מקום תחת השמש

*זה נגמר בארבע הצלפות דילגית סה״כ. לא היה משא ומתן לפני ולא ניסיתי אפילו לשנות את דעתו, זה הקל עליי במידה מסוימת, יש משהו מרגיע בהשלמה.

בתקופה האחרונה משהו השתנה במיניות שלנו, הוא דופק אותי בצורה כזאת שלפעמים אני לא בטוחה שיש לנו גוף נפרד. הסנכרון והכוונות וכנראה שגם מיקום הירח יוצרים הרמוניה וגם כשהוא דופק אותי 4 פעמים ביום (כן) מעבר לכך שהכוס דואב ותשוש, ההרמוניה קיימת. הוא לש אותי כמו בצק ומלקק אותי כאילו אני גלידה ודופק אותי כאילו הוא מסמר שחייב להידפק לקיר.

כשהוא גומר בתוכי, הוא נשכב לידי ומספר לי דברים עליי, הוא נוגע בי ולפעמים מרשה לי לגעת גם, להחדיר את הזרע בעור.

השלמה התפשטה בי וזה הרבה יותר נעים לחיות ככה. זה נעים ורגוע.

כשהוא גומר בתוכי, לפעמים אני מושכת את המקלחת כי הריח שלו מעורבב עם שלי גורם לי לבעבע מהרחם.

הוא אמר שהייתי ממש טובה בחודש האחרון וזה גרם לי לגאווה אבל גם לחשש (אין בלתי ממני, יודעת) חשש כי אני צריכה להגביר ואני ופרפקציוניזם זה קרב אבוד מראש שבו אני תמיד מפסידה אבל הוא סבלני, מאוד.

*לילה אחד שלא ישנו ביחד הוא הסכים לי לראות סרט עד 22:30, ב 22:34 שלחתי לו הודעה ששקעתי בסרט ולא שמתי לב לשעון. הוא אמר שיהיה עונש.

אחרי שהצליף בי הוא זיין אותי עד האיברים הפנימיים וציין שהייתי טובה לפני ובזמן שחטפתי, ״חוץ מקצת התבכיינות היית טובה״.

פרץ של אומץ התנגש בי ושאלתי אם אפשר לגמור. הוא הסכים.

אחרי חודש גמרתי ככ חזק, לא יודעת איך אני ממשיכה למלמל שלום לשכנים שלי.

לפני שהוא הסכים הוא ציין באגביות שאחרי הגמירה תתחיל השנה מחדש, אמרתי שאני לא מעוניינת לגמור אם כך, הוא הביט בי ואמר ״כאילו שזה תלוי בך״.

הכנתי אגרול צמחוני טעים בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אני שולחת לו בהתלהבות את הממצאים ואת התעופה העצמית שבאה איתם.

״תקשיב, הכרוב הסגול והטופו מקנים לזה טעם של בשר״.

״תמונה בבקשה״.

״ לא נראה להיט אבל זה טעים״, אני מוסיפה מתחת לתמונה.

״ לא אמנע ממך לאכול את זה עכשיו, אני רוצה שתהני. רק תביני מעומק נשמתך שיכולת כרגע לשבת ולבהות בזה ולרייר עבורי.״

״זאת המהות, נכון?״

״כן״.

הוספתי חלפיניו, אולי זה יפתח לי את הסינוסים, או יגרום לי להרגיש בזיק של טעם. הבצל כבר חרוך כמו שאני אוהבת, ערבוב אחרון וזמן הביצה המקושקשת היטב הגיע, נשפכת לתוך המחבת.

התוצאה הייתה מרשימה ככ שלקחתי עוד כמה רגעים להביט לפני שדחפתי את החביתה של הביוקר לתוך פיתה עליה חרדל איכותי שפותח סתימות של חורף, עלי חסה שנותנים את הקראנץ, עגבניות מיובשות ומלפפונים בחומץ משהו אמריקאי מהונדס כזה, הפיתה רגע אחרי שיצאה מהטוסטר, קשה בדיוק ברמה שאני אוהבת. יצירת אומנות לעת ערב.

