מקום תחת השמש

״בסופו של דבר את רכוש״, הוא אומר ומושך אותי מהרגליים אל קצה המיטה.

30 שניות לפני:

זה שכואב לך ואת עייפה ולא רוצה, זה לא אומר שעוד 30 שניות אני לא אדפוק לך את הצורה.

לפני כן שוחחנו על הקעקוע, ״אתה רוצה לחטוף אותי ולכלוא במרתף ואני רוצה להרגיש ולהתחנן ולהתמסר מצורך, שנינו רוצים להגיע לאותה נקודה אבל הדרכים שלנו שונות״, אמרתי לו בצורה הכי שפוטה שיכולתי לגייס.

אח״כ שדפק אותי עד שאיבדתי תחושה בכוס הוא אמר, ״זה לא נורא לפעמים להיות כלואה במרתף, נכון?״.

נכון.

במקרה התנגשתי בפוסט הזה.

קראתי בחצי חיוך שנבע ממבוכה. אהבה מוציאה ממני את העוקץ, כלומר אין לי צורך בציניות, בסרקזם או בקצב מהיר כדי להדגיש עד כמה ייחודי מה שקורה לי, לנו. הקצב נהיה איטי, מכשף, אינטימי, המחשבות נהיות עמוקות, מורכבות וכבדות משקל.

מנסה לחפש את הקול המגניב שלי, את הכתיבה הקולחת, השוצפת מבינה שכרגע אין לי בה צורך.

הוא באמת ברברי, אני חושבת ביני לבין עצמי.

איך התאהבתי בברברי מזרחי? אני שואלת אותו בקול והוא צוחק צחוק גדול שממיס לי את המוח.

אני מלאה בו ובמה שקורה לנו, בחיים המשותפים שלנו, בתוכניות לעתיד, בהפריה ובשינויים ההדדיים, עד שכל מה שבעבר יכל להרחיק נהיה חלק מנוף חיי.

כשאהיה פחות מלאה בחשיבות עצמית ומחשבות כבדות ומורכבות אולי אוכל לספר כיצד מלך הברברים אילף את היצורה מארץ רחוקה שאני.

עד אז אתעסק באהבה.

זה לא שככל שהאהבה גדלה והקשר מתדהק אני אוהבת לקבל מכות. אני לא.

אומר בכנות שיש בתוכי איזו תקווה הזויה ולא מבוססת שככל שנלך ונתחזק המכות כבר לא יהיו צורך. זאת מחשבה מגבילה, אני מבינה אבל לא משנה כמה פעמים החיים בעטו לי בפנים נשארה בי אופטימיות שלא מרפה, שלא מוכנה לרדת ממני, נדבקת כמו זפת ונשארת לעד.

הוא מדבר על המכות יותר ממה שהן קורות בפועל ואני בלופ מחשבות בלתי פוסקות וחרדה מפני מה שלא קורה, בזכרון צלול למה שקרה.

לפעמים להיות לידו זה אומר ממש להרגיש את הזרם האלים שלו, הוא יודע לנהל אותו מולי ואני כבר מבחינה ומזהה אבל לא מצליחה להתרגל, לא לגמרי.

בהתחלה אמרתי לו, לא פעם, שכדאי שימצא מישהי בעלת צרכים זהים, מישהי שיוכל להתפרק עליה במכות וזה יעשה לה טוב, כי אני לא מסוגלת לחטוף את מה שהוא צריך, ״את תאהבי לקבל מכות״, הוא ענה תמיד.

כל פעם שהוא מחטיף, הוא בודק את רמת הרטיבות ואני מתפללת שלא יהיה כלום, תמיד הוא יוצא עם אצבעות רטובות ואמירה מבודחת, ״הכוס הזה בוגד בך, הוא שלי״. אני מנסה להגן על הכוס ואומרת שמדובר בהפרשות או שזה לא ככ רטוב אבל אני מודה שהתוצאה מחרמנת לי את הצורה, הדרך לשם מפחידה וקשה. הוא מקפיד לצלם את הסימנים בהם אני צופה מוקסמת אבל קשה לי להבין שהגוף החבול הוא שלי.

