מקום תחת השמש

החולצה השחורה מבליטה לו את הכתפיים הרחבות, הכובע משלים את הלוק. אני רוצה למצוץ לו שם ומיד אבל ילדים ואנשים מסביבנו.

אני מביטה ביצירה המושלמת שהוא, עוד קצת, חוטפת פה מבט, שם סקירת רנטגן מהירה, מנסה לראות את הלב ואת האזור הזה שיודע לבעבע, מאוד יודע.

הזרועות האלוהיות האלה והאמות המושלמות מהפנטות אותי, לאורך כל השעות שעמד על המנגל, יוצר את הסדר המופתי שלו, הכל במקום, מסודר ומתוקתק.

זה הבנאדם הכי מסור שהכרתי בחיי, אני חותמת את המחשבה ומתפנה לשאר האנשים.

שתמיד אהיה ראויה. 💜

במה זה מסתכם בסוף? שמישהו יראה אותי ולא יבהל. יראה וישאר. יראה וירצה עוד מהדבר הסתור הזה שמרכיב אותי.

אני מאמינה שיש זוגות שהשקיפות הזאת קיימת במערכת יחסים שלהם, בלי הצורך בטירוף, ללא מחול שדים שמתרחש עליהם שוב ושוב ומטלטל את עולמם. הם פשוט שם, אוהבים, צמאים, זקוקים. מנהלים חיים רגילים, עובדים, שמחים, מזדיינים, אפילו מזדיינים חזק, אפילו הוא דופק לה ספנקים בתחת והיא מאוד אוהבת ומספרת על זה לאודליה בפינת קפה, שתיהן מחרישות סוד מתחת לכף יד פתוחה, בין האף לשפה העליונה ומצחקקות.

לפעמים כשאני כבר מותשת מהסערות ויש איזה רגע או שניים או שעות, אני רוצה להיות במיטה רכה בידיעה מוחלטת שלא תהיינה יותר סופות כה חזקות. ואז עובר יום או שבוע או חודש (נסחפתי) והכל רגוע ואני מקללת את עצמי שלמה נולדתי כזאת דפוקה. למה זה לא מספיק?

אני לא זוכרת מי העלה את זה קודם אבל דיברנו על זה, על כמה נחמה יש בידיעה שמישהו מכיל אותך 360, שזה בכלל לא משנה מה עשינו או מה נעשה, אנחנו שם, נטועים כמו עץ חזק אחד עבור השניה. מחזיקים את הסערות ויכולים להן. אני מודה שבזמן שזה קורה אני מתקשה לראות את הסוף, את הצלילות שרואים אחרי, אני מפחדת שזה כל כך חזק שזה עלול להעיף אותי מהמקום וזה קשה.

תמיד חשבתי שאני מה שנקרא ״אישה חזקה״, איתו זה מקבל משמעות אחרת. זה לא פמיניסטי (או שכן), זה לא נובע ממקום של תחרות או לעומתיות, אין שם כח או משהו מתפרץ (חוץ מתשוקה בוערת) זה פשוט קבלה של מי שאני ואיך שאני רוצה להיות, זה כל כך פשוט אבל זה לא.

עברתי דרך, אני יותר שלמה עם עצמי, מקומי ולאן אני רוצה להגיע, אני משתפרת אבל יש לי עוד, הרבה הרבה עוד. לפעמים הביקורת העצמית הקשה שיש לי משתקפת עליו, אבל הוא יודע ובטוח בעצמו, הוא יודע מי הוא ולאן הוא רוצה להגיע, זאת אני שמקרטעת אחריו אבל אני מדביקה את הפער, אפילו לומדת לרוץ אותו, משפרת את הטכניקה, בונה אסטרטגיה ותוקפת טקטית, את עצמי, כדי שלא אברח, ממני.

הבנתי שאי אפשר לעשות את זה חצי. אי אפשר להשאיר דברים אפורים היכן שצריך וודאות חד משמעית. זה בלתי אפשרי להיות גם וגם כשאת צריכה לתת את כל כולך. אנחנו לומדים ביחד איפה זה קשה מנשוא ואיפה אפשר עוד. הוא לא מוותר לי, גם כשאני ממש ממש צריכה. אם זה ממש ממש ממש הוא משחרר לפעמים לנשימה קצרה, להתחזקות ואז שוב חונק. אני אוהבת את זה ואני גם לא. אני אוהבת אותו וזה הדבר הכי וודאי שיש.

