מקום תחת השמש

רעדתי ככ חזק שגם השיניים התנגשו זו בזו. היו גם הזיות וצמרמורות לכל אורך הגוף שבאות והולכות ללא התראה. הגוף גמור אבל המוח קודח, בעצם לא ממש קודח אלא יותר הבזקים של רעיונית (גאוניים, אם יורשה לי) ובין רעידה לצמרמורת הייתי חייבת להעלות על הכתב. לא יודעת למה בזמן שאני גוססת אני חושבת על פמיניזם - והאם בזמן שאני חוטפת מכות נמרצות או מלקקת תחת לעומק, אני עדיין יכולה לשאת בתואר הפשוט הזה שמחזיק בתוכו ככ הרבה רעיונות מטומטמים של אחרים (למי שלא נושא את התואר הזה כמובן) אבל מיד מחשבה התחלפה במחשבה וחשבתי על דת, ליתר דיוק חשבתי על פמיניזם כתנועה ואיך מנסים להפוך אותה לדת (שיווק על הפנים) וחשבתי שאולי לפני שהדת נהייתה דת היא גם הייתה תנועה (עם שיווק לא רע) מה שמיד הוביל אותי לחשוב על מעמד הר סיני, על ההפקה העצומה הזאת, באפס אמצעים, בטיפוס על הרים, הזעות, סנדלים!! סדינים על אזורים מוצנעים, טריליון ניצבים (שבטח לא שילמו להם עד היום) ואיך הפקה כה כושלת התנפצה לרסיסים לאחר שמשה (שחקן מעולה) ירד עם הבשורה וניתקל בהפקה המתחרה של עגל הזהב.

בוא נאמר את זה ככה, אם היה כותב את זה מישהו קצת פחות מדומיין (לא, לא אלוהים כתב את זה) אולי לא היו ככ הרבה מלחמות בעולם. אבל אני עדיין בהזיות ורעידות אין צורך להתייחס אליי.

הדת היחידה שעבורה אני מוכנה להשתעבד היא אהבה. פעם חשבתי שיכול לשכון אל בתוך אדם אבל המציאות ככ חזקה ומנערת שהייתי מוכרחה להתעשת. אני לא מאמינה באנשים שהם אלים אבל אני מאמינה בך.

האמונה הזאת נעימה ומחזקת, היא מצמיחה ומעודדת והיא מראה, לכל מה שאי פעם אהיה.

אני מתחזקת באמונה שלי בך, קירות הבית שאנחנו בונים מלאים בפיסות אמונה קטנות שיוצרות את הבטחון שלו אני זקוקה. איתך, עבודה קשה היא לא עול, היא דרך חיים וזה מרגיע לדעת שיש אדם שרוצה להגשים לי חלומות, כמו אל אבל רק באמיתי.

אני מתחזקת באהבה שלי אליך, שגדלה כל יום ומתעצמת. בדברים הקטנים שאתה עושה כדי שיהיה לי נוח ונעים, במלחמות שלך עם עצמך כדי שתהיה לטובתי ובעדי ובלמידה האין סופית שלך.

אני מתחזקת גופנית, מתחזקת נפשית, כדי שאוכל להכיל ולשאת את כל מה שתרצה ממני, שאהיה הכי טובה עבורך.

אני מתחזקת בלהיות שקופה, כדי שתראה הכל.

האהבה שלנו היא הדת היחידה שעבורה אני מוכנה להשתעבד. באמונה שמתחזקת ואהבה שמתעצמת.

עד לפני חודש לא יכולתי להתנתק מהחדשות, ניזונה מהן כאילו היו אינפוזיה שמתדלקת את החרדות שלי. בחודש האחרון אני משחקת בחזרה לחיים ומנסה ליצור יש מאין, מנסה.

התנודות במצב רוח נעות בין עמלה כמו נמלה לבין מכורבלת מתחת לשמיכה. באופן מפתיע היצירתיות לא נעלמה אבל משהו מושך אותה ממני, אולי זאת אשמה.

חודשיים התבוססתי במחשבה שזאת יכלה להיות אני בנקל, פתיחת דלת שונה, ליטרלי, הייתה משגרת אותי למציאות אחרת. דלתות מסתובבות זאת מחשבה שעלולה להוציא מהדעת ואני זקוקה לדעתי יציבה.

קיבלתי החלטות מקרקעות אחרי השבת ההיא, מקרקעות במובן הכי טוב ומרגיע שאפשר לקבל. אני מנסה שלא להתעמק במה שהיה שם בחדר, כמעט ולא חושבת על זה אבל כשהוא יצא מהבית בבוקר ונותרתי לבד, המחשבות החלו עולות בגלים ואני מנסה לצוף עליהן רגועה.

