מקום תחת השמש

הפה שלו זז, שפה עליונה ושפה תחתונה נפגשות בקצב שמיוחד רק לו, אני יודעת מתי טעים לו וזה רגע כזה, השומן של הבשר מבליט את שפתיו היפות שנעלמות כשהלחמניה מתקרבת לפיו. היום הוא יום ששווה לחיות בו, למעשה כבר תקופה אני חיה חיים ששווה לחיות אותם.

המזג מושלם, הוא נוהג ומדבר בטבעיות, כאילו הוא נולד לדבר אליי. אני מקשיבה, לרוב מהופנטת אבל בהכרה מלאה. הצורה שבה הוא יודע ומבין אותי ובעיקר מלבה לי את המחשבה יוצרת לי עוגן שבו אני נאחזת, גם כשאני לא בטוחה.

הוא מסביר לי במילים פשוטות מאוד שטרם בשלה העת לדברים שאני אומרת שאני רוצה ובכלל הוא לא בטוח שאלה דברים שאני צריכה, בכל אופן לא כרגע. היה איזה רגע שבו אמרתי משהו על משהו, לא זוכרת על מה, רק זוכרת את הצריבה השורפת שהתלבשה לי על לחי שמאל למעלה, זאת הייתה היד שלו, בצד המעליב שלה, שנדפקה לי לפנים. לא היה שום אקט מצידי להנכחת הרגע, המשכתי לשבת בשקט, לא הוצאתי הגה אבל גם לא שקעתי בתוך עצמי, השיחה המשיכה ואני הייתי רגועה. ״את לא מרגישה שפוטה?״, הוא אמר בחצי לגלוג, מרגישה.

בלילה, הוא אמר שהגיע הזמן לסמן אותי, הסכמתי איתו. הוא קם בתנופה לעבר הארון. שכובה על הבטן, הפנים בתוך כרית, רטנתי, ״למה אתה הופך כל דבר למפחיד?״

״תסתמי כבר, אני מחטא את האזור, לא רוצה זיהום שם״, הוא אמר בקצרה.

הרגשתי את הנוזל הקר נמרח על פלח שמאל ואז 3 חריטות כואבות נחרטו במהירות, יצאה ממני יבבה אבל עמדתי בכך בגבורה.

הוא מיד ניקה את טיפות הדם הקטנות שהתגלו בעור הפצוע וליטף אותי.

התוצאה המרהיבה הביטה עליי מתוך התמונה, התרגשתי.

טבעות בצל ביתיות הן לא הכי טעימות אבל הצ׳יפס היה טיל, גם ההמבורגר שלי שהוא תחליף בשר היה עשוי היטב, טבלתי אותו בתוך הרוטב שהרכבתי מצ׳ילי חריף ומיונז.

״מאמי אתה חייב לטעום, ממש טעים״, הצבעתי על הרוטב,

״אני לא אטבול שם בשר, את לא תוכלי לאכול את זה״, הוא אמר.

לקחתי את המקל הקטן שאיתו הגיע ההמבורגר שלי והעברתי לו מהרוטב למגש. הכל המשיך כרגיל, האוכל היה טעים, היום היה יום ששווה לחיות בו ואני הרגשתי שזכיתי בדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

הוא תיאר את זה כך: אני כמו סכר, אסוף, אם יהיה פתח קטן כל המים יזרמו החוצה ויטביעו אותך.

״מי את חושבת שאת?״, הוא שאל אחרי שקרא את הפוסט, ״את חושבת שאת יכולה לעמוד בכאב נפשי?״, הטון היה מפחיד, בעיקר משום ההבטחה ששמעתי בו. כשאמרתי שזה מה שאני רגילה הוא גיחך, בכלל, הוא מזלזל ביכולות הספיגה שלי וחושב שאני לא יודעת מה אני מדברת. מודה שככל שאנחנו מדברים על זה חוסר בטחון אופף אותי ואני מרגישה שאני לא בקומה הנכונה.