״אני לא קנאית בכלל״, אני אומרת בעייפות וגלגול עיניים, עוד שיחה על השטויות האלה, את זה אני רק חושבת בראש. אני רוצה לירות מיד שאני גם לא רכושנית אבל אני לוקחת לעצמי מספר שניות לחשוב על זה, אינסטינקטים של חיה, אני אומרת לכן.

״אני קצת רכושנית״, אני מעדנת את הקצוות ומרגישה מרוצה מעצמי. איזו התבגרות, כמה רהיטות, איך אני חושבת לפני שאני מקיאה, אני טופחת לעצמי על השכם.

השיחה הזאת הייתה ממש על ההתחלה. אז הוא הודיע לי שהוא מונוגמי ורכושני (״אין מצב שאני חולק את מה ששלי״) ו״לא, אני לא קנאי״, הוא אמר. למרות שגם אני העדתי על עצמי כלא קנאית, אך רכושנית, לא הבנתי איך אצלו זה יכול להתקיים ביחד. שאלתי שאלות של ילדה עם פיגור, מנסה להבין עד כמה העניין של הקנאה, או המחסור בה הוא אמיתי. בכל מקרה, זה היה מרגיע ונוח לדעת שאנחנו תמימי דעים בנוגע למהות חשובה זו ושאין מצב שיום אחד הוא יעמיד אותי למכירה או משהו כזה של חיים בסרט. (סליחה מכל החיים בסרט (: )

בנוגע ל״אני לא קנאית בכלל״, הוא אמר שעוד נבחן את זה.

לפני כך וכך ואחרי ששוב חזרתי ללקק לו את התחת בתאווה ותשוקה, מגלות בעקבות זאת שלא זכרתי את מקומי, הוא שכב על המיטה ואני ליקקתי וליטפתי את גופו. הוא התעסק בנייד ואני זלגתי באיטיות לכיוון הביצים שלו. ״היא הגיבה״, הוא אמר ולא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, ״מה?״ עניתי בפה מלא ביצים, ״אני מתכתב עם xx, היא הגיבה״, חשבתי שהוא צוחק איתי, עליתי לכיוונו בתנועה חדה, מכוונת את הנייד לכיווני, ראיתי מספר ללא שם והתכתבות שלא התעמקתי בה. ״אתה אמיתי?״, שאלתי מביטה לתוך עיניו? ״תחזרי למצוץ״, הוא אמר. ניסיתי למחות. ״תחזרי למצוץ, אני לא אחזור על זה שוב״, חזרתי.

היד שלו ליטפה לי את התחת ואני ליקקתי ביצים וזין בעדינות ותשוקה. מידי פעם הוא הניח את הנייד, השמיע קולות עונג ואמר שהוא לא זוכר מתי ליקקתי ביצים בצורה כזאת, ככל שהוא דיבר זה דירבן אותי להמשיך, רציתי להיות כמו נוצה על הביצים שלו. ״זה כנראה עושה לך טוב שאני מתכתב עם אחרת״, הוא אמר בטון שיכול להטריף אותי מכעס בזמנים אחרים, עכשיו הייתי נוצה, נוצה לא יכולה לכעוס. ״אתה רק שלי״, אמרתי עם זין בפה והמשכתי למצוץ.

——

בבוקר הוא מחבק אותי מאחור ומושך אותי אליו, יד אחת פעם מלטפת ופעם סוחטת פיטמה ויד שניה בכוס, מלטפת, מעבירה אצבעות, מפעילה את הדגדגן. הוא מספר לי סיפור: ״את יודעת, לאט לאט את מוכנה להיות הפילגש שלי. את גם ככה לא רוצה ילדים, את תשמרי לאשתי ולי על הילדים. אני רואה אותך משרתת ככ טובה. כשימאס לי כבר מהכוס שלה, אני אבוא לחור שלי, לפה שלי, להשתעשע איתך. את תהיי פילגש טובה, אני יודע את זה. את תהיי מוכנה לכל מה שאני אעשה איתך״.