אולי זה קשור לחזרה לשגרה המזויפת, שגרה שבה יש מסיבות וריקודים ומכות עם חגורה וסקס 24/7 ללא הפסקה, תכנון על צריבה וקעקוע, שגרה של טיולים בשוק הפשפשים ופליאה מעוד עלה שצמח בגינה הפורחת, החיים דוהרים אותנו מכל צורך להתבוסס בתוך החרדה המצמיתה, מה היה קורה אם?

אני בודקת את עצמי, האם אני שבורה? עוברת מהקודקוד, דרך כל האיברים, עד הבוהן, אני מרגישה שלמה, אולי זה קשור לרצף הגמירות שקיבלתי בסופ״ש, אוקסיטוצין עושה טוב אבל זה רק פלסטר, אני מרגישה.

יותר מידי דברים להתעסק בהם, התנעת הקריירה שלי, מחשבות על החיים ועל המוות ואיך להיות לו השפוטה הכי טובה ואני מרגישה שאני מתפזרת או לפחות לא ממוקדת מטרה. וכן, אני מרגישה גם אשמה. אשמה שניצלתי, אשמה שרק הייתי נצורה ולא קרה לי שום דבר נורא גופנית.

הייתי בניתוק שם, יומיים של ניתוק מהסיטואציה כדי לא להתחרפן. באחת מהפעמים שהיינו אצל ההורים שלי הוא סיפר להם שהסביר לי היכן להסתתר במקרה שהם נכנסים אלינו הביתה, לא זכרתי את זה אבל התמונה שלו יושב עם סכין על ספה במבואה לא יוצאת לי מהראש, ״זה לא יעזור״ אמרתי לו, הוא אמר שהוא לא ימות בלי להילחם ולהגן עליי ככל יכולתו.

אני זוכרת שהוא זיין אותי, בתוך הכאוס בראש, בלב ובנשמה, הוא זיין אותי שם בממד, זה היה ככ מציאותי וכ״כ ממצה את עניין השימוש שזה השאיר אותי בהלם, לא המעשה אלא איך מילים הופכות למציאות.

אני צופה בחדשות במשורה, הוא גם לא מסכים לי וההתמכרות כבר בשלבי שליטה. אני חושבת על כל מי שקבור וקבורה בגיהנום עלי אדמות ואני מנערת מעליי את המחשבה, אני לא יודעת לחשוב בלי להזדהות בצורה מלאה, ככל שאני מזדהה ככה אני נשאבת למטה, למקום שאין ממנו חזרה.

נכנסתי למיטה לא שקטה, הרגשת ריקנות התפשטה בי, הרגשה שרק הוא יודע למלא. מעולם לא חשבתי שאהיה עם מישהו שיוכל למלא בי את האוויר כשאני כבר עם הלשון בחןץ. הצורה שבה הוא מחזיר אותי להווה, למעגל שלנו, למציאות שלנו, מעוררת בי בטחון ועוד לבנה נבנית בקיר האמונה שלי בו.

במיטה, רציתי לדבר על זה ולא ידעתי איך להתחיל. רציתי להישמע רהוטה ומובנת, פעם הצורך הזה שיבינו אותי יכל ליצור פיצוצים וריבים, זה נבע מחוסר בטחון שאולי אני לא מצליחה להעביר את המסר, אולי הצד השני לא מוכן לקבל או לא מתעניין בכלל במה שיש לי לומר, גם איתו קרו פיצוצים סביב חוסר הבטחון הזה שלי אבל כעת זה אחרת, הוא מבין ויודע והוא שומר ועוזר.

אז פשוט התחלתי לדבר, מקווה שהשיח ישחרר בי משהו וימלא את החלל הריק. שאלתי אותו האם אני מאיצה תהליכים בכתיבה שלי, שאולי המציאות היא לא כזאת כמו שאני חושבת וכותבת. הוא חשב שנייה אחת ואמר שכבר שנה הוא לא משחרר לי את הרצועה, שמעולם לא הכיר מישהי שיכולה להתמודד עם רצועה ככ קצרה, הוא מנה חלק מהדברים שקורים בינינו ״רק לאחרונה הפסקת לדווח כל שעתיים אחרי שנה שלמה, את לא פועלת לעולם בלי ידיעה ואישור, אין לך כמעט פרטיות, עושה צרכים ומתקלחת בדלת פתוחה, חטפת כמויות של מכות שלא דמיינת שתקבלי, החגורה עבדה עלייך טוב מאוד״, (הוא המשיך עוד אבל מספיק לכאן) הקשבתי בקשב רב, שותה בצימאון את המילים שלו שמזכירות לי מה היה ומי אני, נראה שאני לנצח אצטרך אותן או לפחות לתקופה הקרובה.

