מקום תחת השמש

״אני מרגישה לא מינית״, אמרתי בקילומטר השמיני. טיפות זיעה עיטרו את מצחי, טיפה מהירה זלגה בין השד לבטן, נספגת בחזיית ספורט פשוטה.

השיחה קלחה בזמן שנמסנו בטיילת הסואנת, נשארו לנו עוד עוד כארבעה ק״מ להגיע ליעד.

הייתה אווירה טובה של חופש.

כשאמרתי ש״פעם הייתי חסודה״, נראה שעברנו לטיילת אחרת במימד אחר. בד״כ אני אוהבת להרגיש שרק הוא ואני בעולם, גם כשאנחנו מוקפים אנשים, לא הפעם.

״איך אחת כמוך יכולה להיות חסודה? אל תזייני לי את השכל!״, הוא אמר בטון שבישר רעות. המוח שלי מתחיל להיות מיומן למקרים כאלה, אני מבינה שכדאי לי להתכנס ולהבין מה אמרתי ואיך ממשיכים מכאן.

אני יודעת שאני אישה מינית, כנראה מעל הממוצע,  בתקופה הזאת אני מרגישה רדומה, משהו שהתחיל בשנים האחרונות וכעת הגיע לשיא.

״איך מישהי שמזדיינת פעמיים ביום מרגישה לא מינית?״, הוא שואל בטון שאני לא יכולה לשאת ואני על סף להתחיל לבכות. לאורך הדרך שנשארה הוא המשיך לומר מילים קשות וככל שהתקדמנו החלטתי בתוכי שהוא בטוח צודק וזאת עוד אחד מהסצנות שלי, כמו שהוא אומר, החלטתי שאני יותר לא מעלה דברים שאני מרגישה, כי תכלס מה זה משנה, מינית או לא מינית, כשהוא רוצה לדפוק אני פותחת רגליים, או מוצצת או כל מה שהוא רוצה.

מחשבות לחוד ומעשים לחוד כי כן הגבתי.

למרות שהגבתי והמשכנו לשוחח, הרגשתי איך הדיפולטים של פעם השתנו, יותר רכות, יותר קבלה, יותר רוגע. כן סערתי מבפנים אבל הצלחתי לדבר כבת אדם תרבותית ולא כמי שרוצה לקרקף גולגולות.

וכל הזמן המחשבה שחוזרת על עצמה ללא הרף, בחצי שמחה, רבע פליאה ורבע חוסר אמונה - איך הוא הפך אותי לכזאת ולאן זה עוד יכול להגיע? הוא הסביר לי פעם לאן זה עוד יגיע. כשזה יגיע אולי אשתף.

היה רגע אחד שממש חשבתי שהוא הולך להעיף לי את המוח שם, פחדתי. כשזה לא קרה והשיחה נרגעה קצת התחלתי להשתחרר. חשבתי לעצמי שגם אם זה היה קורה זה היה בסדר, רציתי להאמין בכל מאודי שמה שהיה לא יהיה אבל שמחתי שלא עמדתי בניסיון הזה, למרות האמונה הפנימית שהיינו עוברים את זה שונה הפעם, 180 מהפעם הקודמת.

״אתה שם לב שכל פעם שאני מתארת לך את ההרגשה שלי עם כל ההסתעפויות של המוח אתה מגיב ככה?, אני מנסה להבין למה אני מרגישה ככה, מה קורה? למה אני לא יוזמת, לא מרגישה את עצמי. ברור שאני מזדיינת תמיד שאתה רוצה ואתה פשוט תמיד תמיד תמיד רוצה, ללא הרף, אני מספרת לך את הכל לפרטי פרטים כדי שתראה את הכל, איך המוח שלי עובד ומה מוביל אותי להרגיש ככה״.

בחדר,  התיישבתי על הספה, גמעתי חצי בקבוק מים וניגבתי את הזיעה.

״לא הייתי נוגע בך היום, לא הייתי מרביץ לך, אני לא עצבני עלייך״, הוא אמר ואני לא האמנתי, ״מי חסר מודעות כעת?״ אמרתי לא בהתרסה.