הבוקר הוא התעורר בסוואנה, הרגשתי את הזרמים בכל הגוף שלו, לא עזרו הצחוקים וכמה שניסיתי להקליל, רק כאב ראש טורדני איתו התעוררתי הקל במעט על הסיטואציה כי הוא חס עליי, בערך. הוא היה נחוש לנגוס בי, יכולתי להרגיש את הבשר שמתנתק לי מהגוף לתוך פיו והתחננתי בבקשה שלא יעשה זאת, הדמעות על סף להתגלגל מתוכי. ״תורידי את התחתונים״, הוא אמר, למרות שאני עדיין במחזור ונדחף לתוכי. ״הוא דפק אותי חזק ואמר, ״את תאהבי לקבל מכות, נכון?״, כן, עניתי.

ראיתי אותם במטושטש, כאילו מתוך זכרון, רק הצחוק המתגלגל החזיר אותי ושמעתי את הקולות ברור. הוא הרים אותה וסובב ואז זרק בעדינות על המיטה, כל הנפה של הגוף הקטן לוותה בצעקה מתרגשת ומיד אחריה צחוק רועם. רק כשחזרתי הרגשתי שיורדות לי דמעות, מיד חייכתי, לא הייתי עצובה אבל הרגשתי חסרה.

גם אני רציתי להיות ילדה עם כנפיים, שיכולה לעוף ולהיזרק ותמיד יהיה מי שיתפוס אותה.

בזמן שהוא הרים אותה, פעם אחר פעם, נזכרתי בכל הפעמים המעטות שהרימו אותי, בגילים שכבר זוכרים, נזכרתי איך הייתי כבדה לנושאים אותי, תמיד בהרגשה שהנטל כבד מידי. גם כשגופי היה קטן מאוד נתנו לי להרגיש שהמשקל שלי רב, אולי העיפו אותי באוויר אבל דאגו לקצוץ לי את הכנפיים, כנפיים של ילדה קטנה עלולים להיות בעלי משקל רב לאנשים חסרי יכולת.

יכול להיות שהזכרון שלי כמעמסה על אחרים הוא לא מדויק אך המחסור באבא עושה אותך מאוד כבדה, כבדה בפני עצמך, מעמסה על העולם, נטל על כל מי שאי פעם הניף אותך באוויר. אולי הם חששו שאראה בהם אבא ולכן היו חייבים להוסיף איזו מילה כדי להבהיר שאת הכובד שלי הם לא יכולים לשאת.

כשראיתי אותו מניף אותה, פעם אחר פעם, ידעתי שהיא לעולם לא תרגיש שהיא כבדה עבור אף אחד, כי האדם הכי חשוב בחייה מוכיח לה שוב ושוב שהיא הדבר הכי קל בעולם. הוא נושא אותה על כתפיו וזורק אותה, מניף אותה שוב והיא בטוחה בזרועות המגנות שלו.

לפעמים, כשהוא מחבק אותי לפני שאני נרדמת ולוחש לי מילים של אהבה אני מרגישה קלה כמו נוצה, מוגנת וילדה. שלו.

יש לי את הגבר שהוא האבא הכי טוב שהבנות שלו יכלו לבקש לעצמן. וזה מרפא בי משהו. 

היא שוצפת וגועשת, משנה אותי, עושה אותי חדה ורכה ופתוחה וטובה ועל הקצה ושרועה, היא מגדילה ומקטינה אותי, היא חמה וקרה וגם פושרת, היא יודעת להעביר בי את כל התחושות, לפעמים ממש במקביל, היא מעייפת ומרגיעה, מתישה וממלאת, היא עושה אותי טיפשה, רפת שכל וחסרת עמוד שדרה.

בלילה, לפני שאני הולכת לישון האהבה מלטפת אותי ולא מפסיקה עד שאני נרדמת. בבוקר, היא מחבקת אותי לחיקה ומעירה אותי בנשיקה. אני מפוצצת באהבה ולפעמים כשאני לא מאמינה שיש לי אותה היא נשפכת לי מהעיניים.