כשרק הכרנו הוא אמר שהוא משקיע שנה שנתיים והוא יודע שהוא יקבל ממני את כל מה שהוא רוצה, הכל כולל הכל. אני הייתי סקפטית אבל המציאות היא כזאת.

הרגשתי את הבור בתוכי מתמלא, המילים שלו והמגע שלו עטפו אותי והייתי ככ מוגנת ושלווה.

״את שואבת מלא אנרגיה אבל בתמורה את נותנת את עצמך״.

״הרבה פעמים אמרו לי שאני דומה לסנדרה בולוק״, זרקתי באגביות בזמן חיפוש סרט, השם שלה קפץ באחד הסרטים אז נזכרתי. ״את לא דומה לה, בטח רצו להיכנס לך לתחתונים״ הוא ירה לעברי חץ עם להבה, ״לא גברים אמרו לי בכלל, זה היה כשהייתי יותר צעירה״, ״את יודעת שרצו לנצל אותך ואמרו לך הכל, כבר דיברנו על זה״, הוא אמר. ״דיברנו על זה ולא הסכמתי איתך״ הרגשתי את הדם מבעבע לי במוח. ״שוב פעם נחזור לזה?״, אחרי שהגבתי שוב והוא הגיב שוב הרגשתי שהוא מתחיל לכעוס באמת אז סתמתי. התחלנו לראות את הסרט והוא המשיך. אני כבר לא הגבתי.

הוא עצר את הסרט ״כנסי לחדר, אני רוצה לגמור״ הוא אמר.

״מעדיפה פה״, הוא לא התנגד.

קמתי, הפשלתי את הטרנינג והתחתונים והתמקמתי על הספה במקום הקבוע.

הוא ליטף לי את התחת ואז התחיל להעיף לי כאפות ששרפו לי את לחי ימין, מעיף כאפות ללא הבחנה, רק על לחי ימין. ״איזה צבע יפה, אל תזוזי״, הוא לקח את הנייד וצילם, מקרב את התמונה אליי. לא אהבתי.

הוא המשיך להכות ושאל, ״אם אני אומר שרצו לנצל אז מה האמת?״ עניתי את התשובה הנכונה. לבסוף הוא נדחף לי לכוס. זאת הפעם השלישית היום שהוא מזיין, הכוס שורף ואני מביעה התנגדות קלה. לבסוף הוא יוצא בלי לגמור, התחננתי שיגמור כי ידעתי שאם לא הוא ירצה עוד פעם ואני כבר מותשת, הוא לא גמר. חשבתי שחוזרים לסרט, בשלב הזה הדחקתי את הכעס שלי והזכרתי לעצמי איפה ומול מי אני נמצאת אבל כנראה שזה לא עבד כי משהו בהלך רוח שלי לא נראה לו, הוא קרא לי לקום מהספה ולעמוד לידו, הוא נישק וליטף אותי ואמר לי להיכנס לחדר. לא רציתי אבל נכנסתי. ״תתפשטי״, הורדתי את הבגדים בלי לדבר. הוא עלה עליי ותוך כדי שהוא נכנס אליי הוא שאל למה אני עם פרצוף ואם זה נראה לי בסדר. עניתי שלא, הוא דפק לי כאפות לפנים, אחת מהן כאבה במיוחד. בסוף הוא גמר.

הרגשתי את לחי שמאל כואבת מהרגיל ואמרתי לו. הוא מיד נגע ובדק, המגע היה טוב ומרגיע. לא נגרם נזק.

״מה שהיה בעבר היה בעבר, אני פה כעת״, הוא אמר. התכרבלתי בו ונרגעתי.

