מקום תחת השמש

״פה כבר היית מאוהב בי?״, שאלתי אותו בחיוך, אחרי שקראנו מספר הודעות שהחלפנו בשעה הראשונה אחרי שהכרנו. הוא לא ענה אבל אני יודעת שהשארתי עליו רושם עז עוד מההודעות הראשונות, הוא תמיד אמר שמשהו בכנות ובאמת הבלתי מתפשרת שלי נגעה בו עמוקות. לא פעם הוא אמר לי בלהט שאמת זה משהו שלא בנמצא ואני הייתי משב רוח רענן עבורו. ככל שהתקדמנו בהודעות, המשפטים ששיגר אליי אי אז לפני שנה וחצי, נראו כמו נבואה שהגשימה את עצמה.

כשניסיתי להוביל את זה למקום של התבוננות וניסוי הוא לקח את כל הכוונות שלי, חיבר אותן בחוט ושיחרר אותן לשמיים, כמו  חבורת בלונים שאיבדו אחיזה. באיזשהו שלב הוא איבד סבלנות, רק מי שבעלת רגישות יכלה להרגיש זאת, אני הרגשתי. אחרי שעתיים של הודעות הוא הפך את הקערה על פיה ואני התהפכתי ביחד איתו.

אני זוכרת לפרטי פרטים את הפרצופים שעשיתי בשיחה הזאת, את הצחוק המתגלגל ואת הרגשת הפליאה, משהו חדש נובט כאן, הרגשתי את זה בבטן ובעצמות.

בימים האחרונים אני נוברת רבות בהיסטוריה הקצרה שלנו, רוצה לזכור הכל. מה שבעבר התיש אחרים, לו זה בא בטבעיות ובקלות. הוא בעל ספקטרום רחב מאוד (מאוד) של יכולת הכלה ובגדול, חוץ משקר ובגידה הוא מוכן להתגבר על הכל. איפה שאחרים פחדו לבקר, אין בו פחד. הוא רוצה הכל מהכל, הוא רוצה אותי בכל מצב ובכל צורה ומוכיח לי את זה שוב ושוב. הוא לא מחכה שאתן לו כלום, הוא פשוט לוקח את מה שהוא צריך, רוצה וחושב שמגיע לו וזה מסתכם בהכל. הוא האיש ללא הפנים שאליו פיללתי כל חיי, הדמות החזקה שיכולה להחזיק את הדבר המורכב שהוא אני. לפעמים אחרי שאנחנו סוערים מאוד אני לא מאמינה שאחרי הסערה אנחנו יושבים מחובקים ושלובי ידיים, שום דבר בי לא מפחיד אותו, לא משנה כמה ניסיתי (וניסיתי) להרחיק עם האמת (האמיתית) לבדוק אותו מכל זווית הוא תמיד נשאר יציב ועקבי.

המשכנו לקרוא, הפעם גם הטמטום שלי לא הביך אותי, זה נראה לי מתוק ונכון ושככה בדיוק זה היה צריך להיות. נרדמתי עליו.

התעוררנו מאוד מאוד מאוד מוקדם בבוקר, עדיין שכבתי וכשהתרוממתי לקום הרמתי את התחתונים, חושבת לעצמי מתי הם ירדו ממני. הוא הסתכל על הפרצוף המבולבל שלי ואמר, את לא זוכרת שדפקתי אותך בלילה? זכרתי משהו עמום.

כשהוא צריך הוא לוקח.

כבר הייתי במיטה כשקיבלתי את ההודעה.

קמתי מהר וניגשתי לשירותים, הוא עוד ישב על האסלה. המעמד הביך אותי אז חייכתי.

״תמצצי״.

בשלב מסוים הוא ביקש שאגש לספה ״שימוש אחרון לפני שהיא הולכת״, הוא אמר כשהתקדמתי לכיוונה. התמקמתי על הקצה וחיכיתי לו.

