מקום תחת השמש

אסור לי להכניס פירור לפה ללא רשות. 

לא יודעת מה אני חושבת על זה אבל למי אכפת. 

לפני כמה חודשים כתבתי:

״התמסרות

הצמחים שלנו עומדים צמודים ליד היציאה למרפסת, עדיין לא מחוברים באדנית, אני מביטה בעלים הרכים שמעטרים את הענפים הדקים.

מצלמת לו ושולחת. ״מתגעגעים״.

לפעמים צריך מישהו שיקרין לך את החלומות שלך על קיר העתיד ואני לחלוטין צריכה הקרנה פרטית לפחות אחת לחודש. תחזוקה רציפה וסיזיפית כמוני הרחיקה ממני לא פעם ועכשיו נראה שהעבודה הקשה שאני, מתאימה ליזם שמולי.

זה מאוד רומנטי לרכוש עצים משותפים, זה מאוד פשוט לעשות דברים שמרטיבים לי את הכוס, כן, זה נכתב מאוד יפה, קולח, קשה שלא לרצות בדיוק כזה, לערוג לתחושות האלה, מסכימה. הייתי שם.

ממשיכה להביט בצמחים הקטנים שעוד יגדלו וממש מתרגשת מצורת העלים הקטנטנים, כמה עדינות ורוגע זה משרה בי. יותר קל להדחיק ככה, אני אומרת לעצמי שמעל ראשי מרחפת שאלת ההתמסרות הטוטאלית.

נכנסת הודעה: ״לא משנה כמה יפים הם יהיו כשיגדלו, את תהיי היפה ביותר, נבט.״

התגובה הזאת משדרת פולסים ללב שלי, הוא מגיב בפעימות מתגברות שאני מרגישה בגרון. מביטה בצמחים ומחייכת.

נזכרתי שהוא צילם אותי כשאני קבורה עם הפנים במזרן והוא שואל *״אם תצטרכי לעמוד ולהכין שניצלים, מה תעשי?״ הבכי בסרטון הזה שובר לב, אני ממש מייבבת, מאוד מביך להביט בזה, כאילו הבנתי שם משהו שאני לא מצליחה להבין כשאני מביטה בצמחים. גם לכתוב את זה לא עולה יפה, אז תסמכו עליי כשאומר שזה לא מראה מלבב ולא מחרמן ולא כלום (בעצם יש כאלה שזה כן).

בסוף אמרתי כן. הוא טוען שהכן בסוף הסרטון מאוד עדין ומאוד שלם. לא היה צורך בתשובה מלאה כי הכן הזה היה כן של כניעה מהנשמה.

עכשיו נותר רק לחבר את ההרגשה של המבט בצמחים עם ההרגשה של הרגל שלו מועכת לי את הראש והפנים.

*אני צמחונית.״

______

העצים שלנו לא גדלו יותר מידי מאז אבל הגינה שלנו פורחת וירוקה מאוד. ישנם צמחים חדשים והיו כאלה שנפרדנו מהם. העצים לא גדלו מידי אבל הכל כל כך שונה מאז. קראתי על מה מתרחש בצמחים בזמן צמיחתם, תהליכים פנימיים שמתפרצים באחת, לפעמים זה נראה איטי ונפרש על פני חודשים רבים אבל אז קורה משהו, משהו בוקע בזמן שמשהו אחר מת.

יש דברים שכבר לא נאמרים בינינו, דברים שברורים מאוד, למרות הזמן הקצר, דברים שנחקקו בדם, יזע ודמעות.

הדברים ברורים, החיים קורים, עד ההתפרצות ואז עוברים לתהליך הבא.