כשהוא אומר שהוא אוהב שאני לא קנאית, אני צווחת לתוך גמירה שנמשכת ונמשכת.

שנייה לתוך סגירת דלת המעלית, הזין שלו נדבק לי לתחת, הידיים שלו תופסות לי בחזה, הוא מזיז אותי לכיוון המראה ומועך אותי.

הוא מזיז את הנייד שבידי הצידה, עולה עליי כמו מטפס שעולה על הר, נאחז בי חזק ומוחץ אותי.

הראש שלי מונח על המזרן, כל כאפה שהוא מטביע על פלח ימין, מבריגה לי את הראש יותר לתוך המזרן. לא מצליחה להחזיק את עצמי בלי למעוד קדימה/לצדדים.

הוא מניח את כף ידו הפתוחה על הירך שלי, מתחת לשולחן. הארוחה מתקיימת בנינוחות. הוא לוחץ, אני ממשיכה להביט בנוכחים כרגיל.

הגוף מתעורר לתוך החושך, אני מרגישה שהוא דופק אותי בעדינות. שנייה שאני שוקלת לחזור לישון. כן, בטח.

״שמתי לך את הבקבוק ליד המיטה״. (תמיד בטמפרטורת החדר)

להירדם בליטופיו. (כל לילה, תמיד, לא משנה מה)

אחרי שהוא מנער אותי במכות, הוא מזיין אותי ברכות ממיסה. או שאולי אני נהיית הדבר הכי רך שקיים. בקיצור, מרשמלו.

כשהוא מסביר לי למה הפעם זאת הייתה המציצה הכי טובה.

כשאני מלקקת לו את התחת והוא משמיע קולות של עונג.

הפעם שהוא גמר כשליקקתי לו את התחת ואוננתי לו במקביל.

כשהוא משתין בתוכי ואני מצליחה להכיל הרבה.

כשהוא מצחיק אותי, עד כאב לחיים. אין מספיק מילים לתאר.

לכתוב משהו שמצליח לחרמן אותו.

אנחנו במקום אחר.

שלא כהרגלי איתו, הרבה מהשיחות מתנהלות בראש שלי בלבד. מתקשה להתנהל במקום המצומצם הזה. זה לא מקום מצומצם מנטלי בלבד, מאז שאנחנו גרים ביחד אנחנו בלתי נפרדים, המשמעות של 24/7 קיבלה עיבוי ועומק. אין לי רגע לעצמי, לעבד את מה שאנחנו עוברים.

ישנם חוקים חדשים, יש ירידה לדקויות, יש משמעת נוקשה. ובעיקר יש הרבה צימצום.

השבוע האחרון מתנהל עבורי כמו מרתון שאין בו רגע דל. אני מבינה את המשמעות אבל מתקשה לצמצם פערים.

אני מנסה להבין כדי להשתפר. עוד לא הבנתי אחד והנה בא אחר. כנראה שמדובר בהתנהלות אחרת שעליי להתרגל אליה.

המכות קשות יותר, רבות יותר, בלי הכנה. המעידות הקטנות מזכות אותי לתגובות שבעבר היו שמורות לדברים גדולים.

ובכל השינויים והטירוף אני מחפשת וודאות.

המוח עף למיליון מקומות שונים ואני רק רוצה את השקט שזכיתי לו כבר. הוא אומר שאני לא לומדת בדרך ההסברים ושרק ככה משהו נכנס למוח שלי, הוא לא טועה אבל האינטנסיביות בולעת אותי.

ובכלל, כבר אין מקום לשיחות או לקושי או לאי הצלחה, פיספסת שילמת.

אני מנסה להבין, אולי מדובר בניעור ממוקד כדי לעבור משוכה שאחריה הדברים יהיו שונים לחלוטין, עבור שנינו. ממקום מושבי אני לא מצליחה לראות.

המוח שלי נלעס ככ הרבה פעמים בשבוע האחרון, לפעמים אני מרגישה שאני לא בת אדם.

אחרי הסטירה ברחוב הוא אמר שדברים ישתנו. שאני חוזרת למקום שונה ממה שהכרתי, לפעמים אני מרגישה בודדה במקום הזה. לפעמים אני מחפשת סימן לאהבה ודאגה, לפעמים אני מוצאת.