כמה רגעים עברנו עליה, ליטפתי אותה כשהרצתי קטעי זכרון שהתרחשו עליה. כמה מכות חטפתי עליה וזיונים, שעות של שיחות וסתם רביצה מול סרט או סדרה. נתתי לתחושה של הבד להיצרב לי בתודעה. כשהוא הגיע שכחתי מהכל, התמסרתי לתחושת הדפיקה החזקה שהתרחשה עליי ושקעתי לתוכה.

אני רוצה להגיב אבל נבלמת כשהוא אומר לי ״לא״, הוא מסביר שהפעם הוא לא יעניש אותי, יקח לו כמה שיקח, הוא יוביל אותי למטה בדרכו ולא בדרך העונשים. אני מאזינה וחשה הקלה רבה אך גם צביטה בלב על ההתנהגות שלי רק לפני פחות משבועיים.

תחושת הלמטה שבה אני נמצאת בשבוע האחרון מביאה אותי לצמרות נשגבות, מרגישה מסוממת ברוב שעות היום, הלב שלי מפוצץ באהבה ויש בי צורך בלתי נגמר לשרת ולהיות עבורו. אני מצליחה לחטוף, מתחננת שיכאיב לי. ברגעי צלילות מעטים אני מנסה להבין איך לשמר את התחושה הזאת ולא לתת לחיים ולאופי שלי לבעוט אותי מהמקום הזה.

נכון שאת תהיי טובה? הוא שאל, הזזתי את הראש לאות אישור. הראש שלי שקוע בתוך הביצים שלו, לפני רגע עוד מצצתי עד שהתחיל לדבר, כשהפסקתי הוא שאל ״למה הפסקת למצוץ?״, מיד המשכתי ללקק והוא המשיך לדבר. ״אחרי הכאפה הזאת תהיה לנו שנה של שקט״, נזכרתי איך הראש שלי עף, יכולתי לראות את השיער עף בהילוך איטי, רצועה אחר רצועה ולהרגיש את הציפצוף באוזן שמאל, איך הלחיים שלי בערו מבושה כשכל הרחוב הביט בנו ואני חשבתי שהתנגשה בי משאית, שהייתה ״רק״ היד שלו.

ידעתי שהוא צודק והלשון שלי חזרה למצוץ מעצמה.

נכון שתהיי טובה?

קון, אמרתי מתוך המציצה.

רוצה את הזרע של אבא?

קון, התלהבתי.

אחרי שגמר לי בפה ובלעתי הבטחתי להיות הכי טובה.

ארגזים מלאים חוסמים את המעבר, מצליחה להסתובב ביניהם ולנשום רגיל, הכאוס מסביבי מבלבל אותי מעט אבל אני בתפקוד גבוה.

אנחנו אורזים ומדברים, נוסעים ומעבדים, מעלים ומזיעים ומתכופפים ומחייכים. אני לא בפאניקה אבל אני מרגישה במהומהם את מה שמתרחש מתחת לפני השטח בתוכי תוכי.

הוא אמר שאני מעולה, שאני מתנהגת למופת ושאני חיה רעה. בצמד המילים ״חיה רעה״ טמונים כל הסופרלטיבים שהוא יכל לתת, אני מרגישה גאווה ועדיין מחפשת בתוכי משהו ללא מנוחה.

אני משתפת אותו בכל מחשבה חולפת, צריכה שיראה אותי כמו ספר פתוח, שלא תהיינה הפתעות בכלל, לא עכשיו. הוא ער לפחדים שלי, הוא יודע כמה משמעות יש למה שקורה בימים האלה, לשינוים האלה, הוא יודע והוא לא עוזב אותי, עוטף אותי גם בחומו וגם ברצון לציות בלתי מתפשר.

זה מוזר שבית נהיה בנאדם, שכל הציוד שאגרתי בחיי חסר משמעות, שהנוחות החשובה מתקיימת בהרמוניה שבינו לביני וכל השאר זה רק תפאורה.