בנקודת זמן הזאת זה נראה לי טבעי, ממש מובן מאליו להרגיש את תחושת הבטחון שרוצים בי, אך בסקירה מהירה בעבר הלא כל כך רחוק אני נזכרת, במבוכה, כמה זה נראה לי לא סביר שירצו בי כל כך. ממש על ההתחלה הוא הסביר בצורה בלתי מתפשרת, להוציא מקרים מיוחדים, אנחנו תמיד ישנים ביחד, שאין דבר כזה הבית שלי והבית שלו וגם אם לא עברנו לגור תחת קורת גג אחת, אנחנו בסטטוס גרים ביחד. אני זוכרת כמה נלחמתי בזה ואיך היה לי קשה לקבל את העובדה שרוצים בי ככה. הייתי מנסה להבין מה לא בסדר בו שהוא רוצה אותי כל הזמן לידו, תמיד איתו. ״אני לא צריך הפסקה ממך״ הוא היה אומר ואני חיפשתי את המניע הנסתר. כשהתעקשתי להבין הוא היה אומר שהוא צריך שירות 24/7 ואם אני לא איתו אז הוא לא מקבל את מה שהוא צריך לקבל, סה״כ נשמע לי הגיוני אבל ידעתי שזה לא רק. אני מודעת כמה קשה להכיל מישהי כמוני, כמה אנרגיה ותשומת לב אני שואבת, כמה כל דבר דורש נבירה וחקירה והבנה ואני כמעט אף פעם לא רגועה ואיתו זה מרגיש ככ נכון, כאילו זה תמיד היה שם ורק הייתי צריכה להתקיים כדי שזה יקרה. הוא לא נבהל מהפחדים שלי ורוצה אותי גם כשאני לא יודעת מה אני רוצה. אין טיפול בשתיקה, בריחוק או לתת לי את ההרגשה שאני לא רצויה. הוא הדבר הכי קרוב למשאלת לב שהייתה לי, כמו התגשמות חלום ילדות, שיהיה מישהו אחד שיראה אותי, ירצה בי וישאר. כנראה שככה זה כשגבר אוהב אישה, גם כשהיא סתומה, מבולבלת או בבהלה. הוא פשוט נשאר ולא מרפה ולא נבהל ולא מתייאש מכל הסרטים שעוברים בי, מכל המלחמות בעצמי ובעולם, מכל הכשלונות ושברון הלב, מההרגשה שאני לא מתאימה ולא רצויה.

*

לפני כמה שבועות, אחרי ריב וריחוק של מספר ימים, הגעתי אליו. ידעתי שמחכה לי עונש אבל לא היה לי אכפת. שתי ילדות מושלמות היו שם גם ושיחקו על המיטה, מיד הצטרפתי לחגיגה, נשכבתי בין רגליו, הראש שלי צמוד לאזור המפשעה והוא מחבק אותי עם רגליו, הבנות משחקות איתנו, מנשקות אותנו בתורות, מחבקות וצוחקות את צחוקן המתגלגל, מיד הוצאתי את הנייד להסריט את הרגע הזה, לזכור את הפרצופים והקולות של הבית. הנחתי אותו והתמסרתי להרגשה, אני רצויה. אני בבית.

״בואי נראה״, דוחף אצבעות לכוס, מוציא אותן רטובות.

‏״כנראה שהוא כן אוהב מכות״.

זה לא פשוט לי. עדיין לומדת ומסתמן שזאת למידה למרחקים ארוכים. הכתיבה פה אמורה לשמש עיבוד ופורקן, לפעמים זה מרגיש ככ חשוף, לפעמים מטופש ולפעמים כאילו זאת לא אני שכותבת. מצליחה לשמור על חוסן מפני התגובות, בעיקר כשיש לי את הגב שלו אבל לא פעם מרגישה שמטרת הכתיבה מתפספסת.

בשורה תחתונה אני מנסה לפרק קונפליקטים ולפתור אותם, או לפחות למזער פערים.