יש צורך בבטחון עצמי גבוה בתהליכים האלה, יכול להיות שהבטחון העצמי שלי לא ככ מחודד.

אחד מהקשיים שלי זה המעברים בין שיח ״רגיל״, משפחתי, ביתי, חברי לבין השפוטה שלו, שאני.

כך קורה שכשאנחנו במיטה אני חושבת שאנחנו ברגע של צחוק או אפילו רגע של שני אנשים שווים ואני משנה את הטון לכזה שמקפיץ בו משהו, הוא דופק לי סטירה, לא קשה מידי ואני מגיבה לו והוא דופק עוד אחת קצת יותר חזקה ואני שוב מגיבה, הוא תופס לי את הידיים, מסובב אותי ומרתק אותי למיטה, אני עם בגדים, הוא מניח את הראש בחוזקה על אזור החזה שלי ונוגס בי, דרך החולצה, הצווחה יצאה ממני בחוזקה, הוא המשיך, מרים את הבשר עם השיניים, לא מרפה, הרגשתי כמו טרף, צווחתי ובכיתי וניסיתי להשתחרר ממנו. כשהוא שיחרר, זינקתי מהמיטה, התיישבתי על הכורסה ליד ובכיתי בקולי קולות, הגוף רעד ומקום הביס פעם, במקום שבין החזה לבית השחי. צעקתי עליו חזק, הוא אמר לי לבוא למיטה, שהוא רוצה להסתכל, לא הפסקתי לצרוח, ״תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי״, נבחתי עליו, הוא קם אליי, ״עופי למיטה״. נעמדתי ועשיתי את הצעד וחצי למיטה, נשכבתי והתכסתי. פחדתי.

הוא נעמד מעליי, ״את חושבת שאת משהו?״, הוא שאל ודפק לי אגרופים מעל השמיכה, אחד מהם פגע בי בזרוע שמאל. ״את לא מתביישת לדבר אליי ככה?״. הבכי זלג ממני כנהר שוצף, כאב לי בגוף אבל יותר כאב לי בנשמה. לא הבנתי איך זה הסלים, לפני יום או יומיים היה מקרה אחר שגם בו כבר חטפתי. ״מה יש לך?״ צעקתי לעברו, ״מה זה הטירוף הזה?״, לא הבנתי איך אני שוב בסיטואציה הזאת.

״עופי למקלחת״, הוא אמר.

הרגשתי כלואה, בסערת רגשות ובעצם שוב מאותו הדבר. אחרי מה שקרה עם הסטירה ברחוב, לקחתי את הדברים שלי ועפתי לבית שלי, עכשיו לאן אלך? זה הבית שלי.

אני כותבת אחרי שכבר עיבדתי חלק מהדברים. אמנם השבוע היה קשוח בכל קנה מידה אבל אני מנסה להפריד את המוץ מן התבן. מנסה להזכיר לעצמי למה התחייבתי, מנסה להיזכר בשקט שיש לי במוח כשהכל ״טוב״, מזכירה לעצמי שמדובר באדם שאני אוהבת והוא הכל בשבילי, מנסה להיזכר ששמתי אותו להוביל אותי, בטוב וברע, במתאים ובפחות מתאים.

אני שונאת לכתוב פה. הפידבקים (גם ה״חיוביים״) גורמים לי להרגיש מאוד חשופה. כשהרגשות שלי נסחרים בלייקים זה מוזיל את התוכן. לאחרונה הוא מכריח אותי לכתוב, לא מעניין אותו אם זה חיובי או שלילי, באיזה אור זה מוציא אותו או מה מישהו יחשוב על זה. אם הוא רוצה שאפרסם משהו, זה פשוט יקרה. זה עוד משהו שהוא לקח ממני והפך לשלו, ״הכל שלי, גם הכתיבה שלך״.

נכנסתי למקלחת. פתחתי את הזרם, נדבקתי לקיר והתחלתי להתייפח. התפללתי שיתן לי להיות לבד, לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלו באותו הרגע. ידעתי שזה לא יקרה. הוא נכנס ליטף לי את הגב ונישק את העורף. ביקש שאסתובב כדי שיראה את מקום הנשיכה. הכל כאב לי, הגוף, הראש, הנפש. רציתי רק לשקוע לתוך משהו רך שיעטוף אותי. ״תסתובבי״, הוא אמר בפעם השניה. הסתובבתי, הוא ליטף את האזור ואמר שאני יותר לא מרימה עליו את הקול. הסתובבתי בחזרה לקיר. הוא ציין שהוא ער לכך שאני לא עושה את מה שהוא אומר והוא בוחר לשחרר את זה כעת.