״תורידי לי את הנעליים ותשכבי מתחת לרגליים״, הוא אמר ואני ביצעתי.

הוא ירק לי בפה ופספס. את שאריות הרוק הוא מרח לי על הפרצוף.

שכבתי מתחתיו כשרגל אחת שלו על לחי שמאל ואחת על החזה. זה הרגיע אותי מאוד והרגשתי ככ קרובה אליו. רציתי ככ חיבוק.

״אני הולך להרעיב אותך, בואי נוכיח לך כמה אתה לא מינית״, הוא אמר בלחישה.

״תאונני א-מינית שלי״. נגעתי בעצמי בחוסר רצון מובהק.

״תודיעי לי כשאת רטובה״.

הייתי רטובה אבל לא היה לי כח לכלום, לבסוף אמרתי שאני רטובה. הוא חיכה מעט ושלח אותי להתקלח.

כשיצאתי מהמקלחת התקרבתי אליו, הוא ישב על הספה, התכופפתי אליו וחיבקתי אותו, את ההזעות והריח, הסנפתי לתוכי.

אני לא כועס אני פשוט לא אוהב שאת מטומטמת.

לא קל להיות שולט לעתים.
הקושי מגיע בצורות שונות, ברגעים שונים. שולט גם רוצה שילטפו אותו, לפעמים, נאמר פעם בחודש-חודשיים כזה.
אני לא רוצה להימצץ היום, כבר נמצצתי שלוש פעמים, זכותי המלאה; שולט הוא לא חפץ.
אין לי כבר יכולת ששוב פעם היא תעשה לי ביד בתוספת שמן ותנועות קטנות מלאות כוונה ותחפון את הביצים ואולי תרטיב אותן בערסול חזק והדוק בפה מטונף ומלא ריר.
קשה כל יום במשך כמה שעות לפמפם ולדפוק כוס צר, מסופר ועדין כזה, יפה כציור שמן על בד, אני לא רואה את עצמי עולה על השדיים העצומים והפטמות הורודות היום.
טוב, אולי עוד מעט אבדוק אם היא רטובה, אני לא מבטיח כלום.
רטובה, אין ברירה, אני שולט.
אז תלטפי אותי מחר כבר.
נראה.

המחשבה חותכת מחשבה אחרת, צלילי המילמולים של הפעוט עולים עד לקומה השלישית, הוא מנסה לומר משהו לאדם מבוגר, אבא שלו אולי? כנראה, מיד הוא צועק ״אבא, אבא!״ ותכף שקיעה ותכף נשקע לתוך השקט המצמרר שבתוכו אנו שקועים כבר זמן מה.

ילדים לא מתחשבים בזמנים אני ממשיכה לחשוב, הם לא. או שכן? כי היו ילדים ששתקו כמו דגים בתוך קופסת שימורים, בזמן שהתחבאו בארון כאשר טורפים עם רצח בעיניים (שהם לא טורפים באמת, הם פשוט בני אדם מטורפים) חיפשו מנת בשר טרייה, גם של ילדים, ירו לכל עבר, בתפילת ‘מה שיוצא אני מרוצה׳. אולי ילדים לא רק מתחשבים אלא גם מרגישים את קפאון הזמן כי פסע ממוות, מה זה, אם לא רק זמן קפוא שנמשך עד שהוא נפסק?

הפעוט שותק, פיספסתי את מילות ההרגעה של אביו אבל הוא הרגיש כה בטוח למלמל בצווחות גם כשהשמש שוקעת והעיר נצבעת בשחור עם נגיעות של אדום, כל כך הרבה אדום כמו נהרות הדם שזרמו במקומות שבו יש דרום אדום, אדום מדם.