המראה של החביתה המהוקצעת נשאר איתי עוד, חקוקה לי היטב עם כל ביס וביס, הרגשה חזקה של בית.

הלילה כמו אתמול, לא נישן ביחד וחשבתי כמה הייתי רוצה שיטעם מהדבר הטעים והפשוט הזה, פשוט כמו שאנחנו אוהבים.

כבר יומיים שאני מסתובבת כאילו חסר לי איבר, הוא אמר לי שזה יקרה, ״כשאת לא איתי אני רוצה שתרגישי שחסר לך איבר״, אולי זה קרה מהר מידי אבל איזו הרגשה של חוסר כשהאיבר הכי חשוב בגוף שלי שלו לא עליי.

היום של אתמול היה קשה מנשוא, רק בערב הצלחתי לבוא לידי פורקן ככל שהמשכתי לכתוב לו, הודעה אחר הודעה שמסבירה לו לפרטי פרטים כמה אני אוהבת אותו, זקוקה לו, לא יכולה בלעדיו, שלו עד העצם, הכל שלו, רק שלו, עבר, עתיד, הווה, חלומות, הרגשות, תחושות ומאווים, הכל שלו. ״אני אוהבת אותך, אתה שומע?״, התחלתי בהודעה הזאת שהקיאה ממני את הלב ואת הנשמה. הוא נתן לי לאהוב בהודעות והבטיח לי שהוא אוהב אותי לא פחות.

הבכי יצא לי מהמקום הכי עמוק בתוכי, מקום שחשבתי וקיוויתי שלא יצאו ממנו עוד תחושות, כי זה במקום הזה שבו שורף מרוב אהבה ונזקקות.

נשבעתי לו אמונים אתמול, בהודעות, בוכה ומתייפחת אהבתי אותו כל כך, גם היום, גם שלשום. ״את מוצפת היום?״, הוא שאל מספר פעמים היום. מוצפת באהבה וצורך וזקוקה לידיים הטובות שיודעות לגרום לי להרגיש בבית.

״זה מה שהרעב מוציא ממך״ הוא אמר, השבתי שזה לא קשור לרעב מיני, ״הרעב אף פעם לא מיני״ הוא אמר ואני הבנתי.

תחילה הלשון שלי מנסה להשיג את עצמה, במין מירוץ לא הגיוני ביני לבין עצמי עד כמה עמוק אני יכולה להגיע, בתחרות הזאת אין מנצחת והמחשבה הזאת מרגיעה אותי, אני מרפה קצת ומלקקת יותר ברכות, יוצאת קצת מהחור ומלקקת מסביב. כשהוא אומר שהוא חושב שאני מוכנה שהוא יחרבן עליי, אני נעצרת לפחות משנייה, נותנת למילים שלו לחלחל בתוכי ולרעד, שיוצר צמרמורת של גועל, לשטוף אותי. אין מצב שהוא רציני אני חושבת ודוחפת את הלשון יותר עמוק, מנסה לגרום לו להרגיש כמה אני מוכנה להישטף בתוכנו, להיבלע בתוכו. אבל המוח מבועת, הוא לא רציני, אין מצב אני חושבת ונזכרת כשהוא דחף לי את הנר לתוך התחת בכזאת עדינות ואז נישק ברוך.

מתישהו הוא אמר שהוא הולך לחרבן עליי, אין מצב.

הוא דפק לי סמוחטה לעין, יצאה לי צעקה ומיד דמעות, אני עוצמת עיניים חזק, כאילו שהמאמץ יעלים את הנוזל החם מהפרצוף שלי. ״אנחנו אומרים רק את האמת״, עוד שפריץ של רוק עף לי לאזור הפה, אני מתייפחת וגלים של גועל עוברים לי בגוף, מרגישה שהפרצוף שלי נמס ככל שהיריקות מתחזקות.

-

אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם וביקשתי שיקרא הוא אמר: ״כן עניתי לך על השאלה, אמרתי לך שאת חוזרת כי אני היחידי שלא יתקפל, אני אכזרי כמו שאת צריכה ואת תמיד תחזרי כי את אוהבת״, לא זכרתי שענה את זה ואמרתי לו שזה לא משנה את מה שכתבתי כי זה בעצם תהיות שלי עם עצמי והתשובה שלו ללמה חזרתי לא רלוונטית לפוסט.