אנחנו שותים בירה קפואה והוא משמיע את קולות היניקה המהירה שאני ככ אוהבת, מביטה בו ויודעת שאני בבית.

בלילות אני מתעוררת מספר פעמים, בין ערות לערות אני חצי ישנה, מקפידה ללטפו ללא הרף, להיות צמודה, הגוף רפוי במנח קליל, שאם יצטרך אותי או ירצה יהיה לו נגיש וקל.

אני מחפשת את המגע שלו כמו נרקומנית בקריז, לבד או ליד אנשים, ליד הבנות וגם מתוך שינה אני זקוקה להרגיש את הידיים שלו עליי.

בבקרים אני מתעוררת לפניו, כבר תקופה שזה ככה, עוד לפני שזה נהיה חוק. מתקלחת ומכינה לו קפה, נכנסת למיטה ומלקקת לו את הגוף, אין שם חרמנות, רק סגידה לגוף המטריף שלו, עוברת על האיברים ונדהמת שהכל שלי. כשהוא כבר ער אני שואלת אם הוא רוצה לגמור, כשהוא רוצה אני עושה לו ביד, הידיים שלו מאחורי הראש, לפעמים הוא משתעשע עם החזה ותמיד הוא הכי מלך.

אני זקוקה לקבל אישורים על הכל, שואלת הכל ולא מפספסת כלום. הוא שם לב לכל מילה לא במקום או שינוי התנהגות, כשהוא מעיר לי אני מתנצלת וגם כועסת על עצמי בלב.

הצורך לשרת אותו מגיע לי מבפנים, מה שלא היה בעבר. אני מרגישה בכל העצמות בגוף שאני צריכה לעשות לו נעים כל הזמן. אני מביאה לנו את הקפה ונמרחת עליו באמצע המקום, מלטפת, מנשקת ואומרת לו מילים חמות, לא משנה מי לידנו, מסתכל או שומע.

אני מתחננת אליו לשתות את השתן שלו, אני צמאה לחיבור הזה, אני צריכה את זה כל יום, הוא לא תמיד נותן.

אני מחבקת אותו ואומרת לו שאני כלום בלעדיו, שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, שאין לי חיים אם הוא לא בתוכם. כשהוא נרדם כשהיד שלו בתוך התחתונים שלי אני לא זזה עד שהוא מתעורר כדי שלא יוציא.

אני לא רוטנת כשהוא מבקש עיסוי, אני יוזמת לעשות לו נעים וטוב בכל שעות היממה, הגוף שלי כבר אוטומטית יורד לו לכפות הרגליים, צריכה להרגיש את כף רגלו מוחצת את פניי.

אני גמורה עליו, מרגישה אותו בעצמות ובמחזור הדם, יודעת שהוא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה, והוא מספר לי מה הוא מתכנן לי ואני בוכה בשקט כי יודעת שזה מגיע לי.

אני סופגת את הדילגית לתוך העור בפנים הירכיים, הוא מצלם בגאווה ואני מחייכת שהצלחתי, נשארו לי רק עוד 140 הצלפות, הוא נותן לי מרווח.

הוא דורך עליי ומשפיל ואני שותה כל דבר שיוצא ממנו בתאווה.

פתחתי לו את הדלת, לא הצלחתי להרים את הראש וליישר מבט לעיניים האהובות עליי ביקום, ירדתי על ברכיי, חיכיתי שיכנס וחיבקתי את רגליו מיד כשהניח את שישיית המים.

