בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקום תחת השמש

״חשקתי להזדחל אל תוך גרונך בשנתך הטרופה.
שהחוסר בי יעביר אותך על דעתך, בכל רגע שתהיי לבדך; תהום בסביבותיך.
שארגיש את מחשכייך העמוקים, שאדע שהשינוי החל ושאת האוויר החלפת בי״.
לפני 8 חודשים. 29 בפברואר 2024 בשעה 15:24

כשהוא אומר לי לנשק לו את הנעליים בפרהסיה, לוקח לי רגע או שניים או נצח עד שאני זולגת לרצפה.

הנשיכות שלו.

היריקות שלו.

מכות.

כמויות סקס בלתי אפשריות, באמת. חשבתי שאני נימפומנית- טעיתי.

לבקש לאכול במשך כל היום.

שירותים עם דלת פתוחה תמיד.

דיווחים כל שעה כשאנחנו לא ביחד.

המעברים, בין אישה בזוגיות רגילה, לשפוטה נרצעת.

חוסר צדק במערכת יחסים.

חוסר שוויון.

להבין שזה שאני חכמה ושווה לא רלוונטי במערכת יחסים שלנו.

רגעים קיצוניים של פחד.

כשימים רבים ברצף החבר הכי טוב שלי בעולם הוא השולט שלי בלבד.

אי ידיעה של מה שהוא מתכנן לי.

חודשים בלי לגמור.

לומר ״אבא״, כשהוא שואל ״מי אני״, כשאני זועמת עליו.

ההבנה שהוא באמת יכול איתי כל מה שהוא רוצה הופכת למציאות ומעשים.

איפה קל לי?

כשאני משחררת את המוח ומבינה שזה הייעוד שלי. במיוחד לאחר שהוא מאונן לי עם הזרע שלו ומספר לי על כל מה שעומד להיות.

כשאנחנו ברחוב והוא מושך אותי אליו עם השיער ודופק לי נשיקה או סתם מושך לכיוון הרצפה.

לשמוע אותו אומר שאני ילדה טובה.

בין הזרועות שלו, בזמן שמרדים אותי בליטופים.

כשהוא רך אליי במילים ובמעשים, אני רוצה לשרת אותו לנצח.

כשאני נשברת, אחרי זה הכל קל.

לפני 8 חודשים. 28 בפברואר 2024 בשעה 15:50

בלילה הראשון ״ישנתי״ בפרוזדור על הריצפה, מעבר צר ש״רופד״ בשמיכה דקה וכרית, יכולתי לשמוע היטב כל תזוזה מחוץ לדלת ודרך החריצים למטה חדרו קרני אור שדקרו אותי בעין.

בלילה השני נדחסתי על אותה שמיכה דקה ואותה כרית בדיוק בשירותים הצרים והלא נוחים, נאלצתי לישון עם חלק גוף תחתון מחוץ לדלת. האסלה הייתה מימיני, מספר מטרים ממני, הדלת משמאלי, המעצור מונע ממנה להיפתח עד הסוף. סידרתי את הפרצוף לכיוון הדלת ודמיינתי שאני חטופה בתנאים טובים.

לבסוף ההתנגדות השתחררה בפחד מוות, הוא דפק את החגורה בעוצמה על המזרן, שפחדתי שהמזרן יקרע. אמרתי שאעשה כל מה שהוא רוצה והתכוונתי לכך.

הוא זיין אותי בכח אבל בעדינות מטמטמת והבטיח לי שאני אגמור על הכל כמו שלא גמרתי מעולם.

על כל המכות של השבוע שחלף, על הפחד וגם על הכניעה המוחלטת שלי שהגיעה וגם זאת שעוד תגיע.

הוא צדק.

לפני 9 חודשים. 22 בפברואר 2024 בשעה 22:03

השתן כמעט עלה לי לראש, מיד כשנכנסנו עפתי לשירותים וסגרתי אחריי את הדלת, הרגשתי שהיא לא נסגרת, הוא החזיק אותה ופתח, ״התרגלת להיות בשירותים עם דלת סגורה, לא לסגור״, הוא עמד שם והביט בי עד שסיימתי.

היום אני יודעת, נולדתי להיות השפוטה שלו. 