-

אחרי היריקה השלישית או המאתיים הוא אמר לי לא לנגב את הפנים ולגשת ללקק לו את הרגליים, מיד התחלתי לייבב והתחננתי לשטוף את הפנים, הוא הסכים לי ומיד עפתי לשטוף.

-

התשובה שלי לא מצאה חן בעיניו והוא ביקש שאשנה את מה שכתבתי בפוסט כי זאת לא האמת וזה לא מה שהוא אמר, נעלבתי ממש ולא הבנתי מה הוא נדחף לי לפוסט, זה הבלוג שלי וזאת האמת שלי ובכלל, התשובה שלו לא משנה את מהות הפוסט, הוא לא הניח לי.

אחרי שמחקתי את המילים המפורשות שכתבתי - ״הוא לא ענה״ לשאלה ששאלתי: למה אני חוזרת גם אחרי מכות, הסתובבתי וניסיתי להירדם.

-

כשחזרתי מהמקלחת ירדתי להתחבר לו לאצבעות הרגליים והתחלתי ללקק. בהתחלה בלי חשק וככל שהלשון שלי ליקקה הגוף התמסר, שמעתי אותו אומר שהוא לא מחטיף לי כי אני עדיין חולה ושהוא יודע שאני זקוקה לאכזריות שלו, זה דירבן אותי להמשיך, ליקקתי בתאווה.

-

״את כותבת רק בשבילי, הבלוג שלך הוא שלי ואת תכתבי שם רק אמת״.

הרבה זמן לא הרגשתי סמרטוטה בעלת משמעות כמו כשמצצתי לו את כפות הרגליים ביסודיות ואז מצצתי לו את הזין עד שגמר. את כל הזרע שאבתי מאזור החלציים, רציתי לבלוע אבל לא הצלחתי. ניקיתי אותו והרגשתי טוב.

שקענו לתוך השיחה כמו נוצה בסיחרור, בד״כ זה מתחיל רך ורגוע ופתאום אני מוצאת את עצמי בתוך סערה בלב ים עם גלי ענק מכל עבר. כבר למדתי לשחות בסערות שהוא מחולל עליי אבל לא רק כדי לא לטבוע, אלא כדי להבין, ההגנות כבר מושלות מהר יותר, יש עוד לאן להשתפר.

הגרף מסמן עלייה ביכולת המשחק שלו בגוף ובנפש שלי, אני עדיין לא על הקצה למרות שאני אומרת שכן. אני כל הזמן רוצה לראות שהוא יכול עליי, הצורך הזה עולה לי בבריאות, כי אני מסרבת להבין (שעל פניו) הוא נותן הכל בקלות ואין צורך לריב אבל היד החזקה שלו מוכנה להרגיע כל התלבטות, התחבטות או זיון מוח ואני רק מחכה להזדמנות לקחת בכח מה שניתן לי בקלות.

פעם כתבתי פה על נצח וכמה זמן זה נצח בשנים, הוא שאל אותי אם פעם רציתי ללכת על אמת ואני עניתי שכן, רציתי ללכת מספר פעמים, כשהוא שאל למה לא הלכתי אמרתי שהלכתי אבל לא יכולתי שלא לחזור. וזה נראה לי מעט ילדותי ולא אחראי להתייחס לאהבה הזאת כאל ברירת מחדל, כאילו יש כח, על, חיצוני אלינו שפשוט מושך אותי אליו וזה די נכון בצורה מסוימת אבל לכח על הזה יש שם, זה נקרא כימיה.

בזמן שהוא ליטף לי את הכוס ונגע בנקודות שהוא יכול להגמיר אותי בהן בדקה, שאלתי אותו חצי מסוממת, למה חזרתי כל הפעמים ההן, כאילו אצלו התשובה, הוא ביקש שאציין את כל הפעמים שבהן רציתי ללכת, ״תעלי קונפליקט, כמו שאת יודעת״, הוא אמר ואני כבר התחלתי לגלגל בראש את ההיסטוריה הקרובה.