״תבליטי את התחת״, הוא אמר.

״יותר״, הוא הדגיש.

הוא דפק אותי בעוד המים זורמים על שנינו, עד שגמר בתוכי.

״אני אוהב לאנוס לך את הנפש״.

הוא המשיך להתקלח בזמן שהייתי דבוקה לקיר, השהייה במרחב המשותף הרטוב, בלי שהוא נוגע בי או מתייחס אליי הרגיעה אותי קצת. לא רציתי אותו בסביבתי אבל הוא לא שאל אותי וזה הרגיש מתאים.

יצאתי מהמקלחת, הוא יצא לעיסוקיו. נרדמתי עד למחרת.

״יש חתולה למטה שמיללת לא נותנת לישון״, היא שולחת לקראת סוף ההתכתבות.
״איף איזה עצבים״, השבתי לה.
״נסיעה טובה ❤️🌹״, היא חתמה את השיחה.
״תודה 💜״.
אמא שלי יודעת לשלוח אותי למחוזות שלא ביקרתי בם שנים. מספיקה מילה, צליל, לפעמים מבט מסוים שמעיפים אותי למסע אל העבר.

החתולה לא הפסיקה ליילל לילה שלם. בחדר שינה הצנוע שחלקתי עם אחותי, נשמעו הקולות בבירור. הצפרדע הענקית הכילה כמויות של זבל שנשפכו למדרכה וכמויות של חתולים בהתאמה. אחותי ואני לא נרדמנו כל הלילה, מתלחששות ומדמיינות את העתיד. תמיד כשרצינו לברוח מההווה הקשה היינו מדמיינות את העתיד.

ישבתי באוטו מנסה להיזכר בעוד ועוד פרטים, בחלון שהיה בו חור וכוסה ע״י בד, בבמת המשחקים המאולתרת, במיטות הישנות שכל קשר בינן לבין ילדות הוא מקרי בהחלט. נזכרתי כמה הרגשתי כלואה בתוך החדר הקטן. מדמיינת את החופש.

לקראת אמצע השירות הצבאי, שנאלצתי לעזוב מקום אהוב ושירות מספק כי ״יש בעיות בבית״, דמיינתי את החופש, איך אני אורזת את עצמי וטסה למדינה רחוקה, מתחילה שם את החיים.

כשנאלצתי להשתמש בכספי המענק כדי לעזור בבית בערב חג, דמיינתי את החופש כשאהיה גדולה ואוכל לעמוד בפני עצמי.

כשחזרתי מהטיול הגדול כי אחותי הייתה צריכה להתחתן, דמיינתי את החופש, כשאעזוב את הארץ ואחזור לבקר בשמחות.

בשנה השניה של התואר רציתי לעזוב את הלימודים כי הרגשתי שזה חונק אותי ושבחרתי לא טוב, דמיינתי את החופש נטולת חרדות מזמני הגשה ובחינות. לבסוף סיימתי.

כשעבדתי בעבודות שוות (חלקן יותר חלקן פחות) דמיינתי את החופש בלא לעשות כלום. את האושר שבלא לעשות כלום. נפשי השתוקקה למרגוע המוחלט, נטול הדאגות, ללא הגשות, ללא שעון וללא מרות.