האהבה שלי היא יצירה, אולי אתלה אותה על קיר, אשב עם אהובי על ספה ואביט בה. אולי נוציא אותה לטייל מעט כדי שתנשום אוויר, אולי נשב איתה במסעדה טובה כדי שתתחזק. לא יודעת מה עושים עם ככ הרבה אהבה. אבל אני לומדת.

פעם אחת בחיים חוויתי מוות ריגשי. אחריו נשבעתי לעצמי שלא עוד, תם פרק האהבה בחיי וזה פשוט לא בשבילי. הצלחתי לדמיין ולהרגיש את הכלבים שיעטפו אותי ואף עשיתי דמיון מודרך להתרגל לחתולים עד שאוהב אותם באמת. לא מצליחה להיזכר בתקופה ההיא בלי גל של דמעות שמציף אותי. זה לא בגלל האהבה ההיא, שכל שנותר ממנה היא בועת זכרון, כאילו זה קרה בחיים אחרים. הסיבה היא מה שקרה לי.

מעולם לא הרגשתי ככ ריקה ובודדה כמו אחרי הפרידה ההיא.

הייתי כקליפה חסרת משמעות וכל מה שהכרתי לפניו כבר לא היה קיים בחיים שלי.

הקשר ההוא הוציא ממני דברים שהתקיימו בי מאז ומעולם ופרצו החוצה ולא ניתן היה לחזור אחורה, גם לא רציתי לחזור אחורה, אני אוהבת להתקדם הלאה. כל השינויים יצרו בי הרגשת בדידות כה עמוקה שלא האמנתי שאצליח להתגבר עליה אי פעם.

ניתבתי את ההרגשה ההיא לכתיבה. לדעתי, זה היה הזמן שהייתי בו הכי פוריה יצירתית, גם כי בדידות וגם כי כאב וגם כי היה לי הרבה תוכן שיצא ממני בשצף קצף. היום אני לא מצליחה לקרוא את מה שכתבתי אז, קיים בי פחד מצמית שהכתוב יבלע אותי ויחזיר אותי לתהום.

ואז הכרתי אותו.

אני זוכרת כיצד בחודשים הראשונים הוא אמר והתעקש שעצב וכאב לא גורמים ליצירתיות ובגדול הוא אמר בעדינות ולעיתים גם לא בעדינות, יאללה מותק צאי מהפוזה המיוסרת שלך. לקח לי זמן להשתחרר מזה אבל גם אולי מעולם לא השתחררתי. כשאת מרגישה בטוחה ושלווה בתוך מערכת יחסים השמחה תופסת את מקום הכאב והעצב, גם אם הם חלק ממני וטמונים עמוק בתוכי. נסחפתי עם השמחה, אני לא באמת אישה שמחה, מה שנקרא מלאת שמחת חיים. המילה שמתאימה פה יותר היא חיונית, כן, החיוניות התעוררה והשתלטה על העניינים.

בשבוע האחרון אני גדושה בדמעות שיוצאות מכל טריגר. אמרתי לו כמה אני זקוקה לשוב להרגיש את שמחת החיים שהייתה בי פעם, את הפתיחות לעולם וגם לבני אדם, היצורים הנוראיים מכל.

אני נוכחת לדעת שקארמה היא דבר אמיתי, מה שאת נותנת את מקבלת ואני זקוקה לכל החום והרוך שקיים בעולם, אותם אני מתקמצנת לחלוק עם כולם.

המטוטלת נעה מצד לצד, הצדדים הם מצבי הקיצון ואני מחכה לאיזון שיגיע. שכבר יגיע!

ההבנה שאני אישה של קצוות מקלה קצת, כי אני יודעת שאחרי שנים של קיצון האיזון ממש קרוב.

הוא היה אומר לי, ״איתי אין דבר כזה עצבות״, הוא צדק. גם בפיצוצים הכי קשים שלנו לא הגעתי לחצי מהתחתית שהייתי בה. ״את לעולם לא תהיי איתי בתחתית״, אמר וקיים.