ולא רק בדרום יש דם ולא רק על העיר יורד השחור, כי מאז שקיים העם הנבחר קמים עלינו לכלותינו ובימים האלה בשונה מבימים בהם הקדוש ברוך הוא הצילנו מידיהם, בימים האלו, נהרות של דם גיבורנו זורם בדרום בצפון במזרח ובמערב וגם בים. וגם באוויר. וגם בעזה. שם נרקבים א.נשים שפעם צווחו לאביהם בימים שבו ערב שחור עם דם ירד על העיר. יש כאלה שעדיין צווחים.

המאמץ לייצב את הקול לא מצליח ואני יודעת שתכף תזלוג הדמעה הראשונה ואחריה לא תהיה לי שליטה יותר על כלום.

״אני לא מרשה לך לחשוב על זה יותר״, הוא אומר ואני יודעת והוא יודע שהמחשבות הטורדניות לא תעזובנה את ראשי העייף.

ההודעה שקיבלתי הבהילה אותי כל כך ששיגרה אותי לתקופות שחשבתי שהתגברתי עליהן. התסכול וחוסר היכולת להתמודד מתישים אותי כבר. ״זה הולך להיות מאוד פשוט״, הוא אומר והמילים שאמורות להיות נוצה נעימה, שורטות לי את הנפש, גם את הטוב אני לא יודעת לקבל.

אני בוכה כבר ללא שליטה, בכי רע כזה, של כל הפחדים וחוסר הבטחון, של בהלה. אני אומרת לו שאני בכלל לא כועסת, רק מבוהלת, כמו שהייתי לפני מספר שנים והבטחתי לעצמי שלמקומות האלה אני יותר לעולם לא חוזרת. הוא מביט בי באהבה, יושב רחוק אבל הכי קרוב ללב ולנשמה שלי, ״אני הגב שלך. גב זה לא רק מתי שנוח, זה לתמיד״, הוא אומר ואני מתייפחת מבכי. המילים האלה מפעילות בי את מפלי הצער על מה שמעולם לא היה לי. המים השוצפים מסתירים את נהרות האהבה שאני חשה אליו ברגע זה. ככל שאני בוכה אני מרגישה מין רוגע כזה שמתפשט לי בגוף, הבכי הופך מבכי של כאב לבכי של..   

אושר?

הוא נשכב על המיטה וקורא לי לבוא אליו. במיטה, קל לי יותר להסתיר את הפנים או לפחות לעצום עיניים. אני מתחילה בסריית שאלות כדי להגיע לעיקר, אני צריכה בילד אפ, אני חשופה עד העצמות, הוא רואה ויודע הכל, ״אתה חושב שאני נחותה?״, אני שואלת בשקט, מצליחה להחזיק את הגוף כדי לא לעלות בסערה השמיימה מכובד המחשבה. ״את לא נחותה ובחיים לא היית נחותה״, הוא אומר ומחבק אותי חזק. יכולתי להרגיש איך עוד לבנה הוספה לקיר האמונה שלי בו.

ביקשתי אתמול להירדם מוקדם, הימים אינטנסיביים והחשק המיני שלו גדול, גם עם 40 חום הוא ימצא את הצורה לדפוק אותי ולשפוך זרע לתוכי. אז ביקשתי והוא הסכים.
מה שלא מנע ממני רגע אחרי לנזול לו לזין, היה לי צורך לחכך אף ולחי על ביצים חמות עם הריח הזה שיש רק לו.
ביקשתי רק להתנחם בהם מעט ולחזור לשקע הכתף שלו, לשקוע לתוך שינה מתוקה.
כשחזרתי למעלה הוא התחיל במלאכת ההרדמה, מלטף לי את הפנים, הצוואר ובעצם את כל השטחים (הכבושים) שאליו מגיעה היד שלו. במקום לשיר או לזמזם שיר שירדים אותי הוא מחבר משפטים מטונפים שמעיפים לי את המוח. הוא מלטף ומדבר בצורה הזאת שגורמת לרחם שלי לרעוד, אני מנסה לשמור על ארשת ישנונית, אני באמת רוצה לישון מוקדם, השעון כבר מכוון לשעה מוקדמת מידי ואני רק רוצה לישון טוב כדי שאוכל לתפקד טוב למחרת, ״ככה יהיה לי קל יותר לשרת אותך״, שלפתי לפני את הקלף הנכון (:
אבל המגע שלו והמילים שלו והריח של הביצים שלו שמרוח לי על כל הפרצוף מקשים עליי להיות מי שאני, גוש שינה מתפנק שתכף נרדם והגחלת של הפנתרה חסרת המעצורים מתחילה לבעור. אני חושבת כיצד אוכל להנות מכל העולמות ובשיא טיפשותי אני מבקשת לגעת. הוא שואל (בצדק) כיצד יש לי כח לגעת בעצמי אם אין לי כח למצוץ לו? הרי ביקשתי ככ יפה להירדם מוקדם והוא נתן את אישורו בטוב ליבו (הטוב והמיטיב).
הבנתי שאני כבר עמוק בתוך המלכודת אז במקום להיאבק אמרתי שהוא צודק, הסתובבתי והלכתי לישון, תאוותי בידי וריח הביצים על פניי.