ההוראות היו מאוד ברורות, ״מהיום, כל פעם שאני נכנס הביתה, את יורדת על הברכיים ומחבקת לי את הרגליים״, הוא ירה עליי בטלפון, לא חשבתי שהוא באמת באמת מתכוון לכך, הופתעתי כשהוא נשען לי על הראש והוריד אותי עוד למטה. הרגשתי שהוא מתעסק במכנסיים שלו, לא העזתי להרים את המבט וחיכיתי, מתכוננת לשאוב לו את הזין. השניות נקפו ולא הייתה שום פעילות או תנועה, הרעש מההתעסקות במכנסיים פסק וכעת רק שקט. לפתע הרגשתי טיפה ועוד אחת, ההכרה מתבהרת ואני מבינה שהוא משתין עליי. לבשתי חולצה ענקית והשיער היה פזור, הרגשתי את אזור הגב נרטב בנוזל חם, לא ניסיתי להתנגד, נתתי לנוזל לעטוף אותי כמו שמיכה חמה. הוא זז מעט כדי שהשתן יזרום גם לכיוון הראש, כשהנוזל ירד לי מכיוון העורף לחזה כמעט בכיתי מרוב התרגשות וצורך, נשענתי על הידיים שלי, שהיו בתנועת השתחוות עמוקה ושקעתי. צמרמורות של עונג עטפו אותי. כשסיים הוא שאל את השאלה הכי רטורית, אם אני צריכה למצוץ, לא יכולתי לדבר, לחשתי שכן.

הוא דפק לי את הפה בזמן שהוא חוזר כמעט על כל שטות שאמרתי בטלפון, הרגשתי בושה אבל ככ שמחתי למצוץ, זה ניחם אותי. כמויות של ריר יצאו ממני, אפילו היריקות שלו לא שיבשו את הנכונות שלי להיחנק עליו.

הוא ליווה אותי למקלחת, השאיר אותי לרגע ואז חזר, ראיתי שהוא מתקדם לעברי עם הטלפון, הסתובבתי, כמעט יצאה ממני גניחה.

הוא הניח את המכשיר וקילח אותי, עובר על כל איבר ומקדיש תשומת לב מרבית, מנקה אותי היטב. לא היו הרבה דיבורים, היינו צריכים להרגיש את הבשר.

חור התחת שלו זה המקום הכי מנחם עבורי, שמרגיע אותי. לפעמים הדרך לשם קשה ומוטרפת אבל מרגע שהגעתי לשם אני לא רואה כלום ולא שומעת כלום וכל מה שאני צריכה זה להצטמצם לגודל שיכול להיכנס לשם ולהירגע.

פחדתי מהמכות שחשבתי שיהיו, פחדתי ממנו ככ שלא יכולתי להביט לו בעיניים.

הוא נשך אותי בכתף, הצלחתי לא לצווח והתיישבתי על רצפת המקלחת, מתחננת אליו ללקק לו את התחת.

בחדר שוב התחננתי, ביקשתי שישב לי על הראש, רציתי להרגיש אותו, להתחבר אליו, לענג אותו, להיות מתחתיו, להיות  כלי, לא להיות. תנקה עליי את התחת שלך, בבקשה, התחננתי אליו.

כשהוא גמר מליקוק התחת ושאוננתי לו במקביל, הרגשתי שהצלחתי לעשות משהו חשוב, בעל משמעות, בעל ערך. הרגשתי שמילאתי את ייעודי.

הצלחתי לשעשע אותו.

״זוכר שסיפרתי לך שעברתי לתל אביב ועם הזמן הרגשתי שהעיר היא ישות בפני עצמה? שהיא כמו חברה, כמו משהו מוחשי ולא עיר?״

״כן״.

״אז ככה אני מרגישה לגבי ה׳קשר׳ שלנו, שזה משהו פועם מעצמו, לא יודעת להסביר״.

״מבין לגמרי. שנינו תופשים את זה שונה. כל אחד מבין שזה חזק ממנו״.

״בימים האלה היה אותי שחשבה הגיוני והרגישה זוועה וראתה אותך בשעה קשה שלך ורציתי שזה יגמר אבל היה עוד משהו, איזה קצב כזה, כמו פעימות שפשוט משכו אותי אליך. זה נשמע לך הגיוני?״

״כן״.