המקום הזה יכול להוציא את הרוח מהמפרשים. בבלוג אחר שהיה לי פה, ידעתי ויכולתי לשמור על ריחוק מהכתוב, בעיקר כי כתבתי על העבר, יכולתי לכתוב במעומם ולא היה צורך להגיע לשום אמת פנימית, זה היה בלוג שכולו הוקדש להתגבר על לב שבור. כעת, בפאזה אחרת בחיים וסיפור אהבה שנרקם בצורה העדינה ביותר וגם האגרסיבית ביותר, אני מנסה למצוא את המילים על מנת לעבד את החוויות בזמן אמת. האהבה שלנו צעירה והקשר שלנו נבנה בווליום גבוה, החוקים והכללים מתגבשים  ככל שהזמן עובר אבל לא תמיד אני מבינה איך הגעתי עד הלום. לא פעם הכתיבה פה משאירה אותי ריקה.

סיפרתי לו שאני לא אוהבת את הבלוג הזה ושאני לא רוצה לכתוב פה יותר, הוא אמר את המובן מאליו, שאני אעשה מה שהוא יגיד לי וזה נכון אבל בעצם ניסיתי לומר שאני לא מרוצה מהתוצאה. השתנתי ואני עדיין משתנה, אני מנסה להבין מה הכי נכון לי ואיך אני מביאה את זה לידי ביטוי ולחשיפה מלאה מולו. הוא שאל מול מי הייתי רוצה לצאת מהארון בנוגע לצד שלי ביחסי שליטה, למי הייתי רוצה לספר שאני נשלטת, אמרתי לו שלאף אחד. עד לפני מספר חודשים בכלל היה לי קשה לכתוב שאני נשלטת, לכן אני מרגישה מתחזה.

קל לי לברוח בכתיבה למקומות המיניים, הקלים, בעוד שהעניין הוא בהשלמה ובקבלה את המקום שלי מתחתיו.

הוא גרם לי לזנוח את היותי מזוכיסטית ריגשית ולהתמסר לנסיון להיות מזוכיסטית פיזית כדי להתאים את עצמי אליו עד כמה שניתן. המסע רק בחיתוליו.

אף אחד לא סיפר לי שאם לא גומרים אפשר לזיין שעות ואף ימים, לפעמים גם בלי הפסקה, כמעט. אף אחד, עד שהגעתי לאחד הזה שזה בדיוק מה שהוא עושה.

עמדנו מול הכיור במלון, הוא עמד מעליי ודפק כאילו אני חור תלוש, נשענתי עם המרפקים על הכיור, מנסה לתפוס אחיזה שתחזיק אותי מההדף.

מידי פעם הוא מאט, דופק כאפות לתחת וממשיך. ואז הוא עוצר. מלטף את התחת, נשען עליי וממשיך ללטף את החזה והבטן, דופק כאפת עידוד בתחת ואומר, ״תתלבשי״.

אנחנו יורדים לאכול, בדרך אמרתי שיש לי פיפי, הוא בא אחריי, נכנסתי לבנות, הוא נכנס לבנים. אני מזדרזת, שוטפת ידיים, מבט אחרון לדמות במראה, מקפיצה את השיער ויוצאת. השירותים של הבנים צמודים ומיד כשאני פונה שמאלה אני רואה אותו עומד בפתח השירותים מסמן לי להיכנס, לוקח לי שנייה (יותר מידי) ואני נכנסת וממלמלת ״שלא יראו אותנו״, הוא דוחף אותי לתא וסוגר את הדלת. מיד אני מוצאת את עצמי צונחת לברכיים, הזין כבר עמוק בתוך הגרון והראש שלי עף לקיר, נדפק בקצב זיון הגרון. אני רוטנת (בלב) ולא מבינה איך הוא שוב רוצה לזיין שרק לפני רגע הוא עוד פימפם אותי מעל הכיור, המחשבה נהדפת כשמשך אותי מהשערות לעלות אליו וסובב אותי להישען על האסלה, כשהברכיים התבססו עליה שמעתי קנאק וידעתי ששברתי את האסלה, ״שיט, שברתי את האסלה״, אמרתי בחצי לחישה וצחוק, הוא לא צחק והמשיך להידחף לתוכי. ואז עצר. ״תסתדרי״.