לפני 9 חודשים. 16 בפברואר 2024 בשעה 18:39

באחד מפרצי האהבה שלי, שגורמים לי להטרלל ולהתנהג כיצורה הנזקקת ביותר על פני האדמה, תהיתי איך נוכל לחזק את הקשר שלנו שיתאים לקצב פעימות הלב שלי באותם רגעים. בד״כ בקשרים יש שלבים, אני החלטתי מגיל צעיר מאוד שאין לי עניין בשלבים של אנשים אחרים ושאני מעוניינת לחיות את חיי בצורה שונה לחלוטין. בת אדם אנוכי וגם חלק מנוף מולדתי ואין זה מפתיע שכשמגיעות מחשבות כאלה של קירבה בלתי אמצעית המוח מתיישב עם המציאות המוכרת.

הקירבה הכי קרובה שעולה על הדעת היא ילדים משותפים, היש קרוב יותר מילדים משותפים שנוצרים מתוך אהבה?

כשרק הכרנו הוא הבהיר לי שהוא מעוניין בעוד ילדות/ילדים ואני, שלא רציתי לשמוע על זה בכלל אמרתי לו שאני מסתפקת בבנות שלו ואין לי רצון וגם לא יהיה לי רצון בילדים משלי. הוא לא האמין אבל אמר שהוא בוחר בי, גם אם לא יהיו לנו ילדים משותפים. שיחות רבות ניהלנו סביב נושא זה, הוא אמר שלעולם לא יכריח אותי (למרות שהוא יכול) (בבקשה, בלי להזדעזע מכל משפט ומילה שאני כותבת) ואני הרגשתי הקלה.

הפעם היחידה שבזיק של רצון עלה בי בהקשר זה היה בשבועות של אחרי ה 7.10, הזעזוע שעברנו שם ביחד והרגשת הסוף המצמררת הפעילו בי את כל התחושות הכי קמאיות, כמו כל נושא בחיי, גם נושא זה עבר חשיבה מחודשת. כשסיפרתי לו הוא אמר שזה נובע מתוך טראומה ולא בטוח שאני רוצה את זה. לא סתם אני מטורפת על התחת של האיש הזה.

בחזרה לפרצי האהבה שלי והצורך להתקרב עוד, חשבתי כיצד עוד אפשר להתקרב ושאלתי אותו. אני רוצה להיות הכי קרובה, הכי חשובה, הכי משמעותית. איך מגיעים לזה בלי להתחתן, להביא ילדים, להיות כמו כולם?

לפעמים כשאנחנו ביחד ומתנהלים כמו משפחה אני יכולה להרגיש איך הכל מתגבש לכדי הרמוניה מופלאה אבל זה ככ חמקמק ואני רוצה להרגיש את זה תמיד.

הוא הרגיע אותי ואמר שמה שיש בינינו מספיק חזק וילך ויתחזק. אנחנו משפחה.

לפני 9 חודשים. 15 בפברואר 2024 בשעה 15:36

הארון מפורק בבגדים, צבעוניים, צעקניים וגם קלאסיים, רכים ועדינים. אני לא מתלבשת לפי צו האופנה אלא יותר לפי צו הקמתי בבוקר והרגשתי.. זורקת על עצמי משהו שמשקף ויוצאת ליומי.

הבגדים הם עוד דרך לביטוי עבורי, תמיד מרגישה שאפשר עוד ומתפתחת סביב זה.

בחודשים האחרונים התרחבו לי הציצים והתחת, למעשה התנפחתי כולי וערימות של בגדים נותרו יתומים, מחכים לימים שיעלו עליי שוב. אני צרכנית חכמה, עם דחיפות לעניינים בוערים כמו תרבות צריכה מערבית, זיהום ואקלים, לכן דואגת לרכוש בגדים איכותיים שישרתו אותי לטווח רחוק. בקיצור יש לי רגשות לבגדים שלי.

שלחתי לו סרטון עם שלל אאוטפיטים, התלהבתי נורא מהתוצאה וחיכיתי כל היום שיהיה לו זמן להציץ ולהתרשם. אחרי שכבר הביט הוא הגיב שהוא מזכיר לי שאני לא מוכרת את עצמי בצורה כזאת ושיש שם כמה פריימים שלי חשופה.

כל מנגנוני ההגנה שלי נזעקו, נעלבתי.

חשופה? אני? יותר בעלת וויב של איכרה! איכרה בסטייל, עם טוויסט במקסימום אבל עדיין איכרה. לא הצלחתי לשתוק מול הפגיעה והעלבון שחילחלו לי לכל התאים.