כששאל מה זה כאב נפשי עבורי, אמרתי חוסר בטחון וחוסר יציבות, שלפתי את זה באינסטינקט ללא הסבר, הוא אמר שאלה לא דברים שמעידים על כאב נפשי, ״את ממש מטומטמת אה?״, התכווצתי לתוך המיטה וכבר הייתי ממש נבוכה מהשיחה הזאת, ניסיתי לגייס את כל יכולות הדיבור הרהוט שלי אבל ללא הצלחה. ״את חושבת שאם מישהו מתעלם ממך זה כאב נפשי, נכון?״, הוא נגע במקומות חשופים והרגשתי כמו ילדה מטומטמת שלא מבינה את החיים.

אני מנסה לנתח את זה בכלים הגיוניים על סמך הנתונים שיש לי. אני יודעת שקיים בי משהו שעוצר את הצדדים האכזריים שלו, כנראה הפן האבהי שהוא חש כלפיי, גורם לו לאחסן את הדברים שהוא מסוגל לעשות אבל לא עושה. אולי אני מנסה להוציא ממנו את הכי גרוע בשביל להוכיח שאני נשארת לא משנה מה ואולי אני עסוקה בניתוח יתר ומפעילה את המוח הזה יותר מידי.

הוא מספר לי סיפור בזמן שהוא מלטף לי את הדגדגן באיטיות, זה לא ממש סיפור, זה יותר מבט אל העתיד, הוא אומר שם דברים קשים, אחד מהם, שרק אותו אני מסוגלת לכתוב, הוא מראה לי איך אני מקלחת אותו אחרי שהוא חוזר ממישהי אחרת, בלב אני אומרת שזה לא כאב נפשי בכלל ולא לזה התכוונתי אבל ככל שהזמן נוקף מתבהרת לי התמונה ואני מבינה שהוא צודק, אני ילדה סתומה.

ועדיין, אני זוכרת (כבר במעורפל) כמה חיה הרגשתי כשהייתי הכי למטה אבל אז הייתי בעיקר למטה עם עצמי ופה אני מקבלת משהו אחר כל כך, משהו שלם שבו אני לעולם לא לבד.

הבניית המציאות שלי בנוגע להרגשה ולצרכים שלי ככ שבורה ויש לי דרך ארוכה לבנות מחדש את כל מה ששבור וגם את מה שמקולקל.