כבר הרבה זמן שהתמסרתי לרעיון שהוא ואני זה לנצח, כעובדה קיימת ובעקבות המחשבות של השבוע האחרון הבנתי עד כמה אני תלויה בו וכמה אני מפחדת שהקשר שלנו יגמר, זאת מחשבה לא הגיונית, דמיונית אבל החשש אמיתי והפחד מצמית ואני בוכה ללא הפסקה וללא הגיון. אני אומרת לו שאני חייבת ליצור לי עולם משלי, עולם שאותו אני אוהבת, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב.

הוא מחבק אותי ומשעין את הלחי שלו על הלחי שלי (אקט שמרגיע אותי מיד) ״את יודעת שאת נעולה לעולם, את בחיים לא תהיי לבד״.

המילים האלה מפרקות אותי.

מעיל טרנץ׳ היה כרוך סביב ראשי, הזרועות עדיין בתוכו. פחות מדקה לפני נכנסנו לחדר, הנחתי את התיק על המיטה ונשענתי לקחת את המחשב שהשארתי קודם. הרגשתי את האגן שלו נצמד אליי, ממש רציתי לשטוף ידיים, התרוממתי וניסיתי להתחמק, המעיל כבר עטף לי את הראש, הוא הרים אותו מעליי ואת השמלה עד מעל האגן. ויתרתי על להתנגד ונעמדתי על ארבע על המיטה, מורידה את הישבן לכיוונו. הוא ליטף את הרקטום עם הזין שלו וירד לעבר הכוס, לא נכנס רק מעביר בעדינות. רציתי כבר להרגיש אותו בתוכי. ״היית טובה היום״, הוא אמר וירק על הזין שלו, הרגשתי שלא יהיו היום מכות. הרפתי. לקח זמן לכוס להבין את הסיטואציה כי עוד חשבתי על הידיים שלא נשטפו, הוא נדחף באבחה חזקה, הכוס הבין. 

אחרי שגמר בתוכי הרגשתי את הזרע זורם ממני למטה, התרוממתי וראיתי שהרצפה רטובה, הפיפי לחץ עוד מקודם, פניתי לשירותים והצטערתי שלא אוכל לאונן עם הזרע שלו. 

אחרי שאנחנו מתחבקות אני נשארת עוד כמה שניות ארוכות בתוכי, לברר מה אני מרגישה. הכל ריק, או שמא מדובר בזכרון עמום, כמו בית שהיה מונח על חלקת דשא והועף בשלמותו בהוריקן וכל מה שנותר זה צורת הבית, שקוע בתוך הדשא.

אני ככ רוצה להרגיש אליה, אני נוגעת בכתפה, התגובות שלה מעוררות תקווה, היא תמיד הייתה חמה, חמה בקונץ׳ - אחרי שהייתה שואבת את חומם של הסובבים אותה ומתכסה בחום הזה עד שנהייתה חמה כמו להבה בעצמה.

אני חשה את כאבי הפאנטום בדיוק באותם מקומות שנכרתה בם השייכות. השייכות אליה. הייתי מחוברת אליה, איתה הרגשתי הכי בבית. אפילו אחרי עשור של קשר מדשדש התעקשתי לקרוא לה ״החברה הכי טובה שלי בעולם״. זה המחיר של להתבגר, עם החוכמה והשלווה (אה?) מגיעים גם הכאבים האלה. זה כמו העצמות שמתחילות לחרוק, אני חושבת ומיד נזכרת שאמא שלי תמיד כעסה עליי על ניכוס גילים מבוגרים והתנהגויות שלא תואמות את גילי,  ״הזמן שלך עוד יגיע, לאן את ממהרת״.

מתעכבת על כריתת השייכות ומה שזה גורם לי להרגיש, בנפש. המקום שהיה שלי התפורר ולא בפעם האחרונה. הדישדוש בשייכות, עד הכריתה הסופית התרחש עליי עוד, גם זכיתי בחוויה המפוקפקת של ניתוק שייכות מגבר, תמיד זה נראה מאוד סופני ומוחלט.

