ענה למייל הבנתי שמשהו נשבר, או חשבתי שמשהו נשבר ובמקום להניח לזה נטרפתי.

כשאני זועמת אני פשוט יורה וכשאני זועמת על עצמי אני יורה יותר, העיקר לקבל פידבק, כל פידבק, כדי להרגיש שאנחנו עוד ב ON .

רציתי למשוך אותו למחול הזה שוב, שבו אני יורה והוא מחזיר לי ומשיב אותי למקום שלי. זה לא קרה.

המעמד הזה מול עצמי היה קשה מנשוא. בחוסר המענה שלו הוא השאיר אותי לעמוד מול עצמי ולתת את התשובות שהייתי עיוורת לראות, למרות שהוא חזר ונתן אותן ללא הרף.

אחרי המייל הראשון ששלחתי לו, שנותר ללא מענה התחלתי לשגר עוד אחד ועוד אחד, מקלפת ממני את הרעל עד שהייתי ערומה לחלוטין. אז הוא הגיב.

כשראיתי את המייל שלו בצבע שחור מודגש, שמראה על דואר שטרם נקרא קרה לי משהו במוח, כל הדם התנקז בדיוק למקום שמפעיל אותי,  חזרתי לנשום. הוא ירה בי צרורות של מילים שהזכירו לי מי אני, מי הוא, התביישתי.

הלילה זלג לבוקר, כשכתב לי שאני לא יוצאת מהחדר עד להודעה חדשה. אם קודם חזרתי לנשום הרי שעכשיו חזרה לי המשמעות לחיים.

לפעמים אני רוצה לומר לו שאני חייבת שהוא יכלא אותי במשבצת הכי מצומצמת שאפשר, שרק ככה אפשר איתי, שאין לי יכולת להגיע לשום דבר ושום מקום בלי שהיד שלו לוחצת לי על העורף ללא הרף. וכל פעם אני מגלה שהוא יודע.

אם את מדור ה Z ולקרוא טקסטים ארוכים (יהיו חשובים ככל שיהיו) כבד עלייך אאמלק לך את הפוסט הבא: אם הייתה לי רק עצה אחת לתת לך, היא: תעשי את זה באהבה או אל תעשי בכלל.

אני מאמינה בגישה שזאת זכות לתת שירות. נכון שאנחנו חיים בתקופה שבה הכמות עולה על האיכות אבל מידי פעם, לפעמים, אנחנו נתקלות במשהו או מישהי.ו שמתגלים עם יכולות שירות כמו של גיישה שיצאה מביה״ס לגיישות, כזאת שהברכיים שלה עוד לא השתפשפו מספיק מזחילה ובתור אחת כזאת, או יותר נכון (ולמען האמת) רוצה להיות כזאת, החלטתי לפנק ולשתף לפניכן את המדריך המלא והלא מצונזר לליקוק תחת.

לא לא, אל תגלגלי עיניים, זה לא עוד פוסט תאורטי פילוסופי, מדובר ממש בפרקטיקה משנה חיים שעלולה לגרום לך להירשם בהיכל התהילה של מלקקות החור תחת שלו.

אין צורך בעזרים - תראי, זה נכון שיש כאלה שאוהבים את כל המלמלות, תחרות וכל הפורפליי שמתחיל באיזו חנות לבנים שקורעת לך, או לו, את הכיס, עזבי אותך שטויות, בד״כ ואם את עושה את זה טוב, הדבר היחיד שהוא יראה זה כוכבים מרוב עונג, גם הפיג׳מה מיקי מאוס 2 ב 100 שלך מספיקה פה. עבורי, הכי טוב לבוא אול נטורל, עירומה כמו חווה בגן עדן, ככה גם קל לו לתפוס אותך מהשערות, לכופף ולדפוק אם הצלחת להעמיד לו את הזין.

סיפור מהתחת - בואי נלך קצת אחורה, לזמן שרק הכרתם, אז עוד גיששת ובדקת את גינוני ההגיינה שלו. עבורך, אני מקווה שבחרת טוב ומדובר באדם שמתקלח לפחות פעם ביום וגם כזה שאין לו בריחות בתחתונים או שלא למד בגן לנקות את הישבן. אם הנ״ל לא או כן מתקיימים בו בהתאמה זה זמן מעולה לעודד אותו להתקלח, להיות נקי וגם בריא. אין גיל מאוחר מידי לסבון בכה מאוד! תשמיעי את השיר בלופים עד שהוא יקלוט את המסר, אם הוא לא קלט תדאגי שירד לך בזמן הוסת וכשיעלה את הפרצוף הנגעל שלו מאזור החלציים שלך תביטי בו בעיני הבואש מסכן שלך שלא מבין מה קרה ותרמזי בצורה לא עדינה שחשבת שזה הסטנדרט בגלל הסרחון שיוצא לו מהתחת או בכלל.

לפה תפקידים רבים - לפעמים כשאתם בשיחה ערה תנסי לדמיין שהפרצוף שלו זה התחת שלו, תביטי לו בשפתיים בתאווה ותדמייני שזה חור התחת שלו שמתכווץ לך על השפתיים, תפתחי את הפה בפתאומיות ותשלפי את הלשון ובעווית קלה תעשי תנועות של ליקוק, כשהוא מביט בך בפליאה ובגועל תצחקקי כנערת אולפנה תמימה שמסתירה סוד. לא לגלות את הטקטיקה הזאת! רק אם אין לך ברירה והוא מוריד לך אחת ושואל מה זה היה עכשיו, אז אפשר לגלות.