הנסיעה נמשכה עוד. אהובי נהג אותנו למקום שלנו. חשבתי על כל המקומות והתחנות של חיי, תמיד לא רגועה, מחפשת, מבקשת את המעבר. החופש נתפש אצלי כיעד, כמקום מבטחים, מקום שאם מגיעים אליו הכל מסתדר. מרוב שרציתי חופש חייתי כלואה רוב חיי בלופים של חוסר סיפוק, ביקורתיות חריפה וחוסר מרגוע. טעיתי לחשוב שחופש זאת המטרה, במקום פשוט להשתחרר מהעול של החתירה לחופש. רציתי לבוא לידי ביטוי, להיות מי שאני ומי שאני יכולה להיות. האמנתי שרק כשארגיש חופשיה אוכל להגיע למקום הנכסף.
בתחילת הקשר שלנו היה לי חשוב לחשוף את כל הקלפים על ההתחלה, שהכל יהיה גלוי וברור, רציתי להיות חופשיה מדברים שעלולים להתגלות בהמשך ולגרום לאי נוחות.
הזמן חולף ואני עדיין לא רגועה. אפשר להוציא את הילדה מהחרדות אבל אי אפשר להוציא את החרדות מהילדה.
אבל.
אני מצטמצמת בידיים הגדולות שלו. ובאופן מפתיע ככל שאני מצטמצמת כך אני מרגישה יותר חופשיה.

ערב:

אני כותבת מהמקום המפחד, לא מהמקום הנמוך ולא מהמקום המרצה. אתה קורא לזה חינוך, אני חושבת איך לא לחטוף. נראה שאין דבר נכון לעשות או דרך טובה. בסופו של דבר אתה תסכם בסוף היום: היית שפחה טובה. כאילו אנחנו בסרט של הכלוב. אולי אתה מרגיש שהמקום הנמוך שלי לא אותנטי. לפעמים העונשים שלך מרגישים כמו חבל שאתה בודק עד כמה אפשר למתוח אותו. אתה מרגיש עד כמה?
הגרף הקוצני שציירת לא מתקיים בוואקום. אנחנו שני אנשים שמרכיבים את הקשר, אתה המוביל, גם לך יש אחריות לאינטרוולים.
עכשיו במיטה אני חשה שחוקה. ימים של סערות נפש וכאב גופני בלתי פוסק. האם אני בת אנוש בכלל? ביקשתי ממך לתת מרגוע, לתת לשריר המתפתח הזה את היכולת לנוח, אחרי ימים של עבודה קשה. השריר עלול להיקרע בסוף.
כבר ימים רבים שאני משתדלת בכל כוחותיי להכחיד בי, או לפחות להשתיק חלקים גדולים בי. אני בעצמי, בלי שתצטרך לבקש, לגעור או להיתקל בזה בכלל, יש שאני מצליחה ויש שלא. לא יודעת אם מאמציי נראים.
הבוקר רציתי לרצות אותך, קמתי ליום שבו המטרה שלי הייתה לגרום לך להרגיש טוב.
כשביקשתי שתצליף בי לא היה גרם בגוף שלי שרצה את זה. חשבתי שזה יגרום לך לעונג. צדקתי. גם כשזיינת אותי בעוצמות חייתיות, יותר מכפי שהכוס יכל לעמוד בהם, פשוט איפשרתי לכוס להתמזג עם הזין ולתת לך להוציא עליי את כל מה שאתה צריך. והיית צריך. אפילו הנשיכות החזקות היו שוות כדי שתשתחרר. כשזה בא ממני, הרצון הזה שתתפרק עליי, קל לי יותר לתת את עצמי ולהיות פתוחה עבורך, אני מצליחה להיות הכי רכה עבורך. אני מרגישה כמו כלי שמוביל אותך לעונג. כשביקשתי שתשתמש בי איך שאתה צריך, התכוונתי לזה וכשגמרת בתוכי הרגשתי ערך, בעלת משמעות וגם שהצלחתי משהו חשוב בבוקר הזה. היה שווה לחטוף עבורך. לא תמיד אני מצליחה לשלוף מתוכי את ההרגשות האלה. כשאני כן זה מרגיש מאוד שלם.

בוקר:

128

״אתה יכול להצליף בי?״ לחשתי לתוך החיבוק שלו. היינו ערים כבר זמן מה, מתלטפים, אוהבים, אחרי ימים שספגתי פיזית ונפשית.

אתמול הוא הודיע לי שהיום אחטוף ״5 טובות״, כמו בפעם שעברה ועוד הרבה לפניי, העונש הזה פה להישאר לזמן מה.

מטושטשת מהרגשת הנינוחות בזרועות שלו ביקשתי שיצליף בי. את החמש של אתמול.