למחרת דיברנו על זה, ידעתי שהתגובה שלי עלולה לעלות לי ביוקר, מצד שני אל תיגע לי בבגדים, בבקשה! התגובה נבעה בעיקר לאור העובדה שהוא יודע שאני צנועה בבפנים שלי, שהצילומים והבגדים לא נועדו כדי להאדיר את היופי שלי אלא כדי לבוא לידי ביטוי.

אמרתי לו שאני מרגישה שהוא מדכא את הנשיות שלי, ״שאני אבין את עושה לי גזלייט?״ הוא שאל, מיד עניתי שלא ושאני רצינית, גם ככה העלייה במשקל הורידה לי את כל הבטחון ואני מרגישה כמו גוש חסר צורה, זה מתבטא בהליכה שלי, בעמידה שלי ובכל תנוחה. ״את רוצה שנחזור לזה שאת לא יוצאת מהבית בלי שבחרתי לך מה ללבוש לפני?״

לא.

לפני 9 חודשים. 15 בפברואר 2024 בשעה 10:16

בידיים חשופות הוא מוצא אותי. בונה אותי לבנה אחר לבנה, מטייח, מחדיר את החומר בין החריצים. הוא אוהב לגעת בתוצאה פעם אחר פעם כדי לראות כמה זה חלק. אני אוהבת שהוא נוגע.

הוא בונה בי בית, הוא במרכז של הבית והכל סביבו. גם סביבי. סביבנו.

הכאפה הפתיעה אותי והעיפה לי את הלסת, זה לא חזק הוא אמר. הוא המשיך להסביר לי שעוד לא הגענו אפילו לאחוז מהכאב שיביא עליי, אחרי שהראה לי צלקות מרהיבות בישבנים מהודקים. זאת יכולה להיות אני? ניסיתי לבדוק עם עצמי, זאת יכולה להיות אני. רק צריך לחוות כאב חורך כדי להגיע לזה, מה שמעמיד את כל הסיפור, שוב, בסימן שאלה - זאת יכולה להיות אני? לדעתו כן.

אני כבר רטובה מידי וגם הדם זורם ופועם בתוכי, ״תתחנני לשתי הצלפות עם החגורה״, המילים מפתיעות אותי אבל פחות. זה ככ לא מתאים עכשיו, בדיוק מניתי בפניו את כל הסכנות שיכולות להיות במכות חזקות, מחכה לשמוע את התשובות שלו שירגיעו לי את הנפש. לזה לא ציפיתי. ״אם את רוצה שאגע ברטוב, תתחנני״. באמת שרציתי להתחכם ולמשוך את זה כמו שעשיתי פעמים רבות, מידי, אך במקום שמעתי את עצמי מבקשת לקבל הצלפות. בסוף התחננתי. בשונה מבד״כ, הפעם זה היה מהיר וחד, טאח טאח וזה נגמר. רציתי לבכות אבל יותר מהכל רציתי לחטוף את זה כמו שפוטה טובה. כמו השטיח שאני רוצה להיות. והצלחתי.

כשהוא נגע בי הוא סיפר לי על כל מה שהוא הולך לעשות לי כל החיים. לקחתי את כף רגלו וליקקתי אצבע אחר אצבע, מאזינה בקשב רב למילים. האצבעות שלו מעסות לי את הדגדגן בזמן שאני דוחפת את כל כף הרגל לתוך הלוע, מנסה ללקק את כולה. הוא אמר שיהיו לי צלקות כמו בתמונות, את תוכלי לספוג הכל, את תהיי הכי טובה ואז הוא תיאר את כל הפעולות שאעשה בתור משרתת טובה, את הפעולות היומיות, מהרגע שהוא קם ודורך עליי כדי לרדת מהמיטה ועד הכנת הבגדים שלו לילה קודם. הוא מוסיף שאני תמיד אכין אותו לפני מפגשים מיניים עם אחרות שיתקיימו על הראש שלי, ״אני אזיין את כולן תמיד מול העיניים שלך, בזמן שתהיי בכלוב״. ״והכי מצחיק אציג אותך בתור הפילגש״. ״יום אהבה שמח פילגש״.

גמרתי כמו הר געש מתפרץ.

לפני 9 חודשים. 14 בפברואר 2024 בשעה 1:29

אני נקודה קטנה ומצומצמת, חור שחור שנבלע שוב ושוב בתוך עצמו. אני הולכת ומצטמצמת אבל יש עוד לאן לקטון.