כשהיינו נערות צעירות והיא הייתה אוספת אותי עם האוטו, היינו חגות במעגלים וצווחות שירים שהיום נראים לי ככ סאחים ואז היו כל עולמי, זרמו לי בורידים עד להתפקע החוצה בזיופים.

הרגשה של חיות, של נוכחות ביקום, של קיימות מילאה אותי במושב שליד הנהגת, הישבן שלי, שאז היה קטן, הרגיש שזה המקום היחיד והמיוחד שלו, הרגשתי בבית.

אמש, כשניתק החיבוק והרגשתי את הניעור העדין של הגוף שלה בזמן שהתרחקה ממני, ניסיתי לאצור את הריח שלה באפי, אולי משם תבוא הגאולה. כנראה ששלושה ילדים משנים לך את הריח וגם את צורת החשיבה.

כעת, בשלב אחר בחיים, כשאני כבר מרגישה הכי מגובשת והכי שייכת, אני מנסה להבין אם הרגשת הישבן על המושב שליד הנהגת זאת ההרגשה שאני מרגישה עכשיו.

מחר יהיה יום חדש, בערב נהיה לבד, אני ואהובי בעלי חברי השולט שלי, הלשון שלי ממש תתחרה בעצמה להיכנס הכי עמוק לתוך חור התחת שלו וכל המחשבות שלי יהיו כמו עשן הסיגריות שהיתמר מחוץ לחלון המכונית, כשנסענו על 120 והתפוגג.

להיחנק עד שכל האיברים רפויים והרגשת השפוטה מתפשטת לי בכל הגוף והנפש לחכות לכאפה שלא מגיעה לנזול לזין ולמצוץ עד ששומעת את הקולות שמטריפים אותי ומעודדים אותי להמשיך ביתר שאת ללקק ביצים ברוך ולאונן את הזין במקביל למצוץ את הכיפה ולאונן את הזין במקביל לשמוע את קולות ההנאה ולעצור בדיוק בזמן שהאורגזמה מציפה אותו לא להרוס לו את הגמירה ולהמשיך ללטף.

אולי היא כועסת שאני חווה את העולם בלעדיה, מהפעם הראשונה שחוויתי את העולם בלעדיה עברו מעל 20 שנה וכל פעם הפער נפער עוד קצת, מתהדק בקצוות. שנים שניסיתי לברוח ממנה ללא הצלחה וכשכבר הגיעה העדנה שבלהתבגר, התגובות שלה לא עונות על הצרכים שלי.

אני בים, השמש מלטפת לי את הפנים והמים דוקרים מרוב שהם קפואים, אני מספרת לה בעדות ראשונה מבעד לעננת הערק שאופפת אותי. אני מרגישה שהיא שמחה עבורי אבל היא לא מרוצה, האם קיים דבר כזה? לשמוח עבור אבל לא להיות מרוצה? אולי אם היא הייתה נמצאת איתי היא הייתה חשה את המים הקפואים זולגים על גופה המתבגר, לפעמים אני חוששת שהיא לא יודעת לדמיין.

בא לי שתשמח ללא פחד, שתשמח עבורי אבל תשמח גם עבור עצמה. ממנה ירשתי את השמחה בערבון מוגבל, כי תמיד משהו עלול להשתבש. פעם היא הייתה הורסת מסיבות עם אמירות כאלה, היא השתפרה באמירות אבל ניתן לחוש את המחשבות שלה כמו מכת״זית אימתנית שמכבה מסיבות.

כבר ויתרתי על לומר לה כמה השמחה שלה חשובה עבורי. זה נראה חסר משמעות, היא ילדה שכלואה בגוף של אישה אני מנסה לגייס אמפתיה, לא תמיד בהצלחה.

בסופו של דבר אנחנו נפרדות בברכות חמות לסופ״ש נהדר אבל אני מרגישה חסרה.

לפחות לא רבנו.