הוא קם והביא את הדילגית. הסימנים בתחת עדיין ברורים מהכאפות החזקות (של הישמור)  של שלשום. שטפי דם ואדמומיות מעטרים את הפלח, אפשר לשקוע בתמונות האלה.

עוד לפני שהוא התחיל זלגו הדמעות מעצמן. החמש הראשונות עברו מהר. שמעתי את עצמי מבקשת עוד. עוד חמש. מרגישה כל הצלפה על העור הלוהט. ״אולי נצמצם לך את העונש? מה את אומרת?״, הוא שאל, לחשתי שכן. עוד עשר. סקאק סקאק, ההצלפה האחרונה השמיעה את הרעש המבהיל באוויר שנייה לפני שהתנגשה בעורי בחוזקה. זה הקפיץ אותי ואטמתי את הפה עם היד בזמן שקפצתי במקום על המיטה. מיד נרגעתי.

״אפשר להגיע ל 100?״, שאלתי בלחש. עוד שמונה הצלפות, האחרונה הייתה אכזרית. בכיתי בשקט. הוא נשכב צמוד אליי ונישק לי את הגב התחתון, הפלחים ואת תחילת הירכיים, מנשק ומלטף את הסימנים הבולטים, מתפעל מהיופי שיצר.

הרגשתי בעלת משמעות, לא האמנתי שהצלחתי לספוג את זה, הייתי גאה, גם במילים שהרעיף עליי.

הוא סובב אותי אליו, הנשיקות נהיו נשיכות שהתחילו עדין בבטן והתחזקו ככל שהתקרב לכוס, מרוב שהייתי אפופת אדרנלין לא הרגשתי את עוצמת הכאב האמיתית של הנשיכות. הייתי חייבת אותו בתוכי. ביקשתי.

הוא עלה עליי, נכנס לתוכי בעדינות, עטף את כולי באחיזות חזקות ונשיקות בפנים ובצוואר. הזין שלו חודר אותי שוב ושוב, הוא מגביר את הקצב, נכנס ויוצא, הוא אוחז בראשי ומגביר עוד, עוטף את הראש עם הזרועות ומצמיד את כפות ידיו אחת לשניה ודופק חזק. זה היה ככ עוצמתי שהייתי חייבת להרגיש שאני חלק ממנו ולא להתנגד כדי שלא ישבור לי את הגוף, הרפתי הכל, אין איברים ואין ומוח ואין אותי, יש רק זין שדופק כוס בעוצמה.

״אני אוהב שאת רכה ככה, את כמו ענן, אני מזיין ענן״, הוא אמר בהפגות הקצרות שאיפשר לעצמו. ביקשתי שיגמור.

כשראיתי שזה לא יקרה ככה, הצעתי לעבור לדוגי. ״את מוכנה לזה?״ הוא שאל בדאגה. עניתי שכן.

הוא הסכים.

הדפיקות היו ככ חזקות שהרגשתי את הזין שלו ברחם, ננעץ כל פעם בחוזקה. התחננתי אליו שיגמור.

אחרי שהתפרק עליי נשארתי בדוגי נוזלת מהזרע שלו, הוא העביר אצבעות בכוס בעדינות, זה היה נעים.

״את יכולה להחדיר את הזרע״, הוא אמר. נשכבתי על הגב וחיכיתי לו שיבוא לידי.

הוא טינף לי את המוח ואת הנשמה בצורה שאני מכורה אליה. נזלתי.

התפוצצתי בידיים שלו בשאגות שלא יכולתי להפסיק.

לא יכולתי להיות מנהיגה טובה. גם אם יש בי תכונות מתאימות לתפקיד, אני מבוהלת מידי. תמיד מרגישה את מה שמתרחש סביבי, בפעימות חזקות ככ, לפעמים זה מרגיש שלבבות של כל הסובבים אותי פועמים בתוכי. את תסמונת המתחזה אני בכלל מדחיקה. כל הצלחה שלי נשכחת ברגע. את הכשלונות אני מפמפמת ללא הרף. לפעמים האויבת הכי גדולה של עצמי היא אני. המוח מקיף אותי ואני נהיית נקודה קטנה, חסרת משמעות, חסרת אחיזה.