פעם חשבתי שבגלל שאני הצד הכנוע עליי להיות פאסיבית, רק לקבל ולספוג, המחשבה הזאת השפיעה לי גם על המוח שנהיה מנוון. מרוב שרציתי להתאים ניסיתי להיות בדיוק כמו מי שמולי. הגיוני שאם אני כנועה מי שמולי הוא דומיננטי, שולט, קיסר ווטאבר ובמקום שתצא ממני השפחה הכנועה והמרוסנת יצאו ממני וויבים של שולטת, או שולטת מלמטה אם תרצו, או תואר שבא לתאר אישה חסרת עמוד שדרה.
כשהגעתי אליו, עדיין מתנהגת לפי נרטיבים ישנים ומגבילים, על ההתחלה (ברמת ההודעות הראשונות) סיפרתי לו את החולשות שלי, את כולן, לא הסתרתי כלום וממש ניסיתי להבריח אותו. לא רציתי לחזור על טעויות עבר ובעיקר לא רציתי להיפגע. איתו למדתי על בשרי את מה שידעתי מאז ומעולם, אנשים שונים מוציאים מאיתנו דברים שונים.
הוא תמיד אמר לי שהכניעה שלי תגיע מבפנים, שמולו אין לי שום צורה אחרת של קיום, אנחנו בני זוג, חברים, משפחה אבל גם שולט ונשלטת וכמו שהוא גבר ואני אישה וזה לא משהו שהולך להשתנות כך גם הדינמיקה הזאת תמיד תישאר בינינו. בעבר כשהייתי שומעת את המילה "שולט" כבר הייתי מגלגלת עיניים ומכבה את יכולת ההקשבה, ממשיכה הלאה במחשבות, התארים האלה נראו לי מאולצים ולא משקפים דבר, אחרי אינספור נשיכות והרבה שתן שעלה לי לראש, דרך האף, אחרי שהוא השתין לתוכו (בלי כוונה!), הוצמד לי התואר ליד הניק ואין לי לאן לברוח. אני נשלטת, שלו.
העניין הוא שאני כבר בכלל לא רוצה לברוח מזה, זה מאוד מקל לי על החיים כשאני יודעת מי אני מולו. הוא שאל אם אני רוצה להוריד את ה'נשלטת' מליד השם, נראה לי שטרם הבשילה העת. עבורו התארים לא משמעותיים, זאת דרך חיים, אני כן צריכה את זה, במיוחד כשההתנגדות שלי מתעוררת.
אז איך אישה שהיא לא נשלטת (בעיני עצמה) ולא מזוכיסטית (לפי ההגדרה) מוצאת את עצמה ביחסי שליטה? זה בעצם הסיפור של כל התקופה הזאת.
לפני כמעט עשור כשגיליתי את האתר הזה לראשונה, בגיל מאוחר יחסית, והתחלתי לקרוא פה את התכנים של מעבר לזיונים, סשנים ובלוגי מוזיקה, אני זוכרת שמה שהדביק לי את האף למסך הנייד והשאיר אותי ערה בלילות עם עיניים טרוטות היו הסיפורים שדיברו על התמסרות. הסיפורים שסופרו על מימד אחר של קשר, עוד מימד שמחזק את מה שקיים, מעבר לאהבה וזוגיות, עוד קירבה בלתי אמצעית לא רק לפרטנר אלא גם לעצמי. עולמי הזדעזע, ממש ככה, כל מה שהתפללתי אליו מאז שהייתי ילדה מונח לי ממש בלחיצת כפתור. השאר זה הסטוריה שגם כתבתי עליה פה לא מעט.
וכעת, בהווה, איתו, בבועה שיצרנו, אני נמצאת במקום הכי בוגר שהייתי בו אי פעם, המקום מסעיר אבל לא מהמקומות קלי הדעת וחסרי הבטחון, הוא מסעיר מהפוטנציאל הטמון בו, המתממש מידי יום.
אמש הוא השתין עליי אחרי תקופה ארוכה שלא, זה הגיע למצב שביקשתי את זה ממנו והוא לא נענה מיד, לקח את הזמן ונתן לי להתפתל סביב זה. אני נמצאת במקום שאני כבר לא מפחדת ממה שיכול לקרות לי איתו. אני מפקידה את חיי בידיו ונסחפת איתו לאן שהוא יקח אותנו.
אני מנסה לספק את הסדיסטיות שלו, אוכלת את עצמי כשאני לא מצליחה, שהצרכים שלו יותר ממה שאני יכולה לתת. בהתחלה אמרתי לו שאני יכולה לספוג הרבה בנפש, הוא אמר שהוא ימיר את כאב הנפש בכאב גופני, לא הבנתי את זה אז וגם כעת, לא חושבת שאי פעם אעדיף כאב גופני על נפשי אבל השתפרתי מאוד ביכולת ספיגת הכאב שלי, מתעבת אבל סופגת.
הוא עוד לא החליט איפה יהיה הקעקוע על הגוף, וגם את הסקיצה ששלחתי לו הוא טרם אישר אבל אני יודעת שלא משנה מה הוא יחליט זה יהיה נכון.

בדרך עצרה אותי מישהי להתעדכנות קלילה, מיהרתי כי הוא חיכה לי באוטו, חייכתי ונפרדתי ממנה. מיד כשהמשכתי קיבלתי ממנו שיחה, הייתי כבר ממש קרובה, סה״כ 4 דקות הליכה מהיכן שיצאתי ועד אליו, כולל מעלית והכל, הקול מהדיבורית לא היה ברור ולא שמעתי מה אמר, ״אני דקה אצלך״, הוא ניתק.

כשנכנסתי לאוטו הוא כבר היה בשיחה, נכנסתי בשקט והוא התחיל בנסיעה. אחרי דקות ארוכות שכבר יצאנו מהעיר והוא סיים את השיחה הוא אמר ״איחרת ב 7 דקות״.