כשיצאתי לרוץ הוא עדיין ישן, הוא התעורר מיד כשחזרתי. רציתי לקפוץ עליו אבל במקום זאת הצעתי לו קפה. הוא הסכים. כשישבנו אחד מול השניה הוא אמר שריחם עליי ולכן לא הוריד אותי למצוץ מיד כשנכנסתי.
הוא מיהר ליומו וקם להתקלח, בדרך לשם, הוא עצר ליד הכורסה שלי, שלף את הזין ודחף לי אותו לפה, השאיר מספר רגעים, הוציא, נתן לי נשיקה על הפה ושאל אם אני צריכה משהו, עניתי שלא, מסוממת קלות מהמגע שלו. ״אני רוצה שתלמדי לבקש אם את צריכה כאב״, הוא אמר והמשיך למקלחת.
ליד הדלת, נישקתי אותו ולא הצלחתי לשחרר, ״אתה הדבר הכי סקסי שקיים ביקום״, אמרתי לו לפני שיצא. הוא נישק בפעם האחרונה ויצא.

כל היום אני על קוצים, מחכה, זקוקה, חושבת עליו כאילו הכרנו אתמול.

״אני חושבת עליך ומרגישה גלי רטיבות
בא לי ללקק אותך״,
״את מתחילה להפנים״,
״את מה?״,
״את כל מה שאת״,
״אני חרמנית פיצוצים״,
״מעולה״,
״בא לי אותך
כנראה הזין בפה לשנייה הוציא אותי מדעתי
נשארתי מורעבת״,
״השיחות הקרובות מרטיבות אותך הכי״,
״איזו מהן?״,
״אספר לך בלילה״.

עד שהוא יחזור אני משננת שהבקשות שלי והצרכים שלי מגיעים אחרי כל מה שהוא רוצה וצריך, משננת ומאמינה.
בנתיים, אני מחכה.

״אתה צריך להבין, בד״כ הימניים הם יותר ליברלים״, שמעתי את המשפט בגל מקוטע מהרוח, הדי מילים נכנסות לי לתודעה ככל שאני מתרחקת מהם. אני לקראת סיום הקילומטר המזוין שכ״כ קשה לי לסיים אותו, נלחמת בעצמי לא לעצור את התנופה בכל פעם שהגוף מתחנן שאאט, עוד כמה מטרים וזה נגמר אני אומרת לעצמי פעם אחר פעם, במנטרה שלא ממש עוזרת כעת, קשה לי מאוד, איפה חדוות הריצה שהייתה לי, איפה???, עם המטען הרגשי הזה המילים האלה חודרות אליי ואני רוצה לעצור או לחזור על עקבותיי כדי לעצור את הטירוף הזה, לבדוק אולי אני טועה או פשוט להצטרך לשיחה ולראות על מה מדובר אבל אני פוחדת שלא אדקר או לכל הפחות יתקפו אותי בשוקר, בכל זאת מדובר בזוג מגודלים עם קול מתחלף שעוד מעט יהיו בצבא החזק בעולם (לפי מקורות זרים) בהלוך שמעתי אותם צוחקים צחוקם של נערים, מעוטרים בסימני אקנה על הפנים וכעת, בחזור, כשאני עם הפנים אליהם, אני רואה אותם ושומעת חלקי משפט משיחה שלמה.