אני נראית חזקה, זקופה, ישירה, נעימה. בעבר גם השתלבתי (מיוזמתי) היטב בין הבריות. ובזמן שמבחוץ הפרסונה מקרינה בת אדם שמתנהלת בעולם בצורה תקינה מעל הממוצע, המוח שלי מפיק לי סרטים שבהם אני נכשלת פעם אחר פעם, בכל תחום.

אין ספור פעמים שנדחקתי לפינות המוח, מגינה על ראשי ועיניי בידיי התשושות והתודעה מרביצה בי ככל יכולתה. מרביצה ומקטינה, מעליבה ומלגלגת והופכת אותי לאפסית חסרת עתיד תקווה וחלום.

בעבר יכולתי להיות כלואה שם ימים, בלופ ההרסני שהופך אותי לבת אדם מבוהלת וחסרת בטחון. זה משתפר.

אני חושבת שהגיע הזמן להשתחרר מהכלא שבמוח שלי. לא רק כי אין סימלי מחג החירות, לבקש עבורי את החופש המוחלט להיות את כל הטוב שביכולתי, ללא חומות, מחשבות מעכבות וחוסר בטחון, אלא גם, כעת שאני אישה שייכת אין לי פריבילגיה כזאת. זה אולי נשמע שאני מחליפה כלא בכלא, אולי.

רק שבכלא שלו אני לומדת לעוף.

לפעמים כשהוא עוטף אותי מאחור ככפית גדולה ומלטף לי את הכוס, אני מדברת ומספרת ועונה, לפעמים אני אומרת משהו או זזה איכשהו או נושמת ככה ואז הוא מהדק את זרועות הענק שלו סביב הצוואר שלי ולוחץ. הוא לוחץ ולוחץ ובמקביל הוא מלטף לי את הכוס, אם יש שם פלומה הוא מעביר עליה אצבעות בעדינות, אם השפתיים חלקות הוא מסרטט אותן, לפעמים הוא מעביר את הרטוב ומשפשף את הדגדגן ברכות שמטיסה אותי לגן עדן.

לפעמים כשאני עומדת מולו ואנחנו משוחחים, הוא מניח את כף ידו הפתוחה על הפה ועושה לי שווו.

לפעמים כשאנחנו באוטו, אם הוא חושב שאני בתוך עצמי והוא לא מעוניין, הוא נותן לי כאפות עידוד, מהמציקות האלה שאפילו לא מספיק כואבות כדי שירטיבו אותי.

לפעמים כשהוא בדרך הביתה והוא מתקשר ואומר לי לעשות משהו ואני עונה ש״אין לי כח״, הוא לא מגיב במקום, לפעמים הוא ממשיך את החיים כרגיל, לפעמים אני אשלם. 

לפעמים כשאני יוצאת מהמקלחת, אחרי שחפפתי וכבר שטפתי פנים עם הסבון של הביוקר, הוא שואל מהחדר אם עדיין כואבת לי הבטן וכשאני עונה שכן, הוא מגיע למקלחת, מסמן לי לרדת על הברכיים ומאונן עד שגומר, לפעמים הוא גומר לי בפנים, לפעמים בפה.

לפעמים הוא מביט בי. וזהו.

לא משנה מה הוא עושה או אומר, באיזה מצב אני נמצאת, מה אני חושבת או רוצה, הוא תמיד מקבל אותי רכה.

״כשאת לידי את תמיד תהיי רכה״.

צעצועים מפוזרים על הרצפה, קרעי דפים, חלקם גזורים עם כוונה, מונחים בפינות שונות. אני מוצאת בובה בתוך מחבוא ויודעת שהיא הונחה שם לאחר מחשבה עמוקה. אני אוספת, עורמת, מנקה פס שוקולד שמרוח על הרצפה. ניכר שעד לפני כמה רגעים היו פה חיים תוססים, מלאי כוונה. גם אני נכחתי פה, שומעת את שמי 30 40 פעמים, בדקה. (אבל מי סופר?) לאחר שהנחתי את המטאטא, הורדתי את התחתונים, השמלה מרגישה יותר נעימה על עור חשוף ואין שום דבר שנדחף לי לתחת, לעת עתה.

נשכבתי על הבטן ונמרחתי על המיטה, מתחככת לשנייה.

הוא יגיע עוד מספר שעות.

יש לי עוד 128 הצלפות לחטוף.