לפני מעל חודש, בציון השנה שלנו, היו אמורים לקרות מספר דברים, הייתי אמורה לעשות קעקוע סביב השם שלו ושלי והוא היה אמור לצרוב אותי. בעקבות המלחמה הרעיון הזה מעורר בי אי נוחות בלשון המעטה, אז כרגע זה בהולד, כמו הגמירות שלי.

הרצון שלי ללכת, סבב תמיד סביב האירועים האלימים שהיו בינינו, כל פעם שהמכות היו ״אמיתיות״, ברחתי על נפשי. לא הבנתי איך אפשר לקבל כאלה מכות ולרצות להישאר.

הפעם הראשונה הייתה כשמצאתי את עצמי מעוכה על הרצפה מקבלת כאפות לכל אזור חשוף ובעיטות, הייתי בהלם ולא האמנתי שאני נוכחת בסיטואציה הזאת, הרגשתי אישה מוכה, לא זאת השליטה שאליה נרשמתי, חשבתי לעצמי בעודי בורחת.

הפעם השנייה הייתה כשהוא כופף אותי על המיטה, סתם לי את האף והפה ונשך אותי בכתף ובגב, הלחץ מחוסר האוויר והכאב מהנשיכות הלחיצו אותי ככ שמיד כשהצלחתי להשתחרר ממנו צווחתי עליו, הוא בתגובה תפס אותי, זרק אותי למיטה ודפק לי בוקסים על זרוע שמאל, חשבתי שנשברה לי היד, אח״כ הוא זיין אותי בעדינות, האירוע הזה השפיע עליי שלושה ימים, הייתי כמו זומבי, אחריו החלטתי שאני רוצה שזה יגמר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שרציתי ללכת באמת, אחריה זה לא קרה יותר. בכלל, אחרי המקרה הזה הרגשתי ועדיין מרגישה שהרבה דברים החליקו למקומם, מין הבנות שאולי לא היו מתקבלות ללא המקרה קרה.

עבורי יחסי שליטה, bdsm, הם לא יחסים שבהם הכאב הפיזי צריך בהכרח לקחת חלק, אני לא אוהבת להיות קשורה על לולאות, לחטוף מכות עם חגורות או לקבל עונשים שקשורים לכאב גופני, אני מנסה להיזכר אם פעם קיבלתי מכות כמו שהוא נתן לי בשנה האחרונה ותמיד המוח נתקל בחסימה, זה לא קרה. אמרתי לו שאני צריכה שישלוט עליי בצורה אחרת, שישלוט מהמוח כי הגוף לא עומד בזה. הוא אמר שכאשר אצטרך חינוך הוא ישתמש בכל האמצעים כדי לחנך ושאין אופציה אחרת.

אז ניסיתי להבין, למה אני חוזרת? אני לא אוהבת מכות, זה לא רק שאני לא אוהבת, זה מעורר בי טרור ופחד, כן זה מרטיב אותי וכשאני נזכרת בבוקסים ביד ובצורה שהוא זיין אותי שם כמו בובה אני רוצה שיעשה בי כרצונו לנצחי נצחים אבל זאת לא צורת חיים לדעתי. אז למה חזרתי? שאלתי אותו ואת עצמי את אותה שאלה.

נקודת הייחוס היחידה שיש לי היא בקשר שליטה של 5 שנים שהייתי בו והסתיים לפני כמה שנים. שם זה היה קשר מסוג אחר, הוא התחיל בשנים של וירטואלי ואח״כ נהיה זוגי, שם הכאב הפיזי היה זניח לעומת הכאב הנפשי שקיבלתי וקיבלתי הו כמה שקיבלתי. למדתי שם עולם שלם של טוב אבל גם דברים שלא היו טובים, בעיקר לא למישהי שרצתה את סוג הקשר הזה בשביל הקירבה הבלתי אמצעית, המוחלטת. למדתי שם היטב איך לקחת (בכח לפעמים) את הכאב הנפשי שגרם לי להרגיש חיה, הרגשתי שם ברצף של חיות של נרקומנית את גלי הכאב הנפשי שהחיו לי את הנשמה והאמנתי שככה זה אהבה.