וזה תפס אותי. זה גם נתן לי דרייב לסיים את הריצה המטופשת הזאת.

חשבתי על דעות לעומת עובדות ואיך היום כל דעה נחשבת לעובדה ואף אפשר להוכיחה בעידן ה AI. בורות משפיעה על כל היבט בחיינו אבל גם פייק ניוז. זה תפס אותי. כי אנחנו חיות בגהינום מתמשך כבר כל כך הרבה זמן והטיפות שאנחנו מרגישות זה טיפות של שתן כי משתינים עלינו בקשת ומנצלים את הקידמה והמידע הנגיש להצפת רעל ושנאה ופילוג וללמד שמה שאמת הוא שקר ומה ששקר הוא אמת. ואין לי מילים חכמות או נכונות, גם אני מרגישה שהאמת שלי או המציאות שלי מעורערת והחיים על בלימה כבר זמן מה. אבל מה שברור לי כמו שמש בוהקת שהכל קשור להכל.

״זה מדליק אותי, כן״,

״מה מדליק בזה? תסבירי״,

״לא יודעת בדיוק להסביר אבל זה מעיר בי משהו״,

״זה מחרמן אותך לראות שני גברים ביחד, זה מרטיב אותך, תסבירי למה״,

זה לא מרטיב אותי חח, זה לא עובד אצלי ככה, זה לא שאני רואה את זה ומתחרמנת, זה פשוט מעיר אותי מבפנים, כאילו נוגע במקומות פנימיים עמוקים שאני לא מצליחה להבין עם עצמי״,

״אולי זה קשור למראה החיצוני שלהם? תמיד אסתטיים ונראים טוב״,

״יכול להיות אבל קשה לי להאמין, גם כשגבר משפיל גבר אחר זה עושה לי את זה ממש, אפשר לומר על זה מחרמן נראה לי, כן״,

״יכול להיות שמה שמושך אותך שם זאת האינטימיות, גם שליטה נשית מושכת אותך?״,

״לא ממש, לא אישה על אישה ולא אישה על גבר, אולי אם זה ״עשוי״ ממש ממש טוב אבל עקרונית לא, בעיקר שליטה של גבר על גבר וכמובן של גבר על אישה״

אני מנסה לחשוב על משהו שראיתי או שמעתי של שליטה נשית על גבר או אישה ומגלה שזה כן הדליק אותי במקרים מסוימים אבל לא יכולה לדמיין שאישה תשלוט עליי, זה לא עושה לי את זה.

״זה לא עושה לי את זה שאישה תשלוט עליי״. אני ממשיכה לחשוב על זה וככל שהמחשבה נפתחת ואני מדברת אני מבינה שאולי המגדר לא משנה. היות ולא חוויתי שליטה נשית אני לא יודעת איך זה ירגיש לי, הרי אני יודעת להרגיש לפי מה שאני מכירה ויודעת, מהמקומות שבאתי מהם, מהילדות, הכל הוביל אותי לנקודה שבה אני מרגישה ויודעת את מה שאני מרגישה ויודעת. זה מעניין, כי בסופו של דבר הצורך להישלט הוא לא תחת שבלונה מסוימת, נראה לי. וגם ככל שמתבגרים (שאני מתבגרת) הצרכים משתנים, גם הפנטזיות וגם החלומות לעתיד. זה כאילו מצטמצם לכדי הגיוני או לא הגיוני ובעיקר מתאים או לא מתאים.

אבל עדיין, מה קשור אישה שתשלוט עליי? וזה בכלל לא הנושא , סטיתי.

״מה מחרמן בגבר ששולט בגבר?״ אני מנסה לברר איתו מאיפה זה בא לי.

״תגידי לי את, לי זה לא עושה כלום, אני אפילו לא יכול לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת״.