אני שונאת רוק. אפילו תינוקות מריירים מוציאים ממני רפלקס הקאה. זה לא נעים לי. המרקם הנוזלי, הריח וההשפלה (תלוי בזוית) גומרים אותי. אני ממש מרגישה שהגוף שלי נמס מתסיסה כל פעם שרוק שהוא לא שלי נוגע בי. גם הרוק שלי מגעיל אותי כשהוא לא בתוך הפה. אבל עליי לשאת אותו בתוכי, אין ברירה.

לכן, אין זה מפתיע שכשכבר היינו קרובים לעד הלום והוא הוציא את המסטיק שלו ודחף אותו לפי מיד מחיתי. חשבתי שזה קטע רגעי, שהוא רק מניח לי בפה ויסכים לי להוציא. ״את לא מוציאה את זה עד אשקלון״, הייתי על סף בכי. התחלתי לעשות נשימות. חשבתי שהוא התחיל הכי גבוה אבל כשאמר לחבר את המסטיק שלו עם שלי יצאו לי קולות לא רצוניים מהפה. לעסתי נמרצות מנסה לחשוב על כל דבר שלא קשור לפה שלי. ״תעשי בלון״, הוא אמר, התחננתי שלא, בבקשה לא, אני לא מסוגלת, איכססססס בבקשה בבקשה, ״תעשי בלון״, נשימות נשימות, כולה מסטיק, כעת הוא תפס שטח גדול בפה שלי וכל עוד רק לעסתי הצלחתי לא לגעת בו עם הלשון או כך שכנעתי את עצמי אבל אי אפשר לעשות בלון בלי למתוח את כל שטח הגומי הזה!!!! הייתי קרובה לבכי ממש והרגשתי שזה לא מתאים לסיטואציה כי מה אני סתומה??? מדובר בפאקינג מסטיק עם הרוק שלו, לפני כמה שעות שתיתי זרע בכמויות ואכלתי תחת וליקקתי רגליים וליקקתי לו את הפנים, את סתומה ברמות אה? מטומטמת! ניסיתי לעודד את עצמי אך לא בהצלחה.

עשיתי בלון. גלים של צמרמורת של גועל ליוו את המהלך והרגשתי כישלון.

המשכתי ללעוס, לעסתי בהפגנתיות להראות שלפחות את זה אני עושה טוב, ״פרה מעלה גרה״. בבקשה אפשר להוציא את המסטיק, התחננתי.

״נכון שלא תאחרי יותר?״

המזרקה שמחוץ לחלוני מושכת את תשומת ליבי מאוד. ימים רבים שאני רוצה לצייר אותה, מביטה בה מכל זווית אפשרית אבל לא עד הסוף, זה האופי המחורבן שלי שחייב להשאיר קצוות פתוחים לטעויות, יש בי משהו שפשוט חייב לטעות כל הזמן. גם לתהות.

היד רועדת כשאני מציירת קווים דקים, המכחול זז בצורה לא רצונית והקווים עבים יותר ממה שרציתי, הרגשה של כשלון מתפשטת בי ואני על הקצה, פשוט לעזוב את זה ולשקוע במקום אחר. אני לא מוותרת, ממשיכה עוד, יודעת שתכף יגיע השלב הכיפי, שבו אשתמש במכחול העבה ששם הטעויות פחות מורגשות. אחרי כך וכך זמן זה קורה. שקט על פני תהום. המוח לא חושב על כלום וכל מה שקיים בעולם זאת היד שלי, המכחול והקנבס. כשאני מתעוררת מהתנומה הערה שלי אני מרגישה את האושר של הניתוק והחזרה. כמו כשאני רצה.

מעטים הדברים שגורמים לריכוז הרך הזה. זה כמו לשוט על ענן רך, המוח, שהוא האיבר הכי כבד בגוף שלי, נהיה קל כנוצה ואין מחשבות ואין דילמות ואין כלום, רק שקט.