״נרדמת?״, הוא שאל ואני מיד התעוררתי, הסרט היה מאוד מעניין אבל העייפות משכה לי את העפעפיים, פספסתי רק כמה דקות והצלחתי להחזיק עד הסוף. כשנכנסנו למיטה התכרבלתי היטב על הצד וחיכיתי שהוא יעטוף אותי. הוא התקרב אליי. המגע היה אגרסיבי, לא תאם את האווירה המנומנמת. ״די אני רוצה לישון״ אמרתי, זה דירבן אותו יותר, הוא מישש לי את החזה ומחץ אותו בצורה שאני הכי שונאת, נדחק עם הזין שלו לתחת שלי שהיה מכוסה בתחתונים, ״איה, די״ התחננתי, הוא סובב אותי מהחזה ככה שהוא עדיין מאחוריי אבל יכול לראות את הפנים. בום, הרגשתי את הלחי מצטלצלת, זאת לא הייתה כאפה ככ חזקה, בגלל שהייתי חצי ישנה היא הרגישה עוצמתית אבל יותר מהכל היא הייתה ממש מעליבה ולא מתוכננת. ״די, בבקשה״, התחלתי להתבכיין. הוא שונא את קולות הבכיון. הוא נשך אותי בגב, הביס היה נסבל אבל סתמתי. ״את רוצה לקבל עוד אחד?״, הוא שאל ואני נדמתי. ניסיתי להתנגד בכוח אבל לא היה לי סיכוי. הוא טיפס עליי, הפסקתי להתנגד. התחתונים עוד היו עליי כשהוא דחף את הזין שלו לתוכי. ״את לא אומרת לי די בחיים״, ״נראה לך שאת מדברת אליי ככה?״, הוא נדחף עוד,  נכנס ויוצא בעדינות. חיבקתי לו את המותניים ונתתי לגוף להתלות עליו, מאפשרת לו את קביעת הקצב, הגוף זרם איתו והידיים שלי חיבקו אותו, ״מותר לי לעשות מה שאני רוצה, אני ברור?״, ״כן״, ״כן מה?״, ״כן אבא״.

הוא המשיך לדפוק אותי וממש רציתי את הזרע שלו בתוכי, להירדם איתו. ״בבקשה תגמור״, ביקשתי, ״את לא שווה את זה״, הוא אמר וירד ממני.

הוצאתי קינדר דליס מהמזווה ויצאתי למרפסת, המוזיקה רעשה והמולת הצחוק והדיבור הוסיפו לרעש החזק. מיד ראיתי אותו וניגשתי אליו, הוא עסק בשיחה עם שתי נשים צעירות, התקרבתי אליו ובמקביל הסתרתי את העוגה הקטנה. הנחתי יד על הפה, נשענתי על זרועו ולחשתי לו באוזן אם מותר. בלי להביט בי הוא אמר שכן וכדי שאהיה בטוחה הוא הנהן עם הראש, מתגבר על קשיי השמיעה בתנועה. שמחתי.

בתחילת הערב הוא ליווה אותי לאורך הבופה, הצבעתי על מאכלים לקבלת אישור. הוא אישר כל מה שבחרתי.

התיישבתי בצמוד לאי והתחלתי לזלול. הוא ניגש לשולחן המשקאות ומזג לי כוסית, פליאה והתרגשות הציפו אותי. בבית הוא אמר שהיום אני לא שותה. הופתעתי אבל ככ שמחתי שלא עניין אותי.

הוא אמר שהייתי ילדה טובה ומגיע לי לחגוג.

הערב התקדם, הוא השקה אותי עד שהרגשתי שתויה. כל הערב רקדנו ומידי פעם כשהוא עצר וישב או יצא למרפסת, חיפשתי אותו במבט ותמיד מצאתי את העיניים שלו עליי. הייתי בעננים.

לא הצלחתי להחזיק את עצמי עד שהוציאו את העוגה, לכן הגנבתי משהו מתוק קטן. כשחזרנו הביתה נזרקתי למיטה ערומה, הכל היה קפוא, הכריות, המזרן והשמיכה, נצמדתי אליו ונרדמתי לפניו.

״מה שכתבתי בבוקר מרגיש לי לא אמיתי, מילים וססמאות, זה סתם, כאילו זה לא סתם אבל זאת לא האמת לגמרי, מבין את הכוונה?״

״כן, אני יודע״.

״אי אפשר להיות כל היום על הרצפה״.

״אפשר״.

״לא, אי אפשר, אי אפשר להיות כל היום עם הלשון בחוץ״.

״אפשר״.

״כן? על האדמה? ביער?״

״כן, אפשר להגשים״.

״אבל זה משהו נקודתי ואני כתבתי על מהות ונראה לי שלא הצלחתי להעביר את מה שהרגשתי. התעוררתי בבוקר עם הבזק של הרגשה והצלחתי רק לתת מספר משפטים שמרגישים כמו כותרת, מרוקנים מתוכן״.

״את יודעת איך קוראים למה שאת מרגישה?״

״איך?״

״קוראים לזה חופשייה״.

יש לי נשמה מתרפסת. אם לא היה קוד התנהגות שאוסף אותי לכדי עמידה אני חושבת שהייתי מפוזרת איברים ומלקקת אדמה.