היציאה מהתא הייתה כמו מבצע צבאי, הוא שמר שאף אחד לא רואה, בזמן שסידרתי את השיער שהתחשמל מהמשיכות שלו. יצאנו מהשירותים ביחד.

כשעלינו לחדר הוא אמר שמצפה לי לילה לבן, משך אותי למיטה והרים לי את השמלה, דופק לי כאפות לתחת. קיוויתי שלא יזיין לי את הפה בגלל האוכל, הוא לא. כשהוא חדר התחננתי, בבקשה תגמור כבר אני לא יכולה.

קו דק מאוד מבדיל בין טרימיסו מושלם לבין משהו אכיל אבל נתון לשיפור. כמות ואיכות הקפה, הקצפת הקצפת בדיוק במידה הנכונה וגם מספר השניות שטובלים את הבישקוטים לתוך הנוזל השחור יכולים לגזור גורלות של הקינוח המושחת, לכן, כשאני מכינה אני מאוד מרוכזת. כמו כל דבר שאני יוצרת, אם זה לא מושלם אני בסרטים אובססיביים והלקאה עצמית.

באחד מסופי השבוע החורפיים בשנה שעברה הכנתי את העוגה ואכלנו אותה לאורך הסופ״ש. ביום שבת ניגשתי למקרר מספר פעמים ליישר את העוגה ובאחת מהן אמרתי לו שהעוגה נראית קצת מוזר, מה שלא מנע ממני עוד יישור. ״מה זה עובש?״ אמרתי בצחוק על כתם שיצר הקרם, ״את אוכלת עוגה מקולקלת?״, הוא שאל, ״היא לא מקולקלת, נראית קצת מוזר״, עניתי בלעיסות ובליעות נמרצות. ״תוציאי את הכלי עם העוגה ובואי תשבי פה על הרצפה״, הוא סימן לשבת על השטיח בסמוך לשולחן הקפה בסלון. ״תסיימי את העוגה״. הבטתי בו, לא מבינה מה הוא רוצה מחיי. מסבירה שהרגע יישרתי אותה ולא בא לי עוד ומפחדת שלא תכאב לי הבטן. בתוך הכלי עמדה פחות מחצי עוגה אבל זה כלי גדול. הוא הביט משועשע, ״את מסיימת אותה״.

התחלתי לחפור בעוגה ולדחוף לפה, עצבנית וממורמרות, עם גלי קיא שמשתדלת לשלוט בהם.

״אפשר להפסיק?״,

״לא״, הוא צחק.

״אבל די הבנתי, באמת הבנתי״,

״מה הבנת?״

״שאני סתם חזירה, הבנתי״.

אתמול בזמן שהוא אונן לי הוא הזכיר לי את המקרה הזה ושלח לי שוב את הסרטון שמתעד את האירוע מעורר החלחלה. ״אני רוצה שתכתבי איזה חזירה את״ הוא אמר.

מוקדם יותר, לפני שהוא יצא, עוד הייתי במיטה, הוא נשען לתת לי נשיקה, נשק, התרומם מעט ודפק לי יריקה ללחי. הוא ליטף איפה שהיה יבש בזמן שהרוק זולג לי לסנטר ולחזה.

תודה על הזרע שעוזר לי לגדול. 

״אני הולך להכות את התחת השמן הזה.״ הוא נעמד מולי כשהחגורה מונחת על כתפיו ומחבקת את העורף שלו. מיד התחננתי שלא, מנסה להבין מה קרה ומה עשיתי. ביקשתי להיכנס לשרותים, הוא הסכים. הדלת נשארה פתוחה אבל הוא לא עמד לידי. כשסיימתי ועמדתי בדלת הוא התקרב אליי ואמר ״על הברכיים״, צנחתי והורדתי את הראש, מתפללת שלא ישתמש בחגורה. הדמעות כבר התחילו לרדת אבל לא הייתי בפאניקה.

הוא דחף את הזין לתוך הגרון, נדחף חזק חובט בענבל וממשיך עוד עמוק, הייתי ככ נכונה להחזיק את זה, לקבל את זה ולזרום עם החבטות לתוך הגרון, להיות פה שהוא חור שזורם עם מה שבתוכו.