אפס יכולת לקבל ביקורת עושה לי בלאגן בראש, הוא מסרטט לי קו מאוד ברור שאליו אני מוכרחה לחזור כשמתקיים הבלאגן, אצלי, בראש.

כשאני טועה אני מרגישה לא שווה, לא ראויה ועושה לזה היפוך. אני שוכחת את כל ההסכמים והשיחות ומתעללת בעצמי בראש. קשה לי להתמודד עם חוסר הצלחות ועם הטעויות של עצמי, שנים רבות מחיי נמנעתי כי פחדתי שלא אצליח, בכל תחום וכעת אין לאן לברוח, יש מרכז שמסורטט בקו שאותו הוא מצייר במילים או פיזית במעשים, במרכז הזה כשאני טועה אני משלמת, הוא רחום וחנון ושקול ולפעמים הוא סופג את המעידות שלי אבל לפעמים הוא לא.

מרגישה הקלה שאני כבר מזהה את המקומות האלה לפני שאני שורפת שדות של קירבה ואמון ומתרגלת את המוח לחשוב נכון.

תוהה אם ביטול עצמי מוחלט אפשרי. אני מרגישה שהשתפרתי אבל אז פתאום בורחת לי מילה או מתקיימת בתוכי מחשבה שמאכזבת אותי נורא. אנחנו רוצים אותי שטיח מרצה ומהנהן בחיוב לכל גחמה אבל אני מתקשה.

לאחרונה אני עובדת על עצמי חזק בלסתום, פשוט לבלום את הלוע, לבלוע את המילים ולהחזיר אותם לראש בתקווה שיתמוססו שם. זה מצליח לי לפעמים.

אני שמה לב שמה שקשור לאי צדק, בעיניי, מעורר בי התנגדות חזקה מאוד. הדיפולט אמור להיות קודם כל לסתום ולהגיד אמן ואח״כ לשאול שאלות, לבקש בקשות, לרוב או לפחות בחצי מהזמן זה מצליח לי אבל אם מרגישה שנגרם לי אי צדק הנפש והתודעה משתוללים נורא ומשפיעים לי על החשיבה ועל המעשים ועל המילים שאני פולטת.

התרגול הבא הוא איך להיות מבוטלת, חור שחור, נקודה מצומצמת ביקום, גם כשאני מרגישה שנעשה לי אי צדק. מה שנקרא, תמצצי ואח״כ נדבר.

סתם. אף אחד לא קורא לזה ככה אבל אולי כדאי שכן יתחילו.

הנה עוד ניסיון להקליל את האווירה במשפט מטומטם במקום לעשות תרגילים עם הלשון לקראת ליקוק תחת עמוק וארוך.

לפני 9 חודשים. 12 בפברואר 2024 בשעה 12:35

הצחוק המתגלגל שלו - כשמשהו מצחיק אותו בהפתעה, מצחיק מבפנים, בספונטניות, יוצא לו צחוק שממיס אותי, אני יכולה להתאמץ שעות בלהצחיק אותו כדי לשמוע את הצליל הזה שיוצא לו מהבטן, הפה שלו נפתח, השפתיים עושות חצי תנועה שמאלה והעיניים מאירות. הצחוק הגברי הזה קונה אותי כל פעם מחדש.

״אתה האבא הכי יפה בעולם״ - המפגש של הזרועות שלו בגוף הקטן של הבנות שלו כשהוא עוטף אותן בחיבוק משרה בי ככ הרבה בטחון ורוך. אני מביטה בו עוזר ותומך בגדולה לטפס על החבלים, חותך את האוכל לחתיכות קטנות עבור הקטנה, מתכנן תוכניות משפחתיות עבורנו ותמיד, בכל זמן ושעה, לא משנה איפה הוא נמצא הוא יגיע אליהן אם הן צריכות אותו. כשאנחנו נכנסים לשנוץ וכל אחת בתורה אומרת לו שהוא האבא הכי יפה בעולם ומתכוונות בשפה הילדית הממיסה שלהן שהוא האבא הכי טוב שיש, אני מיד מסכימה בלב ומאשרת בחיוך, במקביל אני חווה תיקון קטן, היקום סידר לי חוויה מקיפה לאיך דברים אמורים להיות.