היום אני בחיים אחרים, בווליום אחר, בזוגיות שהיא בית ומשפחה, בהבטחה של בטחון ויציבות, גם כשכל העולם מסביב מתפרק. כל פעם שחטפתי מכות הצלחתי לראות את הבטחת הבית שרוקמת עור וגידים וחשבתי לעצמי שאולי לא נורא לקבל מכות מידי פעם אם ההבטחה הזאת מתממשת אבל האם יש יותר אישה מוכה מזה? הבנתי שאני לא רואה נכון את המציאות, בעיקר כי הכרתי את הפרטנר שאיתו הייתי. אצלו זה פשוט- תהיי טובה לא תחטפי. הוא לא צריך את המכות כדי להרגיש גבר, עבורו זה חינוך נטו, הוא אומר ואני מאמינה.

זה מורכב, מחשבה חותכת מחשבה, סיפורים של זוגות אחרים ואורחות חייהם לעיתים מבלבלים את הנרטיב שמרכיב את חיינו.

תשובות מוחלטות מידי מפריעות לחיים לקרות, למה חזרתי? כי ככה. כי הוא הבית שלי, הגבר שלי, הבטחון שלי, הוא המראה שלי והוא המקום השקט והסוער שלי.

הוא מענה אותי. הכוס מנסה לבלוע את כל הגוף שלו אבל הוא דוחף אותי ממנו. אני מנסה להידבק אליו אבל הוא חזק ממני בהרבה, הודף אותי בקלות. הוא צוחק כשהוא ״דופק אותי״ כשהשמיכה מפרידה בינינו, ״אני כבר גמרתי פעמיים סמרטוט״, הצחוק שלו ממיס לי את הכוס עוד יותר ואני מתחננת רק להרגיש את הזין שלו בפתח הכוס. הוא לא נותן וממשיך לדפוק את השמיכה שמכסה אותי, אני שולפת את הציצים ומתחננת להרגיש את הפה שלו עליי, ״נכון שאת תעשי כל מה שאגיד לך?״, הוא שואל את הידוע מראש, אני כבר בטירוף, פסע מלקרוע את השמיכה ואותו, ״ככה הולכת להיראות השנה שלך מותק שלי״.

אני שונאת כשהוא מתעסק לי בתחת. ואז הוא דחף לי נר ונישק לי את הפלח.

היינו בתחילתו של תהליך, הוא הגדיר שנה שבה אני הולכת לוותר על הכל עבורו. להשתעבד לחלוטין. לא ממש הבנתי את גודל התוכנית אבל הייתי כבר מוכנה לכל מה שהוא יביא לי. אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים רוקם מזימות וכך קרה שטבח ומלחמה קשה התערבו לנו בתוכניות ושינו את הכל. בחודשים האחרונים התקרבנו בצורה מואצת, הכל היה גדול יותר, סוער יותר ועמוק יותר, אמנם התוכניות הישנות נזנחו לבינתיים אבל החיים קרו והיחסים התחזקו וכך גם השליטה. אבל זה לא קורה מעל פני השטח, כלומר, אני לא יודעת להצביע על אילו דברים מחזיקים את החבל הזה שבו אני כרוכה ואם נאמר את האמת הכל מאוד רופף, המשמעת שלי, הכח שלי ושפיות דעתי ועדיין זה מרגיש שיש תהליכים תת קרקעיים שמתרחשים גם כשהים שקט.

אני כבר רוצה להרגיש דברים מסוימים שאני יודעת שעלולים לסכן את הנפש בשלב זה, אני סומכת עליו שיוביל אותנו בצורה הנכונה ביותר אבל כשהוא אומר לי שחזרנו לתוכניות שנזנחו ואין יותר גמירות, אני מתקשה להאמין.

בלילה ערמתי עצמותיי בפינת החדר.

נכנסתי למיטה חסרת משקל, כדי שימלא בי.