|
|
|
מהר מאוד
נכנעתי
לבקשות
להנחיות
שלך.
הקטנתי את עצמי
למול הבטחון
שהפגנת מולי
פעלתי לפי
דרישה
שלך.
קמתי, הרמתי
צילמתי
אמרתי.
שאלת, מי אני
ועניתי:
"זונה"
רשמת לעצמך
עוד ניצחון
עוד הצלחה
עוד השתלטות
ואז מאסת בי
וכמו שבאת
הלכת
כמו השיר: "זה הכל חלומות"
אני צריכה
שייכאב
שיישרוף
כדי להבין
שדיי
שאין בזה תועלת
שאין בזה טעם
שאין דרך חזרה
לפעמים צריכה
להתאמץ כדי שייכאב
לפעמים הכאב בא
מהר
אז עכשיו
כאב לי
שרף
הבנתי שעברתי
את הגבול
שאסור לחצות
אותו שוב
בשבילי
בשבילך
בשבילי.
"על טעויות משלמים" כבר אמרתי.
אני כותבת
מוחקת
כותבת שוב
מנסה להישמע
חכמה, חדה.
רוצה לתת
לך אגרוף בבטן
עם המילים
שבחרתי.
בפנים אני יודעת
ששום דבר
לא מזיז לך
לא מה שקשור
בי.
אני עוד
אחד מהשקרים
שסיפרת לעצמך
ולי.
ואני האמנתי.
אולי הפעם אצליח
להתכונן לסוף
שאני כלכך מייחלת לו
וכלכך כלכך
מפחדת ממנו
מהיום שאחריך.
על טעויות
משלמים
זו נוסחא
מאוד פשוטה.
טעויות נועדו
כדי ש'נשלם"
בגינן אבל
אמורות ללמד
אותנו לקח
כדי שנימנע
מלחזור עליהן שוב.
ואתה, אתה
הטעות הכי גדולה
שעשיתי שוב
ושוב
ושוב.
תוהה
מתי אלמד
מתי אבין
מתי המחיר
יהיה גבוה מידי
ולא אוכל לעמוד בו
מתי אצליח להרים את הראש
ולהבין שמגיע לי יותר.
פתאום
אתה כאן
מראה עוד קצת
ממך
או בעצם
מראה את מי
שאתה רוצה
שאחשוב
שאתה
אי אפשר
לחבר את החתיכות
של הפאזל
שלך
גם אם אנסה
לחבר חלק חלק
שפיזרת לי
לא אצליח להרכיב
תמונה שלך
לא בטוחה שגם
אתה תצליח.
והלב, הלב הזה המסכן שלי...
לרגעים
קטנים
מעטים
נדירים
אני מסירה
מעצמי
את הקליפה
את השיריון
שמגן עליי
מרשה לעצמי
להרגיש
רגש לא מובן
לא מוגדר
זה נמשך
לכמה שניות
שמרגישות נצח
אבל ההרגשה
נעלמת
בדיוק כמו שבאה
ואז המבוכה
הבושה
ההלקאה העצמית
התהייה
"מה חשבת לעצמך"
האמת מתגלה
היא מכוערת
שטחית
אבל אי אפשר
להתווכח איתה.
"ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר
על האגו שלי, על האכזבה.
אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר,
אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה".
כלכך מלא שכבר ריק
הנפש כלכך
מוטרדת, רוויה
שלא נשאר מקום
לשום דבר אחר.
העצב ניכר
הוא זולג מהבפנוכו
ישר לאישונים
רואים לי בעיניים
ואני מתכווצת
מכווצת
מקטינה את עצמי
מנסה להיעלם בין ההמון
ואז הדיסוננס
מצד אחד
רוצה שייראו אותי
שהוא יראה
מצד שני,
אם רואים
רואים את העצב
ועוברים לחיוך
שיושב לידי.
בסוף, תמיד
בוחרים
בזו שליידי.
אולי לא בוחרים
אני פשוט
בלתי נראית.
"איך זה מרגיש,
להיות תמיד בצד
אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב מספיק
לא לקחת חלק"
כואב לי
מבפנים
ליטרלי.
כואב
שורט
מדמם
קשה לי
לנשום
צריכה אוויר
הגוף כאוב
פצוע
כמו הנפש
שמסרבת למצוא
מנוח.
זה הרי נגמר ממזמן
אני נאחזת באוויר
במילים שנאמרו
מילים ללא משמעות
או אמת.
זה נגמר ואני מסרבת
לקבל, להבין,
לא מבינה רמזים
ולא מבינה שפתאום נעלמים.
כששואלת ישירות
עושים עיקוף
מתפתלים
משאירים את האש דולקת
קטנה אך מספיקה
כדי לשרוף.
"כל כך פוחדת מסופים
תזכיר תזכיר לי כמה התגעגענו
תכאיב תכאיב כמו שאני הכאבתי לנו
לפעמים אני בוכה ולא רואים"
מרגישה שכשאומרים "ונילי"
ישר עולה קונוטציה שלילית.
כאילו בדסמ יש בו יוקרה, ערך
לא באמת מוצאת את המילים
אבל מאמינה שמי שיקרא יבין.
אז מה הופך אדם לבסדמי?
מה הופך אדם לוינילי?
יש אמצע?
והשאלה האמיתית:
האם "ונילי" זו מילה גסה.
תהיו אנשים טובים ותגיבו ברצינות.