באמת שלי ובמחשבה הכי פרועה אני מסתובבת ערומה ורוב הזמן על הברכיים, עם הלשון בחוץ למנת זרע, הגוף שלי ככ גמיש כדי להצליח להיות בכל פוזיציה. אני לא חושבת על ניקיון או על מוסר ורק פוערת עיניים ומחכה. אני מצליחה ליצוק תוכן אמיתי לכל גחמה וממלאת כל תפקיד במסירות נאמנות ומלא כוונה.

תמיד יש לי ריח מעורבב של זרע, אדמה וזיעה. אין שום דבר נשי או סקסי שמחביא אותי, אני פשוט חיה רעבה, הכי נמוכה בשרשרת הקיום.

המוח שלי הוא עיסה של משימות והמחשבה שלי היא רק למצוץ.

הרבה דיו וירטואלי נשפך סביב הקושי שלי לקבל את עצמי, להבין מי אני ולהשלים עם הצרכים שלי.

בתור ילדה עם אבא נוכח לסירוגין וגם כשנכח לא היה, גדלתי להיות אישה עם קרקע מעורערת. על מנת שאוכל לסמוך, להאמין, הדיפולט הוא להעביר שבעה מדורי גיהנום. אני פשוט לא סומכת על בני אדם ועל גברים בפרט. לא סומכת אבל זקוקה נואשות למישהו שיפרוץ את המעגל הקשוח הזה, את העול של לסחוב את החיים האלה על הגב.

דמות אב עבורי מסמלת את הקשר הבלתי אמצעי והמובן מאליו, חסר המאמץ, שמתקיים בין הורים לילדים אבל ביתר שאת בין ילדה לאבא שלה. כשאני מביטה בילדות אחרות שעוברות ילדות עם אבא נוכח ומשפיע אני תמיד תמיד יכולה ממש לסמן את ההבדלים בינינו וכמה שהן בטוחות בעצמן ויודעות מה מגיע להן. הילדות האלה שכבר הפכו לנשים, לא מפחדות מהעולם, לא מביטות על העתיד בתחושות תלישות, הן נוכחות ואחראיות על גורלן בידיעה ברורה שיש להן גב, גם אם האבא כבר לא קיים פיזית, הרוח הגבית שלו תמיד מעיפה אותן קדימה.

במבט לאחור וניתוח ההתנהגות שלי, אני יודעת שכל החיים חיפשתי את דמות האב החסרה, זה לא היה במודע בכלל אבל אני יודעת למה קשרים בעבר לא הצליחו.

הרבה השתנה בי בשנים האחרונות. זה לא רק ההתבגרות המבורכת, מדובר בפתיחת תודעה לא נורמלית והכרות עצמית על ספידים, כל מה שנזנח בגיל ההתבגרות קיבל מענה וכך קרה שבפחות מעשור ובאיחור של שני עשורים עברתי גיל התבגרות מזורז שיצאתי ממנו לא מזמן, בשן ועין יצאתי אבל יצאתי.

כשפגשתי אותו הייתי בשלה כמו אבוקדו בסתיו, כל מה שבעבר היה מכשול, פה היה דבק, כל מה שבעבר הרחיק, איתו זה לא קרה.

למרות שאין בינינו פער גילאים גדול משהו בו מאכיל את הילדה הפנימית שבי. האופי, הצורך וגם היותו אב (מה שאצל אחרים דחה אותי) יוצרים בו מענה לכל הצרכים שלי.

פעם חשבתי שזה עניין מיני, מה שיצר בי קונפליקט והרבה גועל, שפטתי את עצמי קשות, כי זה נראה לי לא מוסרי (לכל הפחות) לחשוב על גבר במונחים של אבא אבל ככל שזנחתי את המשמעויות הרגילות והסדר הקודם הבנתי שאני זקוקה לדמות שאוכל להרגיש שהיא רוצה בי ללא תנאי, או לפחות מעניקה לי את הבטחון שבקיומה.

כשרק הכרנו הוא שאל מה אני צריכה ממנו, עניתי שאני צריכה חום, יציבות ובטחון, לפעמים הוא מזכיר לי את זה. לפעמים אני שואלת אותו בהפתעה אם הוא זוכר מה עניתי, הוא תמיד זוכר.

אתמול הוא ליקק אותי בכזאת רכות, אמרתי לו שאני מרגישה כמו ילדה קטנה, שמגלה את המיניות שלה איתו, התכוונתי לילדה קטנה בגיל וקצת התחרטתי שאמרתי לו את זה.

לבסוף גמרתי בשאגות שיצאו לי מהבטן.

זה לא מיני אבל זה גורם לי לגמור בצורה שלא הכרתי.