האבירות לא פסה מן העולם - בחיים הוא לא נכנס או יצא מדלת לפניי, תמיד פותח לי את הדלת עם מחוות יד שמכוונת אותי קדימה. אני שפוטה שהיא נסיכה סקנדינבית.

הוא גם תמיד מחכה שאתחיל לאכול לפניו או ביחד איתו. הוא לעולם לא לוקח את הביס האחרון, זה מעצבן אותי אבל אני ככ מכורה אליו שכבר לא אכפת לי.

המגע שלו. רבות נכתב על המגע הזה, לא מספיק.

״יש לך פרצוף ככ נשיק״ - הפרצוף שלו נוצר בשביל הנשיקות שלי במצח, בלחיים, בין העיניים, בעיניים, ברקות, בשפתיים ובכל פיסת עור. יש לו פרצוף רך באופן בלתי צפוי ואני יכולה לצלול לתוכו שעות.

הכימיה בינינו - כשרק הכרנו אמרתי לו שאני ממש יכולה לראות את הילד שהוא היה, אני מביטה בו והילדה שהייתי רואה פיזית את הילד שהוא היה וצוהלת, הראיה הזאת טילטלה את עולמי, האם הכרנו בכל הגלגולים?

אדם שמשתפר - מעולם לא הכרתי אדם שמשתפר בצורה כה עקבית. כשהוא מחליט משהו הוא מסתער עליו ולא רואה בעיניים.

מאז שהכרנו הוא השתפר בכל תחום וזה משפיע גם עליי, אני רוצה להיות הכי טובה עבורו.

דם חם - האש שלו מחממת, מאירה וגם שורפת אותי. אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה.

 

אתמול היה לי רגע של הצפה רגשית, סערתי והכל יצא לי דרך העיניים, דמעות והתייפחות וצורך בנשימה שלו קרוב לפה שלי. התחלתי לפחד. כשטוב לי אני בפחד שהטוב הזה זמני, שהוא תכף נגמר. הוא לקח אותי לסיבוב בים ופירק את הפחדים שלי. בלילה הוא נתן לי לגמור. הגמירה הייתה שונה בעוצמתה אחרי חודשיים כמעט שלא גמרתי ככה. לפני כמה שבועות או ימים אמרתי לו שאני חושבת שלא אצליח לגמור עוד בעוצמות החזקות של פעם - אחרי שדיכא לי את הגמירות ואסר עליי לגמור יותר מחודש לא הצלחתי להגיע לעוצמות האלה - ״את תגמרי בעוצמות שאני אאפשר לך״, הוא אמר. וצדק.

לפני 9 חודשים. 9 בפברואר 2024 בשעה 21:22

״תתפשטי ועופי לעמוד בפינה.

 

נכנסנו למכולת והרגשתי מאוד גבוהה, צוציקית בידיים הגדולות של אבא. אבא שלי גבוה ובשביל הפעוטה שהייתי אז זה נראה עצום. הוא הרים אותי כאילו לא שקלתי כלום ונשא אותי בידיו כאילו היינו רוח שנושבת לתוך החנות הקטנה.

כשעמדנו מול המוכר, אני בזרועותיו, במשבצת הפנויה היחידה, כי מלפנים הייתה הקופה ומאחורי המשבצת המשך החנות הקטנה, שם עמדה סחורה למכירה, אבא שלי אמר בהתלהבות ״את יכולה לקחת כל מה שאת רוצה״, אני הסתכלתי על הכל ובחרתי דבר אחד, אבא שלי הביט בי מאוכזב וחזר, ״את יכולה לקחת כל מה שאת רוצה״, לקחתי בחשדנות עוד דבר אחד, ניכר שזה לא מצא חן בעיניו כשאמר, ״את לא מבינה מה אני אומר?״, לא זוכרת עוד רק שהייתי ממש במצוקה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי דרוכה מול אבא שלי, הוא מעולם לא הכה אותי אבל היה מספיק מבט אחד או איזה אינסטינקט של ילדה/חיה כדי לרעוד בכל הגוף. הייתי תמיד דרוכה לידו, פחדתי מאבא שלי פחד גדול והוא בחיים לא הרים עליי יד.

 


————-

 


בחזרה הביתה השיחה עברה מספר שלבים, באחד מהם התחלתי לאבד סבלנות ורציתי להבין משהו, לפני זה עוד שוחחנו רגיל, עכשיו כבר הייתי להוטה, זרקתי שאלה אחר שאלה. בשלב הבא הוא צרח ״תסתמי כבר את הפה ותני לי לדבר״. המוח שלי נכבה.