הוא המשיך לדפוק את החור שאני, חזק ועמוק, עוד ועוד, הריר נזל ממני וכל יציאה של הזין שלו מהחור לוותה בשובל של רוק נמתח דק דק. הוא תפס לי את הפנים מהסנטר ודפק לי סמוחטה על הפרצוף, למרות שיריקה לפנים גורמת לי לנתק מוחי הצלחתי להתגבר ולהישאר נוכחת, הוא אגר בתוך כף ידו מספיק רוק ומרח לי על הפנים, לא משאיר נקודה יבשה. הרגשתי שהפרצוף שלי נמס, כאילו מרחו עליי חומצה, לא יכולה לסבול רוק על הפנים, לא את שלי ולא את שלו. הוא המשיך לתקוע את החור והחור המשיך לרייר, הבטתי בשלולית שנקוותה על הרצפה והתרכזתי בה. כשביקש להרים אליו עיניים המבט המתענג שלו חימם בי משהו פנימי, לב אולי? והרגשתי שיש טעם ומשמעות למה שקורה לי באותם רגעים.

ופתאום הוא סיים. ובשנייה אחת המוח שלי נירגע.

הוא עזר לי לקום. רציתי מאוד לשטוף את הפנים מהרוק. הוא הלך לחדר ואני נשארתי במקלחת, משפשפת את הפנים ומנסה לאסוף את עצמי, מנסה להתגבר על האנטי שלי, להשלים עם זה שמה שקרה לגיטימי, שזה חלק מהמערכת, שככה הוא מתענג וככה אני מתחברת לייעוד שלי. קצת צחקתי על עצמי, עם ה״ייעוד שלי״, הייעוד שלי זה להתנדנד על ערסל במדינה לא עוינת מול הים אבל מיד העפתי את המחשבה הזאת מהראש, כי זה באמת הייעוד שלי, לענג את האיש הזה.

משכתי את הזמן של השהות במקלחת ועשיתי מיני שגרת טיפוח, חוששת שאולי הוא לא מבין שאני במצוקה ואיך אני אומרת לו את זה בלי ליצור ריב או להיות חצופה. אולי הוא לא מזהה שמה שקרה עכשיו היה מבחינתי קושי שהתגברתי עליו? ואיך אני מביאה את זה לידי ביטוי?

כשהוא שולף אותי מהמקום שבו אני נמצאת למקום אחר, לרוב אני לא מצליחה לחזור משם לבד. כשאנחנו בסיטואציה והוא משתמש, מתענג ואפילו מכה, אנחנו נמצאים שם ביחד, הטירוף הוא משותף, החוויה משותפת וגם אם היא קשה הוא איתי שם. כשזה נגמר והוא הולך לעניינו, אני עדיין נשארת שם, במקום שבו התרחש הכל ונכון לרגע זה אני עוד לא מצליחה לחזור משם לבד. לא ידעתי את הדבר הזה על עצמי, לקח לי שנה להבין שבלי שהוא עוזר לי לצאת מהמקומות האלה, אני נשארת שם וכמעט תמיד זה יוצר בינינו מתח, כעס ובסוף מריבה.

כשאני מכונסת בתוכי אני לא מצליחה לאפשר לו להיכנס וזה משהו שלא מתקבל אצלו בהבנה, הוא רוצה לדעת הכל בכל רגע ובכל מצב וגם אני רוצה אבל לומדת איך להיפתח מולו גם במקומות הכי סגורים שלי.

לבסוף יצאתי מהמקלחת ובאתי למיטה. הוא נכנס לחדר ואמר שהייתי טובה ולא הזזתי אותו אפילו פעם אחת, הוא נשכב לידי והתחיל ללטף, אומר מילים חמות, משיב אותי הביתה.

התחלתי לבכות.

קמתי בבוקר ליום שיער רע, סערה או מלחמה?

הזרע שלו יפתור כל בעיה.