אני כבר על סף התחננות, אני צריכה את החבל הקצר, הכי קצר שיש, אמרתי לו במפורש וגם ברמזים, עבים וגם במפורש שוב. אני צריכה להיות מנוהלת עד שהמוח שלי לא חושב על כלום. אמנם אני מתחננת לזה אבל מקווה שהוא יקח עוד קצת זמן עד שהוא יסכים. איזה קשה להיות איתי, בלתי נסבל, רוצה ולא רוצה ממש במקביל.

נזכרת בחודשיים ההם לפני המלחמה, הכל היה ככ ברור, מדויק, בלי סטיות. אני זקוקה לזה.

אמש, בין מוו למווווו התחננתי שיחנוק אותי עם הרצועה עד שלא אוכל לנשום עוד, עד שלא אהיה.

הוא ירק לי על האף והמשיך לאונן את עצמו, פרצה מתוכי יללה של גועל מהרוק שנזל לי מהאף, הברכיים כבר דואבות אבל חוץ מזה ניסיתי לא להשמיע הגה.

הוא השפריץ לי לתוך הפה, לא הצלחתי לגמוע.

במיטה הוא אונן לי, פעם שניה ביום, סיפר לי דברים שאין לי אומץ לכתוב, היכולת שלו לטנף לי את הנשמה מרשימה עד גאונית ואני נסחפת אחרי המילים שיודעת שיתממשו, לפחות חלקן.

הוא מציין שהוא יגרום לי להשמין עוד, כי אני פרה והוא רוצה שאשאר ככה, הוא יודע כמה העלייה במשקל בלתי נסבלת עבורי והוא ממשיך, ״מחר אוציא אותך לטייל במרעה, העטינים האלה צריכים לגדול עוד״, אני מיללת ומרטיבה.

״איך גועה פרה?״, הוא שואל בשקט,

״מו״,

״ככה לא עושה פרה, יותר בקול״,

״מוו״,

״את לא מתכוונת לזה״,

״מווו״

״שאלתי איך גועה פרה?״

״מווווווווווווווווווו״, יוצא לי קול קרוע.

״כשתגמרי זה הקול שאת משמיעה״.

״אני יכול לכתוב ספר על איך להיות שולט״ הוא לחש באוזני בזמן שהתכרבלתי לתוכו.

אירועי השעות האחרונות השאירו את הזין העצום שלו זקור ללא הרף, אחד הדברים הכי מעמידים לשולט חכם זה נשלטת חכמה וחזקה גם כן.

״עם המוח שלי והיופי שלך אנחנו נגיע רחוק״, הוא מפמפם לי ללא הרף, בזמן שאני מנקה חריצים מאובקים עם הלשון. מתמוגגת מהמילים אני מחייכת לעצמי, הנה מישהו שמכיר אותי טוב!

החיים במרתף מאוד רגילים, הכורסה שלו תמיד מצוחצחת למקרה שירצה להניח את הישבן המפוסל שלו שם ואת רגליו הטעימות על ההדום שאני, הוא אומר שאני הדום טוב, קיבלתי את התואר בטירה של המלך, במקרה זה מדובר במלכה, מלכת אנגליה, אצלה בארמון שיכללתי את יכולות ההדומיות שלי. (תעודה תימסר למי שתבקש)

בכל אופן, בתקופה זאת במרתף אני ממלאת את ייעודי בצורה יוצאת דופן (ככה הוא אמר) לכן מידי פעם הוא מתכרבל איתי וגם מחמיא על עניין היופי. ושמתי לב שיש יחס ישיר בין חדות המחשבה שלי לחוזק הזין שלו, לכן משתדלת לתת עבודה גם בתחום המוחי ולא רק בלנקות אבק עם הלשון ולהיחנק על הזין העצום שלו.

הוא מדבר על שליטה כלכלית וגם על שליטה אומנותית, את זה לא הכרתי, הוא הסביר ששליטה אומנותית היא שהוא קובע על כל האומנות שנכנסת לי דרך העין, הפה והאוזן. גם קעקועים נכללים שם, באומנות, הוא החליט שאקעקע את פרצופו על התחת שלי, ככה שאם ניפרד השולט הבא יראה אותו כל פעם שידפוק אותי בתחת. לי זה נראה מוגזם, למה נראה לו שמישהו יגע לי בתחת אחרי שהזין האגדי שלו ביקר שם אבל אמא שלי אמרה שככה זה בנים אז אני לא מתערבת איפה שלא צריך.