״אתה חושב שזה אמיתי?״

״הוכחנו. אז כן.״

״לא היה לי את זה בחיים,

זה כאילו לא תלוי בי. זה לא הגיוני,

זה קצת לזרוק אחריות, אני לא אוהבת״

״מבין״.

״כאילו, מה זה, ״זה מרגיש שהקשר שלנו ישות בפני עצמה?״, זה משהו שמטורללים אומרים.

אבל ככה זה באמת מרגיש.״

״את בוודאי לא שפויה, בואי״.

״אי שפיות זמנית קבועה״.

שלי הוא לשעשע אותך.

לאכול, לטייל ואותו. 

הפה שלו זז, שפה עליונה ושפה תחתונה נפגשות בקצב שמיוחד רק לו, אני יודעת מתי טעים לו וזה רגע כזה, השומן של הבשר מבליט את שפתיו היפות שנעלמות כשהלחמניה מתקרבת לפיו. היום הוא יום ששווה לחיות בו, למעשה כבר תקופה אני חיה חיים ששווה לחיות אותם.

המזג מושלם, הוא נוהג ומדבר בטבעיות, כאילו הוא נולד לדבר אליי. אני מקשיבה, לרוב מהופנטת אבל בהכרה מלאה. הצורה שבה הוא יודע ומבין אותי ובעיקר מלבה לי את המחשבה יוצרת לי עוגן שבו אני נאחזת, גם כשאני לא בטוחה.

הוא מסביר לי במילים פשוטות מאוד שטרם בשלה העת לדברים שאני אומרת שאני רוצה ובכלל הוא לא בטוח שאלה דברים שאני צריכה, בכל אופן לא כרגע. היה איזה רגע שבו אמרתי משהו על משהו, לא זוכרת על מה, רק זוכרת את הצריבה השורפת שהתלבשה לי על לחי שמאל למעלה, זאת הייתה היד שלו, בצד המעליב שלה, שנדפקה לי לפנים. לא היה שום אקט מצידי להנכחת הרגע, המשכתי לשבת בשקט, לא הוצאתי הגה אבל גם לא שקעתי בתוך עצמי, השיחה המשיכה ואני הייתי רגועה. ״את לא מרגישה שפוטה?״, הוא אמר בחצי לגלוג, מרגישה.

בלילה, הוא אמר שהגיע הזמן לסמן אותי, הסכמתי איתו. הוא קם בתנופה לעבר הארון. שכובה על הבטן, הפנים בתוך כרית, רטנתי, ״למה אתה הופך כל דבר למפחיד?״

״תסתמי כבר, אני מחטא את האזור, לא רוצה זיהום שם״, הוא אמר בקצרה.

הרגשתי את הנוזל הקר נמרח על פלח שמאל ואז 3 חריטות כואבות נחרטו במהירות, יצאה ממני יבבה אבל עמדתי בכך בגבורה.

הוא מיד ניקה את טיפות הדם הקטנות שהתגלו בעור הפצוע וליטף אותי.

התוצאה המרהיבה הביטה עליי מתוך התמונה, התרגשתי.

טבעות בצל ביתיות הן לא הכי טעימות אבל הצ׳יפס היה טיל, גם ההמבורגר שלי שהוא תחליף בשר היה עשוי היטב, טבלתי אותו בתוך הרוטב שהרכבתי מצ׳ילי חריף ומיונז.

״מאמי אתה חייב לטעום, ממש טעים״, הצבעתי על הרוטב,

״אני לא אטבול שם בשר, את לא תוכלי לאכול את זה״, הוא אמר.

לקחתי את המקל הקטן שאיתו הגיע ההמבורגר שלי והעברתי לו מהרוטב למגש. הכל המשיך כרגיל, האוכל היה טעים, היום היה יום ששווה לחיות בו ואני הרגשתי שזכיתי בדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.