אין לי תשובה אז אני לא עונה אבל אני חושבת. מה בהשפלה של גבר מדליק אותי.

סיפרתי לו שפעם הייתי מפנטזת שאני הולכת לעשות עיסוי, בן זוגי מחכה לי בחוץ או בבית והמעסה שולט עליי ומכריח אותי לעשות דברים. בסוף הייתי חוזרת לבן זוג כשאני מלאה בזרע. בניתוח קליל אני מבינה שאני הייתי האמצעי להשפיל את הגבר, כלומר לא אני השפלתי אותו, הוא הושפל ע״י גבר אחר.

היו תקופות שהייתי מדמיינת איך אני גרה עם גבר ומי ששולט בי מגיע ומזיין אותי בכל מקום בבית, הוא היה קובע עליי ומחליט בשבילי והגבר שגרתי איתו פשוט קיבל את זה. לי אין שום צורך להשפיל את הגבר ישירות.

למה זה ככ שערורייתי עבורי? כי זה סותר צרכים אחרים בתוכי. כלומר, הפנטזיות האלה הן לא צורך

הן פשוט מחשבות שמגרות אותי אבל לעולם לא ארצה לממשן. לעומת הצורך שלי בקשר זוגי מונוגמי שכולל יחסי שליטה עם גבר דומיננטי ששולט בי.

אני מנסה להתחבר לילדה שגדלה בחברת גברים אומללים, רובם נסחפים ברוח, אף אחד לא שולט על עצמו ובטח לא יודע לשלוט על סביבתו, לפחות בעיני רוחי. אולי זה קשור למקומות האלה, אני מתקשה לחבר את הקווים.

״אני לא מבינה, לא יודעת״,

״טוב, יש לנו את כל החיים לברר״.

המזגן ממזגן אותי עד העצמות. מרגישה קפואה ומיד שמסיימת לצחצח שיניים אני קופצת למיטה ומתכסה עד מתחת לסנטר. לוקחת את הטלפון מהשידה ומתעסקת בו. עוברות מספר דקות עד שגל של אי נוחות שוטף אותי מאצבעות הרגליים ועד הקודקוד. הוא יושב על כורסה לא רחוק ממני, עסוק בנייד. ״לא שאלתי אם מותר להיכנס למיטה״, אני לוחשת. ״חיכיתי לראות כמה זמן יקח לך לקלוט״ הוא השיב. ״סליחה, לא שמתי לב״, עניתי בשקט. ״אני יודע שיש דברים שהם תהליכיים, לא מצפה שהכל יקרה בלי טעויות, תביני שאין לי אגו איתך״.

*

שעות לתוך הלילה והשיחה בעיצומה, נראה שאין נושא שלא דנו בו. בימים האחרונים נגלו בפניו עוד דברים בנוגע לדברים שמסעירים אותי בצורה זו או אחרת. הפתיחות בינינו זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני יכולה לספר לו הכל, הכל גלוי ופתוח בפניו. אנחנו מדברים על תחושות שעולות לי מהאתר הזה, מהמקום שלי פה, מה אני עושה פה בכלל. אני משתפת אותו על טקסטים שקראתי או דברים שראיתי שהשפיעו עליי בצורות שונות. איתו זה מרגיש שאין בושה בעולם, לא בעולם שלנו, לא איתו. הוא עוזר לי לנתח את התחושות שלי, ״כן, זאת כנראה קנאה״, הוא אומר אחרי שאני מנסה להבין  מה אני מרגישה. ״אבל למה שאקנא בה?״, אני מנסה להבין את המוח המעוות שלי, ״כי את רוצה להקדים את המאוחר״. הבנתי.

הוא סובב אותי אליו  ״אני רוצה שכל פעם שאת עושה טעות תבקשי ממני עונש. ממחר את מתחילה לבקש עונש על כל טעות״.