בקשר לשליטה הכלכלית נראה לי שזה בסדר, נשארתי רק עם תחתונים וכותנת שחורה עם תחרה, הוא הסכים לי לשמור על עגילי זהב שקיבלתי מתנה מאמא שלי (ככה הוא חושב) אז אין לי הרבה ממון, זה בסדר שישלוט שם, לא יזיקו לי קצת דמי כיס.

זהו, אז עכשיו ממתינה שיסיים לכתוב את הספר, אני אשווק אותו מהמרתף, מקווה שהווי פיי יעבוד פה, כי כשניסיתי לעשות מופע לכל החברים שלו מהמרתף לניידים שלהם זה לא עבד, (לא להזדעק, זה לא היה בחינם!! מה אני פרייארית?) אני לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר, לכן לקחתי על עצמי פרוייקט לשדרג את הקליטה. מגיע לכולן להכיר שולט מושלם כמו שלי. אז שכולם ילמדו, למה לא, בכיף.

במוב קליל של ג׳ודו הוא מרתק אותי למיטה, גופו מכסה אותי כמו שמיכה עבה. מרגישה את הזין הפועם שלו, התחתונים שלו ושלי מפרידים בינינו. אין פיסת עור שלא מכוסה בו.

״את אוהבת להיות מרותקת, נכון?״

״כן״, אני בקושי נושמת, כעת כבר לא מתאמצת.

״אתה אוהב להיות עליי ככה?״, מצליחה לחלץ משפט שלם, למרות הנשימה האיטית.

״כן״.

״למה?״,

״אני אוהב לשמוע את הנשימות שלך״.

צללתי לתוך השקט המתוק שהתפשט בכל הוויתי.

אחרי דקות ארוכות הוא התנתק ממני והתגלגל לצד. הרגשתי חסרה.

יורדת בתנועות סיבוביות, מרימה ידיים באיטיות, הישבן זז לקצב המנגינה שמזדמזמת בפי. לבושה גופיה לבנה ותחתונים שחורים, אני עם הגב אליו, יודעת שהוא מביט בי, נכנסת לאווירת החשפנית מעלי אקספרס, נקרעת על עצמי מצחוק, מסובבת את הראש לאחור ומביטה בו משועשעת, הצחוק התחלף לצעקה ״לא מאמי אל תצלם!״, התקרבתי אליו והבטתי בסרטון משועשעת, ״מאמי תמחק״, ביקשתי.

״לא״.

תראו, זה קצת מצחיק שלא נאמר מביך לקבל פידבק של בהלה מעושה.

אני כותבת פה חוויות חיים, נקודות קצרות, בזיקים של מהות, כדי לפרוק, לשתף ואפילו ללמוד מהתגובות. נדיר שנתקלתי במשהו שתרם לי.

מה שכן קיים פה בשפע זה אנשים שחשוב להם ״ללמד״ אותי מהפחדים שלהם, חולקים על חשבוני את תובנות השקר כלשהו שלהם, בכסות של דאגה.

הסירו דאגה דרי הכנסייה, אני נמצאת במקום הכי נכון עבורי,

אבקש מהכומר הראשי, שידבר בדרשה הראשית על סובלנות והכלת האחר באתר של יחסי שליטה, או לרב, כל אחד ואחת לפי אמונתם, טוב? טוב.

אני שוכבת על הצד, יד שמאל מתחת ללחי, יד ימין מעסה את כף רגלו. רגל ימין שלי טמונה בתוך השחי שלו ואני מרגישה ככ קטנה ומוגנת. מתנהלת שיחה שקטה על יחסים.

מרגיש לי שכל השנה שעברה הייתה גישוש אחד ארוך ואז הגיעה המלחמה הארורה וטרפה את הקלפים. לא הכל היה לרעתנו אבל חלק מהדברים קיבלו תפנית.