כמה שלבים אחר כך הוא אמר שהוא מציע לי לצאת מעצמי ולהירגע מיד.

שלב אחרי הוא דחף את האגודל שלו לפה שלי, זה לא עזר.

מיד כשחזרנו הביתה הוא משך לי בשיער והשעין את הראש שלי על כתפו, בידו השניה הוא חנק אותי והוביל אותי למיטה, הוריד לי את המכנסיים והתחיל לדפוק אותי חזק.

אחרי כמה כאפות שורפות בתחת הוא ירד ממני.

לא הצלחתי לצאת מעצמי, המחשבה עוד הייתה באוטו ובצעקות שלו ובהתחבטות שלי עם עצמי למה אני לא מצליחה להניח לזה. כעסתי עליו בליבי שאנחנו נכנסים שוב לתוך מערבולת שפחדתי שתהיה כמו בעבר. ניסיתי בכל כוחי לעצור את הדמעות, הרגשתי צודקת אבל מעבר לצדק ולאגו פחדתי שהכל סתם, כל התהליך וכל הדיבורים והקירבה הייחודית הזאת לא אמיתיים.

״את מוכנה לשרת אותי הלילה?״,

לא, עניתי.

״תתפשטי ועופי לעמוד בפינה, את לא זזה״.

התפשטתי וצעדתי לפינה. עמדתי כמה דקות עד שאמר שהוא נכנס להתקלח. המוח שלי והלב שלי והדם שלי רתחו ולא יכולתי להתנתק מהעלבון וחוסר היציבות שחוויתי באוטו, הרגשתי שכל עולמי חרב עליי.

הוא ניגש אליי והניח גרביים ביד שלי שהייתה מחוברת ליד השניה מאחורי הגב. אח״כ הכניס את התחתונים שלו לרצועה של החזייה, הוא דפק לי שתי סמוחטות אחת על חזה ימין ואחת על חזה שמאל, מיד זלגו הדמעות. הרגשתי בד מכסה את ראשי בחבטה, אלה היו מכנסי טרנינג שלו שהוא זרק עליי וקלע בול. ״תהיי קולב״. התייפחתי וניסיתי להחריש אבל לא בהצלחה.

שמעתי אותו זז בחדר, הוא התקרב אליי והכניס לי שקית עם זבל לפה, ״את מתלה לפח״.

הדמעות זלגו בזמן ששמעתי את השירים והמים הזורמים מהמקלחת, היו סה״כ 3 שירים עד שיצא.

״את עדיין לא רוצה לשרת אותי?״,

רוצה,

״את אומרת את זה כי את רוצה לשבת?״

כן,

״תמשיכי לעמוד, אנחנו נשמיד את האגו שלך״.

אחרי עוד דקות הוא הסכים לי לשרת אותו וללקק את רגליו. את הביצים שלו. את התחת שלו. התאבדתי על התחת שלו, הרגשתי איך אני מצליחה לחדור עם הלשון עד שלא היה לי חמצן במוח.

באחת המנוחות הוא זיין אותי וגמר בתוכי. הוא הסכים לי להחדיר את הזרע לעור.

הוא נשכב לידי והראה לי סרטון שבו אני מלקקת את רגליו בתאווה, ״את משתפרת״ הוא אמר והרגשתי גאה.

״הבטחתי לך שאת בחיים לא תהיי יותר דרוכה, לא הייתי צריך לצעוק״, הוא אמר ואני התחלתי לייבב, לקח לי זמן להירגע, איזו הקלה הרגשתי שהוא מבין מה קרה, שהוא רואה אותי, שהוא בעדי, ״את משתפרת מאוד״, הוא אמר והלב שלי צהל.

״אל תשכחי שמותר לי לעשות איתך כל מה שאני רוצה״.

לפני 9 חודשים. 4 בפברואר 2024 בשעה 23:31

״אני חושב שאת כבר מוכנה לכלוב, נותר לי רק לקנות לך את המסכה של החזיר, בעצם אולי מסכה של פרה, עם חור רק לפה כדי שתוכלי למצוץ. אראה לכולן את הפלאגים שלך ואיך אני דוחף אותם לתחת השמן.״

יצלמו? 

״בטח שכן אבל רק אני.״