אני שונאת לאחר. נראה לי לא מנומס וגובל באלימות לגזול מזמנם של אחרים. עברתי שינוי משמעותי בנושא זה, מאחת, ששעה שנקבעה היא המלצה בלבד עבורה, לאחת שעושה דברים מטורפים להגיע בזמן. לצערי, הזולת לא חש כמוני אבל אני דוגלת במה ששנוא עלייך אל תעשי לחברייך. למזלי גם הוא דייקן.

אם יכולתי לא הייתי חופפת בכלל, או פעם ב כזה. יש לי שיער ארוך מאוד ועבה מאוד, כל חפיפה מצריכה שם עבודה שאין לי כח לעשותה. ואם יוצא שהוא משתין עליי לקראת שינה או/ו מרטיב את שערי בצורות אחרות אני מתפחלצת מהעובדה שעליי לחפוף בלילה. זה פשוט הורס לי את כל יום המחרת. זה לא תמיד משנה לו.

בקיצור, לישון עם שיער רטוב זה השטן.

מעניין לעניין באותו עניין, המקלחות שלי זריזות מאוד. שטיפת פנים עם סבון פלאס שיפשוף גוף יסודי לוקח לי לא יותר מ 7 דקות והגזמתי בגסות. לעומת זאת, הוא יכול להישאר במקלחת 20 דקות, חצי שעה בכיף שלו. זה מחרפן אותי אבל למדתי שהשונה הוא אח על מלא, או שולט קשוח שמשפיט במילה.

כשהוא בחר לי את הכינוי הבטתי בו בקימוט פנים לא חינני, סירייסלי? אמרתי בגיחוך. ״כן״, הוא סיכם. זה לא הזיז לו. זאת הייתה הבחירה המושלמת. (כמו הרבה מהבחירות שלו)

לפני מיליון שנים נבחרתי למלכת היופי בתחרות נישתית (שאותה לא אחשוף כי..)

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי שהוריי יתגרשו. זה לא קרה. למזלם ולמזלי. כשאני מביטה בהם היום אני שמחה שיש להם אחת את השני.

היו לי התלבטויות סביב הקעקוע. לא כי לא רציתי לעשות אותו, פשוט פחדתי מהעתיד, פחדתי מאכזבות, פחדתי. מאז שהוא עליי אני חשה יותר בטוחה, עטופה ובמקום הנכון שלי.

אני אוהבת לזלול. עבורי אוכל הוא עניין משמח, מקרב, יצירתי. לפעמים הייתי רוצה שהוא יהיה קיים עבורי רק כדי להזין את גופי, לפעמים אני שמחה שהוא יותר מזה בחיי.

לפני מספר שנים הייתה תקופה של 3 שנים שרצתי כל יום 6 ק״מ. המקסימום שהצלחתי לרוץ היה 10 ק״מ. מתקשה לחזור למרחקים האלה.

חשבתי שאני ״נימפומנית״. לא ההפרעה אלא אחת כזאת שיכולה להזדיין ללא הרף. לא ידעתי כלום לפני שפגשתי אותו. הוא מצליח להתיש אותי גופנית פעם אחר פעם אחר פעם.

תמיד שנאתי כאב גופני. מאוד. משתפרת ביכולת ספיגת הכאב שהוא מעניק לי. התחלתי לבקש את זה - מתוך שלא לשמה בא לשמה - עדיין סובלת מזה אבל עושה לי טוב לספוג עבורו, אם זה הגיוני.

בעקבות ספר שקראתי בגיל 17 החלטתי שאני לא רוצה ילדים. עם השנים ההחלטה חוותה שינויים, התלבטויות וחוסר בטחון. היום אני יודעת שזה לא בשבילי. משחררת את זה באהבה ושמחה על שתי הקטנטנות שלו בחיי.

מאז שאני ילדה קטנה חלמתי לחלוק את חיי בצורה טוטאלית (עוד לפני שהבנתי מה זה טוטאליות) עם אדם אחר. יכולתי ממש לדמיין ולהרגיש את הקשר הזה. איתו זה מרגיש כמו הגשמת חלום.

לפעמים הדרך הכי מהירה לליבו של גבר, היא דרך חור התחת שלו. 

נבט.