״אני מוכנה לאמת״, אמרתי לו. אני קוראת את כל מה שכתבתי בשנה האחרונה ומבינה שלא היה לי מושג מה אני בכלל כותבת.

השנה האחרונה הייתה גישוש, חיזוק האהבה, התגבשות בתוך הטירוף שחווינו, בניית יסודות והכרות מעמיקה. 

הבשילה העת ואנחנו נמצאים במדרגה לשלב הבא.

בתחילת השיחה לא ממש ידעתי לבטא את מה שאני רוצה לומר, התחלתי ותוך כדי תנועה המילים הנכונות יצאו. הרבה בעזרתו. בכלל, לא יכל להתקיים כל הדבר שמתקיים עלינו ללא היה הוא. הנשמה שלי צוהלת לקראתו בכל שיחה. אני יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה הכי מלאה ועגולה שיכולתי אי פעם, גם כשהוא לא מסכים איתי הוא קודם כל מקשיב, נותן לי מקום לביטוי והכי חשוב, עבורי, הוא מבין אותי.

לפני שהתחילה המלחמה נכנסנו לתקופה שבה הוא הידק את החבל הכי חזק עד כה. זאת הייתה תקופה קצרה אך ככ אפקטיבית שבה התקיימתי לפי הדרישות המיידיות שלו, בלי לחשוב, בלי לענות, בלי לשאול. הוא אומר, אני עושה. המרחב הזה יישר אותי, המסגרת הקטנה קטנה הזאת הוציאה ממני את ההתנהגות הכי שפוטה שהכרתי בי. ואז הגיעה המלחמה. הכאוס, הפחד התהומי וחוסר הבטחון קירבו בינינו מאוד. אם בעבר הייתי בלופ של התלבטויות, כן רוצה מכות לא רוצה מכות, נשלטת או לא, היחסים האלה טובים לי או לא, הכל פשוט התלבש למקום הכי נכון לו. פתאום הייתה בהירות לגבי הקשר שלנו, משהו מאוד מוחלט, הבנה שהתמזל מזלנו למצוא אחד את השניה. לפני כן כל ריב היה פרידה, כמות הפעמים שארזתי תיק או שהוא ארז הייתה מצחיקה, זה כבר נהיה קומי. היום לעזוב בכלל לא אופציה.

אנחנו בשלב אחר שדורש מאיתנו התנהגות אחרת. אני יודעת שהוא מתייחס אליי בכפפות של משי בעקבות מה שחווינו ביום הארור ההוא ואני זקוקה לזה מאוד כדי להבריא ועם זאת אני מודעת לכך שאני צריכה את החבל הכי קצר שקושר אותי לרגליים שלו כדי שנגיע למקום ששנינו רוצים.

השבוע הייתי אמורה לעשות קעקוע שלו על הגוף שלי, בזכות מילים הצלחתי ״לצאת״ מזה, כי הרגשתי שזה משהו שהיה צריך לבוא ממני, שאני צריכה להתחנן לעשות קעקוע שלו ומשום שלא הגעתי לכך הוא יהיה חסר משמעות, הוא האזין בקשב רב ובסוף החליט לדחות את זה. ימים חשבתי על זה והרגשתי חוסר נוחות, האם הצלחתי להזיז אותו ממשהו שהוא קבע? האם יש לי זכות בכלל?

אמרתי לו שהבטחון והאמון שלי בו עלו בצורה ניכרת, אני עדיין לא במאה אחוז בטחון אבל אני רואה בהתנהגות שלי, בדברים שאני מאפשרת לעצמי לומר לו איזו דרך עשיתי. אני כבר לא מפחדת שהוא ישתמש בדברים שלי נגדי וגם אם כן אני סומכת עליו שזה הדבר הנכון, שהוא יודע מה הוא עושה ושטובתי תמיד מונחת לנגד עיניו.

היום הוא הודיע לי ששבוע הבא אני עושה את הקעקוע. יש לי רגשות מעורבים בנוגע לזה אבל אני מכבה את המוח, כי הוא מחליט.