מולטיטסקינג - גם אני אוהבת למצוץ זין וללקק ביצים, ברור, מי לא??? אבל אל תהיי חזירה. לפעמים בזמן שאת מלקקת ביצים במרץ כמו שלימדתי במדריך הזה , תקפידי לרדת עד לפתח החור ולהעביר שם לק, הרגשת הפליאה שלו תעביר בך רטט בגוף ומיד תרגישי נוזל מתפשט לך בכוס. זה מין קסם כזה. אם את מרגישה שזה ממש הדליק אותו, תשקלי ברצינות לזנוח את הביצים (למרות הקושי, אין מה לעשות) ותתבייתי על חור התחת שלו. בכל מקרה, לא משנה מה, תמיד תזכרי ששפוטה שעושה כמה פעולות במקביל היא שפוטה לפנתאון.

תסתמי את המוח שלך - תביני שאת נמצאת ברגע על סף הקדוש, תהיי שלוחה רכה ועדינה של חור התחת שלו, תתקיימי כאילו את נוצה שמרפרפת על החור ותנועי לפי הקצב העדין שנוצה הייתה זזה. בבקשה, סידרתי לך חצי שעה של מדיטציה.

כולנו ריקמה אנושית אחת - רק שכעת את ממש חשה את הריקמה על הלשון שלך, תהיי עדינה, רכה, זורמת, זורמת כמו מפל הרבה הרבה מפל, שנוזל מהפה שלך ומרכך עוד יותר את הריקמה האנושית הטעימה יאמ טאם טאם טאם.

ולסיום, התחלתי בזה ובכך אסיים. ללקק תחת זה כיף. לענג זה החיים. לשרת זאת זכות. עשי זאת באהבה או אל תעשי זאת בכלל.

- גם הפעם, מדריך זה פונה לנשים, אולם הפנייה היא לנשים, גברים וחסרי זהות מינית כאחד. 

*מקווה שזה משעשע אותך כמו שהלשון שלי משעשעת אותך. 💜

לישון עם זרע בכוס לילה אחר לילה עוזר לגשר על פערים שיש לך, בין מי שאת חושבת שאת למי שאת באמת. הריח, התחושה, חוסר השליטה על הנזילות יוצרים בך חיווטים מסוימים, עוד דרך להגיע למקום הנכסף.

הרגליים שלו עוטפות אותי, רגל אחת עוטפת את הגוף התחתון והשניה את אמצע הגוף, אני מלאה בו לגמרי, חיצונית, פנימית, פיזית, מנטלית. אנחנו מדברים רבות ומעבדים את הצורה שבה אני תופסת את עניין המכות.

הוא אומר שאני נכונה לחטוף רק כשמדובר במקום סטרילי, כלומר רק כשזה מתוכנן ושאני יודעת שזה עתיד להגיע. הוא מסיביר את זה בהגיון רב והוא צודק, אני מצליחה לחטוף כשאני מוכנה לזה. כשמדובר במשהו ספונטני, שניצת מרגש, מעצבים או מריב אני מתקשה לקבל את זה, נבהלת ונעלבת. הפחד מאלימות גורם לי לקפוא או לברוח.

הוא מסביר בשלווה שאני לא אקבע מתי אני אחטוף ושזכותו המלאה להכאיב מתי שהוא מוצא לנכון ומתי שהוא רוצה.

בשבועות האחרונים העמדתי למבחן מחודש את כל מה שאני חושבת שאני יודעת. אני מרגישה ככ למטה, אני מבינה שהוא יכול לעשות בי הכל, אני סומכת עליו וזה רק הולך ומתחזק, האם כשאני אומרת שהוא יכול לעשות בי הכל אני משקרת לעצמי?

הסטירה המחשמלת ההיא ברחוב העליבה אותי מאוד, הרגשתי שזה לא מגיע לי ועוד הרגשתי שזה נבע אצלו מחוסר שליטה עצמית, שזה הגיע מתןך עצבים.  לקח לי מספר ימים להבין שזה חלק ממערכת היחסים שלנו, התביישתי בתגובה שלי. העלבון, האגו, מחשבה שהוא לא רואה אותי לוקחים אותי למקומות קשים. הוא תמיד אומר שאני אימפולסיבית ושהוא ישמיד את זה. אני פועלת כמו רוח סערה במצבים האלה.

רמת הסבלנות שלו אליי זה משהו שלא חוויתי. הוא עוזר לי לעבד את מה שקרה. אנחנו מדברים על נשים מוכות, אני מיד אומרת שאני לא מרגישה אישה מוכה. אני צריכה לדבר על זה, צריכה להבין כל פעם מחדש (עד שזה יוטמע לחלוטין בראש) שאני פה מרצון ומצורך, שזאת מערכת היחסים שרציתי וזה הבנאדם שאני אוהבת ורוצה.

הקצוות קשים לי ושם אני נותנת עבודה.